Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2011

איך אומרים בעברית הצ'ופצ'יק של הקומקום?

נו באמת, מי לא מכיר את המערכון הידוע של הגשש החיוור, את שאלת השאלות על חוטם הקומקום? סומכת עליכם שזו שאלה רטורית אך למתקשים התשובה בסוף הפוסט במהופך.

שאלה נוספת, מי לא אוהב קומקומים? הביאו לפני אדם אחד שאינו מעגל את קצה פיו בחיוך למראה קומקום של פעם ובהזדמנות זו מצאו לי אדם שאינו מתפקע מצחוק כאשר זה האחרון משמיע את קולות השריקה והאנחה בהגיעו לתחנת הרתיחה. הבידור שזור בהחלט בנוסטלגייה דביקה. ובכן יש להודות, כזו אני וכאלה אנחנו, נוסטלגים ודביקים, בעיקר כשמדובר בארוכי החוטם (הצ'ופצ'יק) או בעברית צחה, ז….

אז מכיוון שאני חולת קומקומים ותרה אחריהם בנבכי השווקים וחנויות הפשפש בארץ ובעולם ולמען קוראי הבלוג הנאמנים שלי הרי לפניכם עובדות מרתקות על קומקומים מלוות בתמונות נדירות מהאוסף הפרטי שלי.

*

עד המאה ה-19 היו הקומקומים סוסי עבודה של ממש, עשויים ברזל יצוק. הם היו קלילים מאד ונוחים לשימוש, אז זהו שלא באמת. הסיפור עם קומקומי הברזל התרכז בעיקר סביב כובד משקלם שהעיק מאד על עובדי המטבח ועל ממלאי האמבטיות למינהם. למורת רוחם נאלצו אלו לסחוב את הקומקומים המלאים אל האש ולאחר שחוממו היטב להעבירם אחר כבוד אל חדר הרחצה או אל סירי הבישול. עבודה קשה בהחלט ומכאן שפריצתם של קומקומי הנחושת אל חייהם בתחילת המאה ה-19 הייתה בשורה משמחת ביותר.

הקומקומים שראיתם עד כה בתמונות עשויים מאמייל. את החומר הקסום הזה הנוצר על ידי התכת אבקת זכוכית המציאו הרבה שנים קודם לכן וכלי אמאייל שימשו בבתים רבים ובמדינות רבות ברחבי העולם, באירופה ואפילו בסין. הקומקומים העשויים אמאייל משגעים את העין בצבעוניות ובדוגמאות הייחודיות להם. מה שהופך אותם פריט אטרקטיבי בקרב אספנית ואותי לעשירה פחות ופחות (או ענייה יותר ויותר, תלוי איך מסתכלים על זה).

*

האנגלים הם אלו שעשו ועושים הכי הרבה כבוד לכלי הזה בכך שהפכו את הקומקום לשחקן הראשי בהצגה היומית שלהם. בשעה 16:00 בדיוק עוצרת אנגליה ומבחינתם גם העולם כולו, לשתיית ספל התה המסורתי. לא זו בלבד שהקומקום מרתיח את המים לתה ובכך תפס מקום מרכזי בטקס היומי, הוא גם קיבל תפקיד משני נוסף, הגשת התה אל השולחן. משמע, הגזימו האנגלים כדרכם וחילקו תפקידים, קומקום ראשון בו שופתים את המים ומכונה Kettle וקומקום המגיש את מי התה אל שולחן ארוחת ארבע, הוא שולחן התה המסורתי, קומקום זה מכונה Pot.  המהדרין היו מגישים את התה בסרוויס יוקרתי שאחריו עומד בגאון מפעל וותיק ובעל שם לכלי פורצלן. בתחתית כל פריט מסרוויס התה: כוס, צלוחית או כד חלב מוטבעת אחר כבוד חותמת רשמית ומסולסלת. למעשה הגשה בסרוויס תה שאינו תואם נחשבה אז ובבתים מסויימים גם היום (הבית של קייט ווויליאם למשל) חטא שאין עליו כפרה.

*
קומקומי חרס מוכרים לנו יותר מהעולם הערבי. גם שם יוחס קשר ישיר בין התנהלות חברתית ותרבותית לתפקידו החשוב של הקומקום, שבמקרים רבים היה מרכז האירוע, או נכון יותר, מרכז האירוח. בארצות חמות אלו כונה הקומקום פינג'אן, צורותיו השתנו עם הזמן וגם חומרי הגלם מהם נוצר.


את שמו המצחיק קיבל הקומקום מהמילה הלטינית "קוקומה" ופירושה כלי כיבול למים. הכוונה היא לא בהכרח לכלי מים שנועד לרתיחה אלא לכלי שיכול להכיל כמות מים הניתנת לניוד, לחימום וכדומה.

בשנת 2009 עלה בתיאטרון הבימה המחזה "הקומקום והמטאטא", לא ידוע מה גורל ההצגה כיום. אני תקווה שלקומקום ולמטאטא שלום. לפניכם מקבץ תמונות קומקומים סובב עולם:

קומקום עשוי אמאייל מרומניה

קומקום הולנדי, עשוי אמאייל ובעל רצועת עור לנשיאה. לצערו ולצערי הוא יתום ממכסה.

קומקום עשוי כסף, מרוקו.

מקור לא ידוע, ניחוש כללי רוסיה



קומקום רוסי לבטח, החותמת בתחתיתו, לא משאירה מקום לספק

שוב מקור לא ידוע, מוזמנים להציע כיוונים, ייחודו של הקומקום הוא בידית העץ ובמכסה המוזר - מיוחד

מבחר הקומקומים, גדלים בעיקר על מתלי במבוק, אין צורך להשקות

ולסיום סיומת איך אפשר בלי טיפ קטן: איך מנקים קומקומים, או במילים אחרות, איך נפטרים מכל הג'יפה הזו בצורת אבנית ובטעם של סיד?

אז ככה: סוחטים לימון שלם אל תוך המיכל, מוסיפים גם כף מלאה במלח ועם הלימון הנחמד שנשאר לכם ביד מקרצפים קצת מה שאפשר סביב "הפינות הקשות". אחר כך ממלאים שליש מהקומקום במים ומביאים לרתיחה, שופכים וחוזרים חלילה לפי הצורך. למי שבכל זאת תהה, אין בשום אופן לשתות את מי ההרתחה הלימוניים הללו וכדאי, לפני השימוש לשתייה להרתיח סיבוב של מים בלבד.

***

התשובה לשאלה הפותחת היא כמובן "זרבובית" והיא לא במהופך כי יש גבול לטכנולוגיה של וורדפרס..


מודעות פרסומת

Read Full Post »

בקרית שמונה אין פשפשים. זאת אומרת, יכול מאד להיות שיש אבל לא כאלה שהייתם שמחים להכניס הביתה בדמוי רהיטים, ספרים או כלים מיוחדים. למרות היעדר שוק פשפשים שכזה ומתוך הכרה בכך שבהיעדרי ירכשו בשוק שבחיפה כל הדברים אותם יכולתי אני לרכוש, נסעתי לבלות את סוף השבוע בעיר הצפונית בארץ, היא קרית שמונה.

והמשימה שבאמתחתי:

לבדוק האם השמועות נכונות והאם בלב השיח הגועש על מחירי הנדל"ן ובראשו המהפכה החברתית הגדולה ישנה בארץ חלקת אדמה, נדל"נית, שבגינה הפרטית שלה חוצה נחל, נחל זורם של ממש עם קולות הרקע המפכפכים ועם דגיגונים קטנים שמקפצים במים, אותה ניתן לשכור במחיר חדר מחולק בעיר הגדולה והצפופה, תל אביב.

אז כן, השמועות נכונות. אפשר וכדאי לשכור "דירת נחל" בקרית שמונה. וכן המחיר הוא מחיר של דירת קופסת שימורים בתל אביב. פחות מאלפיים שקלים, בית אמיתי, עם מטבח, פינת אוכל, סלון רחב ידיים, חדרי שינה חמימים וכן, נחל זורם בגינה. מופרך אבל אמיתי. ולמה אתם לא שם?

כי קרית שמונה היא העיר הצפונית ביותר בישראל. זה המשפט הכי יח"צני שלה וגם הכי לא. כשמרימים את הראש נפעמים מיופיו של החרמון המושלג בחורף והתמיר מתמיד בקיץ, כשמורידים את העיניים הנוף קצת פחות מרשים. שעתיים וקצת נסיעה מהמרכז, רחוב אחד של חנויות בודדות, מסעדות עממיות או פלאפל לחובבים, קמפוס חביב והרבה אבטלה, בניינים משנות החמישים וגם קניון אחד, שיהיה.

*

חוזרים רגע בזמן:

העיר הקטנה קרית שמונה ("קרית יוסף" בתחילת הדרך) החלה את דרכה כמעברת עולים שהוקמה על אדמותיהם של תושבי הכפר הערבי אל-חאלצ'ה שנטשו את ביתם זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. כמו עיירות רבות אחרות שהחלו את דרכן כשנוף צריפי פח ושבילי עפר כבושים סביבן כך גם קרית שמונה, עיר שנבנתה טלאים, טלאים, בהתאם לצורכי הקהילה שהלכה וגדלה עם כל גל עולים חדש שנשפך אל העיר בחסות ממשלתנו האדיבה.

נחשו את מי בחרו למקם בנופי הכרך הפראיים של הצפון הרחוק מנושל התשתיות וחסר כל אפשרויות התעסוקה???  מי שיידע יקבל נקודה, מי שלא יידע כניראה מנותק מאד מהמציאות הישראלית.

והתשובה המפתיעה היא: את העולים ממרוקו, לאחר מכן גם את העולים מעיראק וגם את אלה שעלו מתימן. בשנים שלאחר מכן זכו גם הרוסים להצטרף, כי כמו המרוקאים, העיראקים והתימנים גם להם שמור מראש כרטיס טיסה למחלקה ראשונה בפריפריה הישראלית.

שלגים רבים הפשירו מאז ימי הצריפים וגם ראשי מועצה רבים התחלפו מאז (12 לפחות..). התשתיות עדיין מינימליות והעיר מנומנמת להפליא. תושביה יוצאים בשבת אל גדות הנחל, ברגל או עם האופניים, ושם לרגלי העצים העצומים נאבקים מלכים ופרשים על לוחות השח-מט וילדים משתוללים בגן המשחקים.

זו יכלה להיות עיירת הנופש האולטימטיבית בכפר השוכן לרגלי ההר הגבוה במדינה. בקתות סקי כפריות, מגוון מסעדות, חנויות, מוזיאונים, טיילת, שוק איכרים מקומי, ירידי אוכל ושעשועים לילדים, נקודות מידע לתיירים, סיורים מודרכים, רכבת תיירים שעולה ויורדת אל ההר, שכונות מגורים ייחודיות לנוף, שמורת טבע ענקית, תיירות, תיירות ועוד תיירות שמשמעותה כסף והרבה. מקומות עבודה, פרנסה אמיתית לתושבים, אטרקציית נופש או מגורי חורף להשקעה. מה לא.

ובכל זאת אם עוצרים רגע ומדברים על אהבה, אז חייבים להודות שכל כך קל להתאהב במקום הזה. באנשים החמים שחיים פה ובעובדה שכולם מכירים את כולם ממש כמו בסטיגמה. להתפעל מהירוק והנוף, מכמויות המים ומהאוויר הצלול. מהישן שמתערבב עם החדש ומהריחות הטובים סביב.

*

ובנתיים, שבת בצהריים. אוכלים חמין משובח על מחצלת בגינה הענקית. באוויר ריח חזק של חורף מתגנב והכל ירוק. בין כף שעועית לביצה קשה נשזרים דיבורים על מה היה יכול להיות. על איך כולנו היינו עוברים בן רגע לגור בעיר הצפונית בארץ, שעל ראשה מלבין הר ולרגליה נחל זורם. ועל איך אף לא אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו להישאר, לא כי שכר הדירה או מחירי הדירות לרכישה (המגוחכים אגב להפליא) לא מאפשרים זאת אלא כי אי אפשר שלא לתהות או לשאול את עצמנו, ועכשיו גם אתכם שאלות קשות.

איפה עובדים כאן בסביבה? באחד המפעלים שנסגרים כל שנה ומשאירים מאות אנשים חרוצים ועייפים וצמאי פרנסה להיתדפק על דלתות משרד הרווחה בעיר או במשרדים של אותם מפעלים הממוקמים בחלקם במרכז הארץ? ואיפה יעבדו הילדים שלנו שעוד יבואו? בחקלאות שמצטמצמת והולכת? בהוראה, בעיר שבתי הספר שלה הולכים ומצטמקים? איפה?

והשאלה הגדולה מכולן, איך נעמוד מולם יום אחד כשגם הם יתבגרו ויתעוררו ויבקשו להבין איך זה שעברו כל כך הרבה שנים מאז הביאו לכאן את סבא וסבתא ועדיין העיר שלהם, זו עם הפוטנציאל להיות הכי יפה והכי מיוחדת בארץ היא עיירה מנומנמת שזוכה למבקרים אקראיים ולסיקור חד שנתי רק עם בוא השלג הראשון?

Read Full Post »