Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2011

רגע לפני שמתחילים, שני דברים קטנים:
1. אני מזמינה אתכם להיות חברים של "אמיליה" ולקבל הודעה בכל פעם שמתפרסם לו פוסט חדש. בראש הדף מצד שמאל –  "5 שניות הרשמה ואתם חברים".
2. אתם מוזמנים להגיב, לשאול, לספר, לחלוק, להציע, לצעוק, לשיר וכו'. תמיד כייף לשמוע מכם. ובהזדמנות זו תודה לכל הקוראים והמגיבים, אתם הסיבה לכתוב בסופו של יום! 

******************************

כלים קסומים או איך התמכרתי לאמאייל (2)

מילה זו מילה ולכן קבלו את הפוסט השני בסדרה "כלים קסומים או איך התמכרתי לאמאייל".

שנים של איסוף כלים, רהיטים, בדים, ושלל קישקושים, הביאו  את עליית הגג לפיצוץ חפצין (על משקל אוכלוסין) ולמצב בו קשה, קשה מאד לאתר משהו ספציפי. אבל זה כל היופי, כי כשמחפשים משהו אחד מוצאים הרבה דברים אחרים, יפים ומרגשים שכבר שכחנו שיש לנו.

כך קרה שבתוך הכאוס המוחלט ששרר בעליית הגג, בעוד להקת יונים שלמה יוצרת פסקול של קירקושים והימהומים על הרעפים, נמצאו להם בפינה טחובה כמה ארגזי קרטון גדולים ובהם כלי אמאייל ישנים.

שלב הפשלת השרוולים הגיע:

הורדנו את הארגזים אל הסטודיו, על השולחן הגדול פיזרנו אותם, התזנו סבון וקצת אקונומיקה להברקה והענקנו להם מקלחת הגונה. אחרי ייבוש של כמה שעות בשמש הקיצית הגיע החלק הקשה בו אנחנו דנים ומדסקסים (יותר נכון מתווכחים ומתקוטטים) ומנסים להיפרד, או לא, מחלק מהכלים.

ובמילותיו של ירמי קפלן:
"הסיפור מסתבך
חפצים עפים
אני ממיין מה לפח
מה לתיקונים.."

תכל'ס רוב הכלים ראו ימים יפים יותר וניקנו רק כי ליבי לא מניח לי להשאיר סיר או קומקום, (או אם נודה על האמת כל כלי אמאייל באשר הוא, מצלחת ועד כוס), בשדה הקרב של הפשפשים. לחלקם פציעות קטנות ("עיניים" שחורות, סדקים, חורים קטנים), ולחלקם פציעות קשות יותר שרק נוטות להחמיר. אבל כך או כך הם כבר לא בשיאם ולכן לא יכולים להיכנס הביתה וגם לא ממש עושים חשק להניח על השיש במטבח..

אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להפוך לעציצים מופלאים נכון?!

בזמן הייבוש קפצנו למשתלה. המבחר אין סופי ויש חשק גדול להעמיס על עגלת הברזל המגניבה שלל שתילי פרחים וירקות, פלפלים ועגבניות ולפרוץ במעגלי הורת פרדסים עליזה. הידד!

מיד אחרי שנרגענו ולאחר כשעה(תיים) חזרנו אל הסטודיו ואל המלאכה. עשרת הכלים הגדולים שבחרנו (סירים בעיקר) חיכו לנו יבשים ומוכנים לשתילה. בעזרת מקדחה חזקה קדחנו חורים בתחתית כל סיר (חורים שהם הכרחיים לניקוז המים. בלעדיהם יווצר רקב שיהרוג את הצמח וזה עצוב מאד, אז בואו נימנע). בכלי גדול ערבבנו אדמה, מים, קצת זבל אורגני, וקדימה לשתילה הגדולה!

הפרחים!

העציצים מדגמנים, תנו להם מחיאות כפיים!

ולאחר כבוד אל הטרסה הגדולה שבגינה

כמובן שלא התאפקנו והכנו אחד לתת במתנה.

עציץ לואיזה, שמריח נפלא ויכול לגור גם על השיש במטבח, שתלנו אותו בקופסת פח שפגשנו בבוקר בעליית הגג ומישהו שאנחנו מאד אוהבים יוכל לקטוף עלים טריים ולהכין תה.

בסוף היום הארוך הזה חשבתי לעצמי (זהירות קלישאה בדרך..) שאין הרבה דברים שגורמים אושר כמו לעבוד בגינה, או לקבל עציץ ואפילו פרח. מרוב אסמסים, אייפונים ופייסבוקים אנחנו כבר לא נעצרים. אנחנו רואים אבל לא מתבוננים. האף ישנו אבל אין לנו זמן להריח..

הוצאתי את "הרשימה" והוספתי: "פעם בשבוע לקנות  זר פרחים. לעצור להריח פרחים. לשתול עציצים נוספים".

מודעות פרסומת

Read Full Post »

שתי נקודות חשובות:
בשבת בבוקר הולכים לשוק. נקודה.
שוק הפשפשים החיפאי הוא השוק הטוב ביותר בארץ. נקודה.
(אתם מוזמנים לחלוק כמובן..)
אז נכון שאני מסתכנת כאן בגרימת עומס "תיירים" ברשלנות, אבל מרגישה שחייבת לכם את זה. וכשמתמכרים, אבוי, זה מסוכן. אז בוודאי שכשהשעון מצלצל והשעה 07:00 מופיעה על הצג, עוברת בי צמרמורת קלה, אבל די מהר היא מתחלפת בפרץ אנרגיה היסטרי כתוצאה מהמחשבה המבעיתה שמישהו, וזה באמת לא עקרוני מי, יגיע לפני וייקח לי (כשזה קורה התחושה היא יותר "גנב לי"..) את הכלי המושלם, רק בגלל שהתעצלתי לצאת מהמיטה בשבת בבוקר.

*

בשוק החיפאי כמו בכל שוק שמכבד את עצמו, אפשר למצוא כמעט כל דבר שעולה על דעתכם. בפעמים הראשונות שהסתובבתי בו לא האמנתי מה אנשים זורקים ויותר מכך, מה אנשים קונים. עברו מאז כמה שנים והתדהמה הזו עדיין מכה בי בכל ביקור מחדש.
וכשקראתי לפני כמה שבועות את "דוריאן גריי" של אוסקר ווילד נתקלתי במשפט גאוני ששעשע אותי מאד:
"יש דברים רבים שהיינו משליכים, לולא פחדנו שאנשים אחרים עלולים להרים אותם".
לורד הנרי ווטון ידע היטב על מה הוא מדבר, כבר קרה שנתקלתי באחד השיטוטים בחפץ שהסתובב אצלי בסטודיו והתגלגל (חתיכת גלגול) חזרה לחיקה החמים של המדרכה ברח' קיבוץ גלויות בחיפה.
*
אפשר לכתוב פוסטים אין ספור על שוק הפשפשים החיפאי, יש מה לומר עליו ועוד ייאמר, אל דאגה, הבטחה. אבל לא לשם כך התכנסנו ואם לרגע חששתם, הכותרת אינה משקרת!
אמאייל, זה הדבר. אהבה ישנה של חברה, שהשכילה להדביק אותי בחיידק עיקש שאינו מרפה וכמו כל וירוס טוב שב ומופיע ומסרב להיעלם.

10 עובדות חשובות וגם תמונות של החומר המופלא הזה:

1. אמאייל נוצר מאבקת זכוכית (אבקת קסמים) שמותכת על שכבת מצע (כגון מתכת, זכוכית, קרמיקה).
*
2. כדי שאבקת הזכוכית תהפוך לקוסמית ותצפה את הכלי צריך לאפות אותה בטמפ' של 850 מעלות.
*
3. האמאייל עמיד בפני אש ואפילו כימיקלים.
*
4. ציפוי האמאייל יכול להישבר וליצור "עיניים" בצבע שחור, כשזה קורה הוא פסול לשימוש, ובעיקר לאכילה.
*
5. כמעט עד שנות ה-80 היו חנויות זעירות ובהם מומחים לתיקון כלי אמאייל סדוקים ופצועים.
*
6. אפשר לייצר אמאייל שקוף, אך רוב הכלים הם אטומים וצבעוניים.
*
7. ישנן עדויות לכלי אמאייל עוד מתקופת המצרים הקדמונים.
*
8. שיטת האמאייל הייתה נפוצה גם בסין, יפן, ברוסיה ובמדינות רבות נוספות.
*
9. בשנות ה-50, כמעט בכל בית ישראלי ישב לו מעל המקרר "ארגז לחם" עשוי אמאייל.
*
10. הכלים אותם אנו פוגשים היום הגיעו בעיקר עם העולים במהלך השנים, ממדינות רבות: מאירופה, אסיה וגם אפריקה. לכל אזור הטכניקה שלו, הצבע, הצורה והטקסטורה הייחודיים לו.
*
ועובדה אחרונה לסיום:
הם פשוט יפים, כל כך יפים וצבעוניים, ונוסטלגיים.
לאחסון, ליופי, לשימוש, במטבח, בסלון, בכל מקום בבית, וגם בחוץ,
אבל על זה נדבר כבר בפוסט הבא..
תמונה אחרונה, תהנו!
*
***
רגע לפני שאתם נעלמים, שני דברים קטנים.
1.אני מזמינה אתכם להיות חברים של "אמיליה" ולקבל הודעה בכל פעם שמתפרסם לו פוסט חדש. בראש הדף מצד שמאל –  "5 שניות הרשמה ואתם חברים".
2. אתם מוזמנים להגיב, לשאול, לספר, לחלוק, להציע, לצעוק, לשיר וכו'. תמיד כייף לשמוע מכם! ובהזדמנות זו תודה לכל הקוראים והמגיבים, אתם הסיבה לכתוב בסופו של יום. נשיקות, אמיליה.
***

Read Full Post »

"…והארץ ארץ חבילה:
והיא קשורה היטב והכל בה,

והיא קשורה חזק
והחוטים לפעמים מכאיבים"

(יהודה עמיחי, "אהבת ארץ")

*

ערב יורד על חוף ינאי.

השמש צונחת אל תוך המים האפורים ואוויר הקיץ החם מתחלף ברוח קרירה. רצועת החוף נפרשת ארוכה, ארוכה כלשון חתול, מחוספסת בחול זכוכיתי. שלושה אנשים אנחנו, מקופלי מכנס ומכונסים. מכירים זה את זה שלושים שנה ועדיין, הים מביא למבוכה. השיחה סובבת ומקיפה את החיים, העבודה, החלומות, התקוות. מילים כמו אהבה, בית, ילד, נבלעות ברוח המתגברת. ובין לבין שתיקה.

מתוך המים מזדקרים עמודי עץ. פעם הם היו רציף, או שובר גלים. העמודים רקובים אך איתנים. סביבם בועט הים וקוצף והם אינם משיבים לו מלחמה. הם ניצבים בשתיקתם, ורק המלח יכול להם.

אינגריד לפנינו, מקדימה אותנו בארבע רגלים קלות. מדי כמה דקות נכנסת אל המים, מתקרבת אלינו הפוסעים על החול, מתנערת מן הטיפות, וחוזרת חלילה על הסיבוב כולו.

שעת ערב מאוחרת. החוף אפלולי וקריר. מרחוק נשמעים קולות צחוק רמים וחבורה שלמה נכנסת בבגדיה אל המים. אנחנו מתקרבים ומגלים קבוצת נשים וילדים.

האושר שמסביבם נדבק, כמו המלח על קצה הלשון. כיסויי ראש ושמלות ארוכות, לבוש מסורתי. הילדים קופצים מיד אל המים, הנשים מפשילות מעט שמלה ומניחות את כפכפיהם על החול. צחוק וקצף מתערבבים באוויר.

"פעם ראשונה?" אני שואלת את אחת הנערות,

היא מחייכת ומהנהנת בחוזקה,

"פעם ראשונה".

כיצד ניראה ים?

איך נמתח האופק בין שמיים ומים?

איך נשמעים מיליוני קוב מים בבת אחת?

איך מרגיש גל?

הוא קר?

ומה טעם המים, באמת מלוח?

לא שאלתי מהיכן הגיעו, וכמה שעות נסעו עד שהגיעו אל החוף.

התבוננתי מהצד בקבוצת הנשים והילדים שהגיעה בפעם הראשונה אל הים והבנתי מהם כיסופים.

יד הנשלחת אל צדף. תחושת הגוף המתכסה מים.

*

*

"…והארץ קטנה מאוד,
ואני יכול להכיל אותה בתוכי,
סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי
ומיפלס הכינרת תמיד בתודעתי.
ולכן אני יכול לחוש אותה כולה
בעצימת עין: ים עמק הר.
ולכן אני יכול לזכור את כל אשר קרה בה
בבת אחת, כאיש שזוכר
את כל חייו ברגע מותו".

(יהודה עמיחי, "אהבת ארץ")

Read Full Post »

מעשה בשתי כורסאות עץ יפהיפיות שהגיעו לביקור בסטודיו החיפאי שלנו.

שתי כורסאות העץ הנאות, כך גילינו בתחקיר המעמיק שביצענו להנאתנו, נולדו בשלהי שנות ה-50 בעיר הלבנה תל אביב. יודעי  דבר מספרים כי היו אלו ימים של ציונות מעשית. ימים בהם בקיוסקי הארץ תסס הגזוז, בפרדסים הזהיבו התפוזים ושיחת טלפון היתה כרוכה בשלשול מטבע עם חור.

אי אז, בדרומה השחון של העיר הלבנה עמדו להם בשורה עורפית בתי מלאכה. נגריות, זגגיות, מסגריות, רפדיות, חשמליות ועוד "יות ויות" רבות וטובות. ולו נכנסתם לבקר באחת מהן ביום חולין הייתם וודאי פוגשים את אריה או שליימל'ה או את ג'וחה ורובן, שהיו מאותם גברים, מסוקסים ויגעים, מיוזעים ומיובלי כפיים השקועים במלאכה עתיקת יומין והכרחית לאין שיעור, היום אולי קוראים לה היי-טק, בשנת 1957 קראו לה – עבודה עברית!

ומה יותר חשוב מעבודה עברית?

***

"מלאכת כפיים משחררת מן הייאוש", כך נוהגת לומר סבתי שתחיה בערבית מתנגנת, ואם נצליח להתעלם מהקונוטציה הגרמנית המתבקשת נוכל להודות שיש צדק בדבריה. יש בכוחה של עבודה טובה, כזו המביאה להזעה הגונה, לטינוף ידיים ולשירה בקולי קולות, להבריא כל נפש ולהצעיר כל בא בימים.

אותם גברים העוסקים במלאכה לא העלו על דעתם לכנות את עצמם אומנים או יוצרים או כל כינוי תל אביבי מתבקש (היום). הם היו פועלים שבאים בבוקר כל יום חולין להקציע ולשייף, למסמר ולהבריג את רהיטיה של הארץ החדשה. ייצור המוני, העתקת אותו דגם, או ייצור מעץ עלוב שאינו מסוגל לשרוד את המוטל עליו נתפסו בעיניהם כחטא שאין עליו כפרה. העבודה חייבת להיות מדוייקת ומכווננת ואין מקום לבלאי מוקדם מן הרגיל (100 שנים לפחות…).

***

ובכן, בחזרה לסטודיו.

 בעדינות רבה הנחנו את צמד הכורסאות על משטח העבודה, וביצענו את טקס ההיכרות המעמיק והמסורתי, אנו מכנים אותו "סובו פריט והקיפוהו", סובבנו סביבן, הקף והתבונן. סימונים סומנו, מידות נלקחו, קפה נמזג להפסקת התפלמסות ובעוד הגרגרים השחורים שוקעים להם באיטיות בכוסות החרס הלבנות ידענו כי נפל דבר.

הערכת מצב: צבע חום מתקלף, לכה ישנה שהתפצפצה לה אי שם באלף הקודם, צורך בחיזוקים קלים, כריות אין מנוס מלחדש לחלוטין, הריפוד גמור. נשמע רע? לא לנו! "היום כבר לא עושים כאלה", אמרנו חזור ואומר כקשישים מדופלמים ממש והמשכנו להעביר אצבע מוקסמת על גימורי הידיות ופיתוחי המשענות. ולבסוף כמובן שהחלטנו, חדורי אמונה בכוחה המהפנט של עבודת הכפיים לאמץ לחיקנו את צמד הכורסאות.

לעבודה!

מה בתוכנית:

כורסא = 2 כריות + מסגרת עץ

הצבע לבן, בזה אין וויכוח.

הצביעה תעשה בצורה ידנית.

לא משנים טקסטורה, משמרים את מבנה העץ.

הריפוד מתחלק כמובן ל-2: כריות תחתונות וכריות עליונות, כל אחת מהן בצבע שונה כדי ליצור איזון מעניין: כריות תחתונות: כחול נייבי עדין מאריג כותנה עבה. כריות עליונות: בד פרחוני קסום בגווני שמנת וורוד.

התופרת: פאינה שלנו המלכה!

***

אתם מתים כבר לראות אותם נכון???

קבלו!!!

***

(צמד הכורסאות מופיע עכשיו ב"קטלוג של אמיליה")

Read Full Post »