Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2011


*

בירה

بيرة

*

נמל

الميناء

   

*

אונייה

السفينة

*

בית

الصفحة الرئيسية

*

אומנות

حرفة

*

כתובת

عنوان

*

דו – קיום

التعايش

*

אישה

امرأة

*

געגוע

شوق

*

ים

البحر

***

צלם אורח: אלדד שחר

Read Full Post »

אח, קופסאות הפח.

קטנות וגדולות, צבעוניות או אפרוריות, מאמריקה, רוסיה או ממלכת בריטניה, ישראליות אידיאליסטיות או צרפתיות קפיטליסטיות, כולן יפות, כולן מדהימות, כולן עושות לי חשק לקחת אותן הביתה…

רגע של היסטוריה:

בשנת -1800 הציע נפוליאון פרס של 12,000 פרנק למי שימציא דרך זולה ויעילה לשמר כמויות גדולות של מזון לצורכי הצבא הצרפתי האנין שכידוע, על קיבתו הוא צועד. לא עבר זמן רב ובשנת 1809 הרים ניקולא אפר, קונדיטור מוכשר את הכפפה ויצר כלי אחסון נפלאים עשויים.. זכוכית. כמובן שזכוכית ומלחמה לא הולכים יד ביד. הקונדיטור ניקולא חזר לאפות ופתרון אחר צץ לו משום מקום: קופסאות גליליות, אטומות, עשויות פח.

השמחה הייתה רבה, האוכל נשמר היטב, רק חבל שלקח לאנשי נפוליאון 30 שנה להמציא את פותחן קופסאות הפח, מה שאילץ את חייליו לחתוך את הפחיות בכידונים או לנפצם באבנים. (גם לכם עבר בראש זכרון מסוייט של טיול בלב מדבר, לחם מעוך, קופסת תירס חמה וללא פותחן.. בטוח שכן).

נפוליאון אמנם ניצח במלחמה (באחת מהם לפחות) אך המנצחים הגדולים הם אנחנו, שזכינו ברבות הימים להנות מצאצאי הצאצאים של אותן קופסאות פח צרפתיות.

קופסאות פח לקפה:

קופסאות פח לתיוני תה:

קופסאות פח לאחסון אבקות (קמח, סולת, סובין..):


קופסאות פח לעוגיות:

וכולן יחד, מלכות היופי, החן וחביבות הקהל:

לא ניפרד לפני שנוסיף אנקדוטה קטנה עם טוויסט ארצישראלי:

בשנת 1884 הציע אבי רעיון הקרן הלאומית, הפרופ' והרב צבי הרמן שפירא זצ"ל את השימוש ב"פושקע" (יידיש), קופסת הפח המפורסמת ביותר בארץ לאיסוף תרומות לקרן הקיימת. בכל בית בישראל על מדף בולט ואחר כבוד התנוססה לה "פושקע" שכזו ובה נאספו להן אט אט מטבעות למען מטרות ירוקות וטובות.

לסיום קירבו ואגלה לכם סוד: היום אותה "פושקע" הינה פריט אספנות יקר וסנטימנטלי לאספנים רבים, אם יש ברשותכם אחת אתם ממש עשירים! (סתם, לא ממש עשירים, אבל היא שווה די הרבה, בהצלחה..).

Read Full Post »

זהו סיפור קצר, על מזוודה אחת ודוב אחד, שהגיעו מארץ רחוקה ומצאו בית חם.

*

שלישי בלילה, סביבות השעה ארבע בבוקר. אני מנסה כהרגלי למלא את השעות הריקות משינה, אך ללא הועיל. אולי ספר, אולי משקה חם, קר, משהו. כלום לא עוזר. מתקשרת לחבר קרוב שיודע נדודי שינה מהם ושואלת אם הוא בעניין להסתובב איתי ברחובות. התשובה חיובית, ורבע שעה אחר כך אנחנו יוצאים לדרך כאחרוני המשוגעים בעיר.

זו לא הפעם הראשונה.

אבל בהחלט מיוחדת.

מזג אוויר אביבי, "קריר אבל לא ירושלים" כמו שאומרים אצלנו. סווטשרט חם וכפכפים, תרמוס קטן של קפה שחור ועוגיות פריכות עם ריבה ואגוזים בשקית. מה עוד אפשר לבקש.

אז דיברנו והלכנו. הלכנו ודיברנו.

סיפרנו על השבוע שהיה. על חלומות, קטנים גדולים.

איפה היינו רוצים לגור, ואם יהיה לנו אי פעם את הכסף לנסוע לשם..

מה כל אחד היה עושה לו זכה בלוטו, שיחות כאלה אתם יודעים..

בשלב מסויים התיישבנו על ספסל. ספסל חיפאי אורגינל, שצופה אל אורות הצפון ומכיר את אוניות המפרץ  בשמן הפרטי. מן ספסל כזה חכם וזקן ורטוב מטל. התרווחנו עליו, על הספסל. ברגליים פשוטות קדימה – הוא וברגלייים משוכלות – אני. והמשכנו לדבר עד אחרון פירורי העוגיות בשקית.

כשקמנו ללכת הגיחה השמש. האוויר הקריר התחמם לו בשקט וצבעים חמים של בוקר דקרו בקרניים ארוכות את האפור הרחוק שמעל הרי טבעון והעמק. למטה במרחק לא רב הבשיל העשב בשדות הכותנה ובריכת "המחפר" הארורה הפכה כחולה ומפתה כאגם צפון איטלקי אמיתי.

בתוך כל הקסם הזה כמעט ולא הבחנו בה, במזוודה צהבהבה, שחיכתה בסבלנות לרגלי הספסל.

אחרי קריאות השמחה וההתפעלות, נסיונות הפתיחה הכושלים וההתרגשות הכריעה את שנינו עייפות כבדה, אז לקחתי אני הביתה עם הבטחה לספר מה מסתתר.

שוב בבית. חזרה במיטה. ישנתי בקושי. מי יכול לישון עם מזוודת מסתורית בדירה?

09:00 בבוקר שלוש שעות שינה זה ממצה לכל הדעות (בעיקר לדעתי). מקלחת קצרה, צחצוח שיניים. ארגז כלים, מברג. רבע שעה של מלחמה בנסיון לא לחסל את הסוגרים המקוריים ולבסוף קלאק קלאק, צליל ענוג, ימין פתוח, קלאק קלאק, צליל ענוג נוסף, שמאל פתוח אף הוא.

נו… הוא אומר מעבר לקו, (הבטחתי להתקשר לספר,

אז רגע לפני שפתחתי את המכסה צלצלתי ועכשיו שנינו דרוכים).

בבת אחת אני מרימה את המכסה, ובשנייה ראשונה כבר מאוהבת,

"דוב. כן מה ששמעת, דוב.

עם בנדנה.

והוא הדבר הכי מתוק שראיתי בחיים"

אז מה אנחנו יודעים בינתיים על דובי (שקיבל בנתיים את השם אוסקר)?

בתחתית המזוודה עיתון ברוסית ובכותרת התאריך: 24.3.1980

אוסקר הוא דוב רוסי

אוסקר בן 31  ובחישוב מהיר הוא גדול ממני בשנה ו-6 ימים

אוסקר הוא דוב מגניב, כי הוא אוהב את הבנדנה שלו,

שהבד המתפורר שלה מנווקד בלבן

אוסקר נשאר איתי. דוב קטן ופרוותי שעשה דרך ארוכה מרוסיה הקרה לחיפה האביבית.

ניסיתי לשאול שאלות, אם הגיע באוניה או במטוס. אם חיבקה אותו ילדה קטנה בדרך הנה או אולי סבתא קשישה שאחזה בו כל השנים כמזכרת. האם הוא מכיר מישהו כאן בסביבה, אם הוא רוצה אולי לשלוח מכתב עם בול לארץ ההיא הרחוקה ואם יש בו געגוע.

אבל אוסקר לא עונה.

הוא שותק, כמו כל הדובים החכמים

ועיני החרוז החומות שלו מחייכות אלי בנצנוץ.

Read Full Post »

כשהאלמוגן צובע צמרתו אדום,
אז יודעים שהאביב הגיע כבר הלום,
והאיזדרכת הקשישה
שמלה ירוקה בחן לבשה
ותרדמת החורף חיש הברישה
עם יופי של צבע
מרהיב כל הטבע
וכליל החורש ההדור
ורוד חזק נופו שזור
והקידה השעירה
שבצהוב עטרה.
לה-לה-לה-לה…

***

האביב כבר כאן, הוא מגיע בהפתעה, כמו אורח רצוי מאד ומיד משתלט על העיניינים. אפשר להריח אותו בבוקר מוקדם כשהרוח מנשבת לה בעדינות. אפשר לחוש בו כשהשמש מבהיקה ומחליפה משמרות עם ירח בהיר וניתן לשמוע אותו עוד בשעות הראשונות של היום ממלא את האוויר החם בפרפרים ושאר חרקים.

כל האביביות הזו עושה חשק לפרחים. ופרחים שולחים אותי ישר למדף הצבעים, משם נשלפים הכתום התפוזי, הסגול הלוהט, הכחול הים תיכוני, הצהוב הנרקיסי ושלל אחרים (שמות התואר המליציים של טמבור לא שלי, נשבעת) וביחד נוצרת מניפת צבעים ססגונית כזו שאין מנוס אלה לעטות סינר, לשלוף מברשות, לשים מוזיקה ולצאת לעבודה:

אחרי העונג שבהשתוללות עם הצבעים העזים והנועזים האלו מגיעה שעתה הטובה של מלאכת הריפוד. והשאלה המתבקשת, היכן מוצאים בדים פרחוניים שהאביב יפרוץ מהם בתשוקה? ובכן 2 טלפונים ליודעי דבר ומחצית השעה לאחר מכן מצאתי את עצמי משוטטת  בין חנויות הבדים שברחובות חיפה השקועה עדיין בשנת החורף. שם בין מטרוניות מקשישות עם משקפי קרן, האוחזות ביד רמה מטר ומספריים מצאתי את שחיפשתי:

את בוקר יום המחרת הקדשתי למלאכת השידוכים המבורכת. אכן מלאכה שכמוה כקריעת ים סוף, שוב, לא אני אמרתי, גם לא טמבור, גדולים וטובים משנינו.

כך או כך שידוכים אהובים עלי במיוחד:

י

הימים האלו של האביב מאפשרים לנפש להתרחב. גורמים לנו להפוך פואטיים, חולמניים. אם חושבים על זה לעומק זו המהות של הכל בעצם, להתרחב, לחלום, להתמלא. ימים של עיסוק בכסאות עץ פרחוניים בחצר הסטודיו הם ימים טובים, פשוטים כאלה, מהסוג שעושה טוב על הנשמה. בתום כל השיופים, שיטוטים, שידוכים ישנם כסאות. הנה הם כאן לפניכם, שאביב חולמני ומלא פריחה ימלא את כולנו. אמן.

***

מסימפוניה של צבעים מרנין הלב בפנים,
ממלא בבושם אביבי כל נים ונים,
עם ציוץ ציפור אביב בקרת
פעימות הלב עוצרת
נרקיסים ואיריסים שוזרת,
עם יופי של צבע,
מרהיב כל הטבע,
עם רקפות סגלגלות
בין אבנים מתגלגלות
וניחוחות מלוא החזה
אשרי אביב כזה.
לה-לה-לה-לה…

(ברוריה שוייצר)


Read Full Post »