Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוקטובר, 2011

לפעמים בלי משים מוביל אותנו היקום לגילוי אוצרות.

לפעמים דווקא ברגע שלא ציפינו פגשנו אחד את השני.

לפעמים ממש כשחשבנו ללכת משהו קרה, מישהו הופיע, קול נשמע.

לפעמים דווקא מתוך שלא לשמה בא לשמה.

***

השעה, שעת בוקר מוקדמת בשבת אפורה וקרירה של סתיו. בתוך ערימת ספרים ישנים וחדשים המוטלת באי סדר על המדרכה שכבה לה שקית נייר מוכתמת. בשעה זו הייתי עסוקה כל כולי בנבירה. חיטטתי בערימה ביסודיות, הופכת, פותחת, סוגרת ומניחה חזרה, שקועה בחיפוש אחר ספר מסויים, אני מקווה למצוא אותו בכל ערימת ספרים בה אני פוגשת. שקית הנייר הלבנה, המוכתמת נחה ביניהם בדממה מבלי להסגיר את תכולתה ומבלי שאבחין בה. עוד ספר אחד, עוד תנועת יד לכיוון האחר והיא הייתה נעלמת, נקברת תחת ערימות הספרים, מיליוני המילים. אבל הידד, מזלה של השקית או נכון יותר מזלי האיר פנים והנה אצבעותי, נשלחות קדימה ונוגעות בנייר הישן, החורק, ורגע אחד לאחר מכן נשלפה שקית הנייר החוצה אל האור.

***

רק לפני כמה חודשים שבתי אל עיר הנמל והחוף, חיפה. רצועת הים המוזהבת, הירוק של ההר היפה בארץ, הרחובות המנומנמים ובתי הקפה של העיר התחתית הסואנת אז והשחורה מפיח היום היו ונשארו נוף ילדותי. השיבה אליה משנים ארוכות בהם הייתה לי עיר הזהב ירושלים בית, מרגישה עדיין כמו סיבוב בגלגל ענק, פעם אני למעלה גבוה ופעם למטה, נמוך. מי שגר פעם בירושלים מכיר את ההיקשרות העבותה בחבלי הלב והרגש אל האבנים הקשות, אל התפילה בשלוש שפות אל שלושה אלוהים שונים ולפעמים יותר. את ההידבקות בקצב הלב של השוק ההומה ביום שישי ואל קריאות מוכרת הבורקס קצוצת השיער הנשמעות מעל השירים והניגונים של מקבצי הנדבות והברסלבים המזמרים. אל התפאורה הזו הבלתי נשכחת וגם אל הפרטים הקטנים. אל הדירות הקרות, החברים החמים, אהבה גדולה אחת ובית קפה אחד, מיוחד.

בספרו הנפלא "יונה ונער" כותב מאיר שלו "הארץ ארץ קטנה והגעגועים געגועים עזים", שלו יודע דבר או שניים על געגוע וצריבתו עולה בי כשאצבעותי פותחות את מעטפת הנייר הקטנה.

***

במעטפה מונחות אחת על גבי השנייה תמונות. בחלקן בני משפחה מחייכים, בחלקן ילדים. בתמונה אחת ילדה שמנמנה על אופניים קטנות ממידתה, באחרת ילד מטפס על עץ גבוה ולידו אביו או סבו (השפם מתעתע..), משפחה ישראלית של פעם. אני מדפדפת בתמונות עד שלפתע בין כל אלו נגלות אבנים ירושלמיות, וכיפת זהב, וזיתים, תמונות של ירושלים. ירושלים ההיא שלפני חמישים שנה ואולי יותר. אני מעבירה את התמונות בעדינות ורגש חמים ממלא את אוויר הבוקר הקר.

מאחורי אחת התמונות מופיע התאריך 1968, אולי.

*

בני המשפחה האלמונית פוסעים אל עבר שער האריות. נסו להגדיל את התמונה על ידי לחיצה כפולה ישירות עליה, בצידי השער רואים את האריות בבירור פונים זה אל זה.

*

מי מזהה את המקום?

*

סבתא או אמא על יד פסל המנורה שניתן כמתנה מהבריטים ידידינו בשנת 1956, המנורה הועברה למשכנה החדש ליד הכנסת רק בשנת 1965 (שימו לב איך תמרור העצור מציץ לו מאחורי עמוד החשמל).

*

כיפת הזהב וחומת העיר העתיקה, למרגלותיה הר הזיתים.

*

משהו בתמונה הזו שבה את ליבי, הדרך המפותלת, הדמויות שברקע ויותר מכל הצריחים האלו בלב התמונה. האינסטינקט אמר לי שכבר ראיתי את המקום הזה בעבר ויותר מזה שביקרתי בו, שהוא מוכר לי. זכוכית מגדלת וירושלמי וותיק אחד עזרו בזיהוי, כדאי לכם גם לנסות ולהגדיל.

זוהי כנסיית מריה מגדלנה הטובלת בירוק במדרון המערבי של הר הזיתים. הכנסייה הרוסית הידועה בצריחיה המוזהבים ניראת כארמון שיצא היישר מספר אגדות ילדים ישן על טירות ונסיכות. בתמונה מבהיקים בשמש מגדליה מצופי הזהב של הכנסייה ובמשעול העולה לקראתה ערבים רכובים על חמורים. זו ירושלים.

***

ירושלים. יש שיתאהבו בה וישמרו לה אמונים לנצח ויש שיראו בה התגלמות כל הפחדים. יש לה לירושלים יכולת להכיל את אהבתם של אלו ואת סלידתם של האחרים. היא מצידה נותרת בקפאונה, מותירה את הדיונים עליה ובה לאלו החזקים במילים ומצידה ממשיכה להפוך את קרביה, להיבנות, להתחפש, לזרוק ולקלוט, לחבק ולהרוג. ירושלים מצלקת את אוהביה בגעגוע וגוזרת עליהם להשוות כל עיר אחרת אל חומותיה, אל זהבה.

ואני מה, אני אולי מעבירה את ימי על חוף הגלים הכחולים של הים החיפאי אך אצבעותי המדפדפות בתמונות הישנות שנתן לי חסן בעל דוכן הספרים במתנה עורגות אל מגע האבנים הקרות, הירושלמיות.



Read Full Post »

מחשבות על החגים:

*

מחשבות על החגים משובצות "שוק".

על הימים הישנים ההם, בהם הייתה ממה מתרוצצת בין הסוחרים

ועלי הוטל לשמור על הסלים בספסל שליד המדרגות שבכניסה.

וכמו אז גם היום, קודם נכנסים בסמטה וקונים דגים,

ארבעה סוגים, כי כל אחד אוהב אחד אחר,

ואחר כך עוברים אצל רביבו מהחמוצים,

שממלא בידיים הגדולות והמחורצות שלו את השקית במים שחורים

בהם ישחו הזיתים עד לצנצנת.

*

מחשבות על החגים אפופות בריחות תבשיל.

מהיציאה אל הגינה לקטוף רוזמרין, אל המחסן הקריר שם ישנים באפילה צרורות שום

שריחם העז מתקיף את האף וגורם סחרחורת של חריפות נעימה

ובחזרה אל שק הפלפל האדום, הארוך, המתייבש לאיטו בקרניים אחרונות של תשרי.

וכשהם, הפלפל, השום והרוזמרין נפגשים עם בשר הכבש

הלוחש בסיר הברזל הגדול מתמלא הבית ריח מוכר של חג.

במטבח בין ערבוב לקיצוץ זוכים העמלים לשמוע שוב על ריחות התבשיל הזה בדיוק

שמילאו את מטבחה עשוי האבן של ממה לפני חמישים ושלוש שנים

בכפר הרחוק טידילי.

*

מחשבות על החגים ממלאות בהרהורים.

בעיקר ביני לביני.

בין יום הכיפורים לחג הסוכות

בין שנה אחת  לאחרת

בין בית ישן בעיר גדולה לחדש בעיר קטנה.

בין מחשבה על כל מה שישנו ועל מה שיכול היה להיות,

יש המון שמיים וקו רקיע שנוגע בהרים הירוקים של הכרמל

שרק מי שבוחר לפסוע או לנסוע בדרכים עקלקלות

יגלה שהירוק בלבו הרך של ההר אינו ירוק היום,

אלא חום ואפור ולוחש את שאריות השריפה ההיא.

*

מחשבות על החגים מצביעות על סוף והתחלה.

סוף של שנה ותחילתה של אחרת.

סוף להתלבטות והחלטה להישאר ולהיות,

קץ למעגלים ועמידה במקום.

ובין תפוח בדבש ותקיעת שופר,

חופה ובה כלה בהינומה לבנה, עגיל סגלגל ודמעה

וחתן בזקנו וחיוכו

ובין שניהם הבטחה לחיים חדשים.

חתונה בין כל ימי החג, הופכת חג בעצמה

ואי של תקווה בין ימים של חול.

*

חג שמח כולם ומזל טוב אפרתי.

Read Full Post »