Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יולי, 2011

"אם את לא יודעת לבשל חציל ב-40 דרכים שונות,

לעולם לא תוכלי להיות אישה טורקית טובה"

(פתגם טורקי אסלי)

סופי השבוע שלי מוקדשים לשיטוט. שישי, שבת וראשון הם ימים של כיתות רגליים בין חנויות קטנות ועלומות, מחסנים אפופי אבק, סוחרים מיוזעים ופשפשים למיניהם. בין כל ערימות השמאטע בהם אני נתקלת ישנם פריטים אהובים עלי במיוחד, פריטים שמספרים סיפור, שמעלים בי חיוך, שלוחשים לי סוד. כאלו הן צנצנות. אליהן אני מודה, יש לי חולשה מיוחדת, כי צנצנות תאמינו או לא, טומנות בחובן סוד ואם באחד השיטוטים תתקלו בצנצנת ותמתינו ממש בסבלנות תגלו שהסוד אינו מופיע לבדו, הוא מגיע באמצעות "השליח".

*

כדי לזמן את השליחים יש צורך בריכוז וסבלנות, שימו לב להוראות, (מומלץ מאד להתאמן מול המראה בבית): הרימו את הצנצנת באיטיות מהבאסטה, הצמידו אותה אל האוזן, (במידה ואתם בחיפה יכול להיות שתצליחו לשמוע את הים) רוחות המוחמצים שביקרו בה פעם יעלו ובפיהם מעשיות כיבוש והחמצה. החזיקו בה באופן בולט למשך כמה רגעים, בתנועות גדולות בדקו את הצנצנת, את המכסה התואם, גומי האטימה והמנגנון, בדקו אם הזכוכית עבה, דקה, שלמה או סדוקה. מישהו צופה בכם, השתדלו לא להביט לצדדים. המשיכו להתעסק בצנצנת ברצינות גמורה והמתינו, במהלך הדקות הקרובות ייגש אליכם מישהו או מישהי שלא פגשתם מעולם ויגלה לכם סוד, זהו השליח. לעיתים יהיה זה שליח בדמות הסוחר ממנו תקנו את הצנצנת, לעיתים אשה קשישה שכביכול רק עמדה בסמוך. הם הם רבותי שליחי הצנצנות וכשהם מתחילים לספר, אתם כותבים ובמדוייק, כי כך ורק כך נחשפים מתכוני ההחמצה העתיקים בעולם.

*

בדיוק בדרך זו התוודעתי אל יחזקאל והחצילים הגמדיים. שבת לפני שבוע מוקדם מדי בבוקר. עמדתי או יותר נכון הזעתי מול דוכן עמוס לעייפה בשוק הפשפש תוך הנפת צנצנת גדולה מזכוכית לאוויר. הבנתי שהסבלנות השתלמה כשמאחורי נשמע קול הבס הנמוך ביותר ששמעתי מאודי "ילדה, בזכוכית המעולה הזאתי תעשי חצילים, באלדי טורקי אסלי, קטנים בחומץ", חייכתי לי חיוך קטן של מנצחים, הרגע צדתי שליח, "נפלא" אמרתי בקול רם והסתובבתי אליו. חצי שעה אחר כך ביטל יחזקאל השליח את כל תוכניות המשך השבוע שלי והורה לי לצאת מיד למסע חיפוש אחר הקטנים הסגולים האלו שעומדים להיעלם ושחייבים להיות באיכות מושלמת. חבל על כל יום, כל דקה, "את חייבת לצאת לדרך". כמובן שלא העזתי להתווכח.

במחנה יהודה, בעיר העתיקה, בשוק תלפיות בחיפה, בסופר השכונתי ובגדולים יותר, בכולם ביקרתי, הפכתי, שאלתי אך לא מצאתי, ידעתי שזה יהיה קשה אך לא שיערתי כמה. ובבוקר יום חמישי האחרון, רגע לפני הייאוש הגדול, טלפון והברקה של אמא! "עוספיא"!, ברור,

איך לא חשבנו על זה קודם? חצי שעה אחר כך בחנות הירקות שבכניסה לכפר מילאתי שקיות בגורי חצילים. 5 ק"ג של חצילים קשוחים, סגולים, חלקים. מושלמים.

יום עבודה ארוך ומפרך עבר עלי בחסות החצלצילונים, (הוראות ומתכון מדוייק בהמשך), אך היה שווה כל רגע, במהלכו נזכרתי במילותיו של השליח: "אחרי שתמצאי את החציל החלק הקשה יהיה מאחוריך", כחכח והוסיף "עכשיו זה הכל שאלה של כמה את יכולה להיות אשה טורקית אמיתית". באותו רגע רציתי להתווכח ולומר לו שגם מרוקאיות אורגינל יכולות לעשות אחלה צנצנות של גורי חצילים מוחמצים אבל פחדתי להיענש, שחלילה הוא יתעתע לי בכמויות או יחסיר לי מרכיב מהמתכון, אתם יכולים לקרוא לי פרנואידית אבל אין לי שום כוונה לפספס מתכון מדוייק משליח, גם במחיר גבוה של "טורקיה ליום אחד".

*

אז קל זה לא היה, אבל שווה כל כך ויפה כל כך וטעים בטירוף.

ועכשיו תורכם, תהיו אמיצים,

ואם מאיזושהי סיבה אתם מסתבכים רק תכתבו,

בהצלחה!

*

חצילים גמדיים מוחמצים:

2 טיפים חשובים לפני שמתחילים, הראשון, למלא את הצנצנת עד הסוף בחצילים, לא לכבוש חצי צנצנת, זה לא כל כך מצליח. הטיפ השני, לא להניח בשמש ישירה אלא על השיש חשוף לאור שמש יומיים שלושה, את היתר בצל, חום יולי אוגוסט עושה את שלו ואין טעם להרוג אותם בשמש הקטלנית.

זהו מתחילים, שלב א' – החצילים:

1.5 ק"ג חצילים באלדי גמדיים (כאמור, התחילו את החיפוש בכפר..)

1. רוחצים היטב את החצילים, מסירים את ה"מוט" שבראשם ומנקים את העלים.

2. חורצים את ה"טוסיק" של החצילים ב X גדול, כך שיהיה מספיק מקום למילוי בהמשך.

3. ממלאים ומרתיחים סיר מים גדול ומוסיפים אליו את החצילים, בסבלנות מבשלים אותם עד להתרככות קלה.

4. מהסיר הישר למסננת לקירור.

*

שלב ב' – מכינים את המילוי:

1. קוצצים חצי סלרי (כרפס) וראש שום לקוביות קטנות.

2. מערבבים בקערה אחת יחד עם פפריקה חריפה או מתוקה, לפי הטעם.

3. מוסיפים שליש כוס חומץ.

4. מערבבים הכל לבלילה אחת.

*

שלב ג' – הקונסטרוקציה:

1. ממלאים כל חציל בעדינות בעזרת כפית.

לא לשכוח להדק את הדפנות כך שהחצילים ייסגרו היטב ולהניח בצנצנת.

2. במידה ונותרו שאריות מילוי בקערה זה הזמן להוסיף אותם אל ראש הצנצת מעל לערימת החצילים היושבים להם בנחת וממלאים אותה כמעט לחלוטין. בעיקר כי חבל וגם כי טעים.

בשלב הזה אפשר ומומלץ לקצוץ פלפל חריף קטן ולהוסיף פנימה.

3. ממלאים את הצנצנת במים ומלח באיזון הבא: כוס מים + כפית מלח.

מערבבים היטב את המלח בכוס המים עד שהוא נמס יחסית ושופכים לצנצנת, עד למילוי.



4. בסוף בסוף, רגע לפני הפקק מוסיפים שליש כוס חומץ ומשקשקים קצת את הצנצנת.

*

שימו לב: לוקח לחצילים לפחות 10 ימים עד להתרככות ולפעמים גם יותר. אל לחץ – תנו להם את הזמן שלהם, בסוף הם "נשברים" ומופלאים.

בהצלחה!

*

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בעיר היפה בעולם ישנה סמטה ובה הזמן עוצר מלכת. אילולא חששתי ממלכודת קלישאות הייתי ממשיכה לתאר בציוריות את אותה חלקה אורבנית קסומה, הנסתרת מרוב באי השוק וידועה בעיקר לירושלמים ולמיטיבי שיטוט.

רחבת הקמארות (בתרגום חופשי – סוויטה, בתכל'ס.. בתי משחק ושעשועי קלפים למיניהם) שבשוק העיראקי הצמוד לאחיו הגדול והמפונפן "מחנה יהודה", היא פינת חמד לכל מי שרוצה למצוא את עצמו חוזר בזמן.

אז נכון שישנן כמה מסעדות סמוכות מאד ובעלות שם (לא מוצדק..) וניחוח ביתי, הידועות גם לבאים מרחוק ובכל זאת, בשעות הבוקר והצהריים מתקיימת מזה שנים רבות מאד, ברחבת השוק העירקי, התרחשות מחממת לב ששווה ביקור גם בלי לנגב חומוס ב"עזורה".

עשרות גברים, שהשנים בהם היו חלק ממעגל העבודה נמצאות הרחק מאחוריהם, יושבים אוחזים קלפים או מגלגלים קובייה על לוח עץ, סיגריה בוערת שנאחזת בכל כוחה בקצה השפה התחתונה וכוס קפה שחור שממתין בצד. חובשי כיפות, כובעים, דתיים וחילונים. עירקיים וגם כאלה שלא, בעלי שפם מסולסל או זקן מכובד, עם משקפי שמש או בלעדיהם.

הגברים כולם לוקחים חלק במשחקי הקלפים או הקובייה, מי בישיבה כשחקן פעיל ומי מהצד כאסטרטג או מעודד.

במשך כשעה וחצי עמדנו בסמוך אליהם כדי נגיעה, התכופפנו ורכנו, עלינו על כסא כדי לשפר זווית, החלפנו עדשות, נכנסנו ויצאנו ובקיצור חגנו סביבם כשני דבורים עמלניות, על ציודינו ומצלמותינו ואיש מהם לא טרח להפנות אלינו את מבטו. שאלנו את עצמנו אם אנחנו בלתי ניראים או אולי רגילים חברי השוק העירקי בהסתערות צלמים ולבסוף הגענו למסקנה פשוטה, גורלם של אוחזי הקוביות מעניין הרבה יותר מאיתנו.


***

לבסוף נפרדנו מהסמטה האהובה, ירדנו שני גרמי מדרגות תלולים וברגע אחד חזרנו אל לב ליבה של ירושלים הגדולה, אל שוק מחנה יהודה ההומה.

יהודה עמיחי פרסם בספרו "פתוח סגור פתוח" אסופת שירים יפהייפיה כמו שרק הוא יכול וכולם מתחילים בשאלה "למה ירושלים". לעמיחי יש תשובות רבות, חכמות ומתפלמסות. גם לי יש כמה. הטובה שבהן היא "ככה", כן, ככה כזה של ילדים. כי ירושלים היא ככה, היא משוגעת ויפה ופקוקה וצפופה ומרתקת ולכן אוספת לחיקה את כל המשוגעים והיפים והצפופים והמרתקים.

את חלקם הכרתי אישית ולהם שמורה אהבתי ובחלקם אני נתקלת כך בהפתעה והם עושים לי קווץ' קטן של געגוע לעיר הנפלאה הזו שהייתה לי פעם בית.

 אנשי הרחוב מרתקים אותי, יש שיכנו אותם אסופה של תמהונים עמוסי מוזרות ושיגעון, אם תשאלו אותי אני אלך עם "אנשים שהחיים לקחו אותם לטיול ארוך במחוזות החספוס והייחודיות".

לפעמים למרות הציפייה למפגשים מהסוג השלישי הפגישה עם אנשי הרחוב בירושלים מפתיעה בעוצמתה גם את המתורגלים והוותיקים שבינינו.

ואז משום מקום, דווקא כשלא מוכנים ובליל הצעקות, הריחות הכבדים והחום המהביל הופכים למיקס לא נעים, דווקא אז ברגע המופלא הזה נמתחת קשת על מיתר ומנגינה מופלאה דואה באוויר החם וממלאה אוזן ולב.

בעוד המוסיקה מתנגנת נזכרתי במשפט שאמר פעם רבי נחמן מברסלב "הרגל את עצמך לזמר ניגון. זה ייתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה", וחשבתי לעצמי איזה יופי של הרגל ואיזה כייף לשני הבחורים האלו העומדים בלב שוק סואן בחום יולי המהביל, שבקצה אצבעותיהם מונחת מנגינה.

(זה לא רבי נחמן. זו תמונתו של הרבי מילובאוויטש על קיר באסטה בשוק המקורה)

***

צילומים: אלדד שחר, עדי אלימלך

Read Full Post »


מעשה בארבעה כסאות שהיו פרודים בלידתם

אך ברבות הימים הפכו משפחה אחת גדולה

והתקבצו להם באושר סביב שולחן עגלגל פינות אחד.

*


כסא ראשון: "חטיפה"

בחדר מדרגות אפלולי וטחוב שלא ראה אור זה עשור (איפה וועד הבית איפה?), ברחבת הכניסה בואכה אל המקלט, עמד לו זקוף ומרשים כסא עץ יתום מקושט קורי עכביש ועטור לשלשת סנוניות. "הו מה יפה אתה" חשבתי לעצמי, ובמהירות השמורה לאספני זבל מאומנים וכ-150 מדרגות לאחר מכן העמסתי אותו אל הרכב.


כסא שני ושלישי: "מודיעין"

השעה 01:30 בלילה. צלצול טלפון מחריד את הבית. אלכס זוקפת אוזניים ומוסיפה נביחת נזיפה ששמורה לכלבים ביקורתיים במיוחד. על הקו א'. "אני ליד הפח בשכונת X. אני חושב שכדאי שתראי את זה". "איפה" אני שואלת ומחפשת את המעיל, "ממש ליד גן הילדים, כשמגיעים מהכיכר שמאלה" הוא עונה בטון נמוך ומוסיף "הם שניים מצבם טוב".

אני מודה לא' על השיחה ואוספת את מפתחות הרכב. אלכס מצטרפת בחוסר רצון מופגן וחצי שעה אחר כך הם בידינו. שני כסאות תאומים, חומים, ישנים וחזקים, בדיוק כמו שאני אוהבת.



כסא רביעי: "הצלה"

קור אימים בחוץ. אני במעיל חורף צימרי וברט משוטטת בחנות גרוטאות בעיר התחתית בחיפה. כמות הזבל החיובי כאן מסחררת ואני באמת לא מצליחה להחליט אם להודות שיש לי בעיה תורשתית של איסוף זבל או שאני באמת צריכה לקנות משהו ופשוט לא מצליחה להיזכר מה?!

מזל שמבין ערמות הרהיטים וגיבוב הקישקושים מציץ אלי כסא עץ חינני עם משענת עגולה ויפה. הוא כל כך מתאים לסט הגינה שאני עובדת עליו שכולי מתמלאה התרגשות. אני מתקרבת אליו ומזמזמת לעצמי את צלילי הקוקו והסרפן, "יש ווייב של שנות השישים.." אני ממלמלת, הופכת אותו ומגלה מדבקה שמאשרת שצדקתי, אכן כן, שנות ה- 60 הנפלאות.

המוכר מתקרב ושואל עם מי אני מדברת. "עם הכסא" אני עונה לו בחיוך מטופש. בתמורה הוא עושה לי פרצוף של "משוגעת תקני או תלכי". זה רק מדרבן אותי להתמקח איתו בעוז ולסגור עסקה על חצי מחיר ממה שחשבתי שהכסא שווה. מי הוא שיחליט עם מי אפשר לדבר ועם מי לא. אולי אם הוא היה מדבר אל הרהיטים שלו קצת, הם לא היו ניראים כל כך עצובים.

שילמתי וחזרתי פנימה, "אל תדאג, אני לא אשאיר אותך איתו, אתה בא איתי חבר, היית מאד מאד חסר", אני לוחשת לכסא וחושבת על השלושה שמחכים לו בבית. מושלם.

***

ארבעת הגיבורים מהפרק הקודם הובאו אל הסטודיו. שם פונקו בספא תלת שלבי הכולל פדיקור ליטוש, מניקור לכה, ומסיכת פנים הכוללת צבע על בסיס מים בשתי שכבות סמיכות לתחושת רעננות מקסימלית. מיטת שיזוף בת שבוע ימים בקרני שמש טבעיות לחיזוק שכבת האפידרמיס והלאה לאחסון ומנוחה עד הודעה חדשה.

***

שלושה חודשים חלפו ביעף והקיץ כאן מלהיט ומבעבע. סט הגינה כמעט מוכן. נותר רק למצוא שולחן. מה שבדיעבד התגלה כמשימה לא פשוטה בעליל.

לא אתיש אתכם בתלאות הדרך רק אומר שכדי למצוא שולחן התואם לרוחי, טעמי ותפיסת העולם העיצובי שלי נדרשו חודשיים של חיפושים, אופנוע כבד, הודעה אנונימית, ערבי – נוצרי אחד, 2 טלוויזיות שחור לבן, ומסטיק בזוקה. לא בהכרח בסדר הזה.

אחרי שהוא נחת בזרועותי, קיבל טיפול 10,000 ופגש את משפחתו החדשה הכל היה יותר פשוט.

אפילו בחירה של צבעים לוקחת לי נצח של הירהורים בדרך כלל, הפעם לא היו התלבטויות. 5 גוונים מכחול עד ירוק, שירגישו כמו ים, שיותר מהכל יעשו חשק לכוס תה קר עם לימון.

קיץ חם,

מרפסת שמש,

ארבעה כסאות,

שולחן אחד,

קשר משפחתי



***

Read Full Post »

כן זהו פוסט על מלפפונים.

אבל גם על ספורט, אומנות ולואיס גריזרד.

רוצים לדעת את הקשר? המשיכו לקרוא.

*

לואיס גריזרד, העיתונאי והסאטיריקן האפרו – אמריקאי הנודע היה אמן של מילים. בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת למד לואיס עיתונאות באוניברסיטת ג'ורג'יה הממוקמת בלב הדרום הצבעוני של ארה"ב. תקופה שהייתה, אם ליפול למלכודות הציניות, פיקניק אמיתי לכל שחור ובעיקר לשחור בעל דעות צבעוניות כלואיס.

כל חייו כתב ודיבר. בעיתונים, בטלוויזיה ועל במות מועדוני הסטנד אפ, על ספורט בעיקר אבל גם על כל דבר אחר שעלה בדעתו, ועלו לא מעט. הוא הצליח להצחיק, להרגיז ולרגש מיליוני אנשים. בתקופת השיא שלו התפרסם הטור היומי של לואיס על פני 450 עיתונים בארה"ב (!!!).

ללואיס היה פה גדול, הוא אהב ספורט, נשים (3 חתונות לפחות..) ואוכל ומכיוון שאני חורגת ממנהגי וכותבת פוסט על מלפפונים החלטתי להביא כאן בציטוט ישיר את אחת מהברקותיו של לואיס:

"קשה לחשוב דבר מלבד מחשבות נעימות כשאתה אוכל עגבנייה טרייה מהגינה"

אין ויכוח. קשה לחשוב בכלל כשאוכלים ירק היישר מהגינה. בעיקר עגבנייה.

אבל גם מלפפון. בעיקר מהצנצנת.

אז נכון זה לא בלוג של אוכל, אבל באומנות כמו באומנות אין צנצנת שהיא לא מייצג ומביני עניין יעידו שלכבוש מלפפונים זוהי אומנות.

אז בבקשה, גם תירוץ וגם מתכון שבסופו 2 אנקדוטות אחרונות על לואיס.

בתיאבון

*

מתכון של ממה, הסבתא שלי,

שתחיה ותזכה להמשיך ולכבוש אותנו, בבישול ואהבה:

א. הכינו מראש:

צנצנת

בערך 2 ק"ג מלפפונים קטנים, כדאי לבחור את המלפפונים הכי קשוחים בגינה

10 שיני שום

5 פלפלים אדומים חריפים (ש'ודניות, כן אלא הרעים..)

כף גרגרי פלפל שחור אנגלי (שלם)

עלי דפנה יבשים

_______________________

כפית חומץ

מלח

מים

צרור שמיר

ב. קדימה:

בתוך הצנצנת היבשה! שמים את כל הדברים עד הקו השחור (למתקשים, הכל עד לעלי הדפנה כולל).

אחר כך מוסיפים מים קרים ומלח ביחס של: כל ליטר מים + 5 כפות מלח, כדאי להמיס את המלח במים לפני כן.

כשהמים ממלאים את הצנצנת סוגרים את הסיפור בצרור עלי שמיר טריים ועליהם כפית החומץ.

פקק.

שקשוק חזק שינער ויערבל את כל החברים שבצנצנת יחד

ולהוציא לחלון, גינה, לשיזוף בשמש.

*

לפעמים קורה קסם והמלפפונים נכבשים כבר לאחר 3 ימים בלבד, ולפעמים צריך קצת לחכות. סבלנות.

*

כמובטח 2 אנקדוטות על לואיס גריזרד:

1. לואיס היה העורך הצעיר ביותר של מדור הספורט בעיתון הגדול והחשוב לתקופתו Atlanta Journal, בתפקיד הנחשק הוא אחז כבר בגיל 23!

2. הטור היומי של לואיס היה מוצלח עד כדי כך שבטקס חלוקת הפרסים לכותבים המצטיינים של השנה העניקו את הפרס "כותב הטור הטוב ביותר" ופרס נוסף "כותב הטור הטוב ביותר שאינו לואיס גריזרד".

מדהים לא?

תודו שנכבשתם!

*


Read Full Post »