Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ינואר, 2012

  בתוך ארגז קרטון בלוי נערמו להם בדממה חיים שלמים. זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לפגוש בקרטונים גדולים עמוסי חיים ישנים של מי שכבר הלך לעולמו וילדיו או אפילו נכדיו השאירו את מלאכת איסוף הרסיסים של חייו לסוחר המפנה תכולות בתים למחייתו.

קשה לי להודות בכך אך איפשהו אני יכולה להבין שלא בכולם פועם העבר בעוז ולא כל אחד מרגיש צורך לשמור על הנוסטלגיה בצמר גפן או לפחות באלבומים כרוכי עור. יש מי שעבורו אוסף התמונות והמכתבים של סבתא או סבא שלו הוא סך הכל גיבוב ניירות מיותר. זו מחשבה כואבת אך מציאותית. אני מתקשה להפנים אותה ומוחה דמעה בכל חיטוט שכזה, בעיקר למראה הפנים המתגלות בתוכו ובעיניים שלהן הבעה חיה כל כך.

לצערי אני חוטאת בסקרנות איומה ולא מסוגלת להשאיר את המכתבים חתומים. רק השבת ישבתי במשך שעה תמימה על המדרכה הרטובה בחזית החנות מלאת העתיקות ופתחתי מכתב אחר מכתב. יש בקריאת המכתבים תחושה של פולשנות לחייהם של אחרים, אך גם תחושה אחרת, טובה, שבעצם הקריאה הם זוכים לחיות שוב. לכמה רגעים בלבד זורחת על הדפים המקומטים קרן שמש.

קראתי על הטיול לניו יורק, ועל המלחמה ההיא של 67'. מכתב אל הדודה שנשארה בגרמניה ומכתבים אל הילד שבחר לחיות במדבר. אפילו מכתב אחד שמפציר באהובתו של הכותב להמתין שישוב עם כסף גדול כדי להפוך אותה לאשתו ואת המכתב שלה בו היא מספרת שפגשה מישהו אחר אבל היא עדיין חושבת עליו בלי הרף.

בסופו של דבר היו כל המכתבים צרורים יחד בחוט בד כחול כך שהם כניראה מצאו זה את זו והתחתנו ואת המכתבים קשרו יחד בערימה אחת. בין המכתבים היו פזורות מאות תמונות, קטנות וגדולות, תמונות פספורט והגדלות ישנות. מאחורי כל אחת מהן כמעט היה כתוב בעפרון תאריך, 1937, 1950, 1978… מספרים מהמאה שעברה, מהאלף הקודם. תמונות שצולמו במצלמות ישנות כל כך שלא טרחו להסתיר דבר.

חיבוק של אמא, פיפי בסיר או טיול לפינת החי, כולם חדים וספונטניים. איש לא חשב להביט בתמונה ולראות אם היא מטושטשת. האצבע לחצה ולאחר כמה שבועות חזרה הביתה מעטפה חומה ובה ריבועי נייר הכרום הקשים ועליהם מוטבעות פיסות זיכרון.

באיזה חוף מצולמת התמונה? בארץ או בחו"ל? מי הנשים האלו, חברות, אחיות, קרובות משפחה? שאלות שיישארו עלומות.  הרמזים היחידים טמונים בתפאורה. בגדי הים מעידים כי אלו שנות החמישים או השישים. החיבוק הנשי, הצחוק המשוחרר והראש המוטל אחורנית בחדווה. אין ספק שהן בליבו של בילוי נפלא בחוף הים.

מה יעלה בגורלו של ארגז התמונות והמסמכים, המכתבים ותעודות הזהות ואפילו הלידה והעלייה. האם מישהו ירכוש אותו ויצלול לפענח את מקורותיו? האם יושלך אל הפח ואל תהום הנשיה. אין לי תשובות טובות.

אחרי שעה בערך ניתקתי את עצמי מהארגז, את המכתבים צררתי חזרה בחוט הבד הכחול, קמתי מהמדרכה הרטובה, ניערתי את המעיל וצילמתי את התמונות שלפניכם.

המוכר קצת כעס אבל ביקשתי שיסלח והבטחתי שאכתוב כמה מילים על החנות* שלו תמורת הזכות לחטט מדי פעם בארגזי תמונות שכאלה. הוא נרגע וחייך ומזג לי קפה שחור כמו פיח לכוס פלסטיק בגובה שני סנטימטר שהרגיע קצת את התחושה הכבדה שממלאה אותי כשאני חוזרת חזרה לחיי אחרי ביקור בחיים של אחרים.

* החנות של אבו חסן, רחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית, חיפה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לפני למעלה מעשר שנים העלו לארץ את רעיון הרכבת החשמלית. זו שדוהרת ברחובות אירופה כבר למעלה ממאה שנים, מעל ומתחת לאדמה. אז נכון שאנחנו לא מאד מתקדמים ולפעמים לוקח לנו זמן לעכל, לדמיין, ובעיקר לבצע. אבל הנה עובדה, בסופו של עשור גם לנו, בעיר הקודש היא ירושלים יש היום רכבת של ממש, מבריקה, אפורה ודוהרת ברחובות העיר.

*

ירושלמים ידועים בכוח הלשון שלהם, בדרכם הציורית להעניק לנוסטלגיה חיים ולהפוך סיפורים חדשים יחסית לכאלה בעלי נופך נוסטלגי. לעומת זאת ירושלמים אינם ידועים ביכולתם להסתגל לשינויים, כך קרה שרעיון הרכבת מיסודו ערער ומירמר לא מעט ירושלמים שספקו כפיים ונאנחו, קיטרו וגידפו את עסקני העיר, פטרוני הרכבת ואת אם אימו של מי שהמציא את הרכבת אי אז לפני מאות שנים.

מכיוון שכך, נשזרו בעשור האחרון סיפורי רכבת רבים, חלקם מופרכים וחלקם תיאוריים ומוגזמים ומבדרים עד דמעות. ביניהם הסיפור הבא המשלב רומנטיקה, מירמור ירושלמי וניחוח נוסטלגי גם יחד.

סיפור רכבת ירושלמי:

בשנים הראשונות לבנייה, לאחר חודשים של כריית תעלות והפיכת מרכז העיר למפעל אבק עצום הניחו סוף סוף ובשעה טובה את פסי הרכבת לאורכו ולרוחבו של המסלול. מכיוון שהצליחו באורך נס לעמוד בזמנים היו הקבלנים מרוצים, הפועלים רצוצים והירושלמים המומים. חלפו כמה ימים והנה מי היה מאמין, טרקטורים גדולים הופכים את הפסים המונחים, את התעלות המלאות ומחזירים אל מרכז העיר את ענן האבק הגדול. מה קרה, מה אירע, איש לא אומר, אין איש מספר. לאחר כמה ימים עת התפזר לו ענן הספק והאבק.

הסתבר כי ערב ירושלמי קריר אחד יצא מהנדס העיר לטיול עם ארוסתו הטרייה בין תשתיות הרכבת הפעורות. הוא הביט ביופיה, היא הביטה בפסים ודמיינה את הרכבת הדוהרת, הוא אחז בידה והיא בידו ושניהם חייכו זה לזו. הלילה היה מושלם ורגשות האהבה חיממו את שניהם אך ברגע אחד בו ענן העיב על הירח העגול, נפרדה ידו של מהנדס העיר מידה של ארוסתו ובלי שאיש מהם הבחין בה נשמטה טבעת האירוסין אל העפר, טבעת עשויה זהב ומשובצת יהלום כחלחל. הענן הניח לירח, האיר בבהירות את דרכם הם המשיכו בטיולם.

בימים שלאחר מכן עבדו הפועלים במרץ, אטמו את התעלות, הניחו את הפסים ונשכבו לנוח בצד הדרך. לפתע פרץ מהנדס העיר את רצועות הניילון האדומות המכריזות "זהירות כאן עובדים" ובשאגה דרש לעצור את העבודות לאלתר. בבוקר שלמחרת תושבי העיר המופתעים השתאו למראה שלטי קרטון המספרים על תקלות בחשמל שגורמות לעיכובים.

האהבה כך אומרים בירושלים חזקה מכל טרקטור והירושלמים הזקנים טוענים עד היום כי לא תקלה ברשת החשמל של הרכבת היא שגרמה להסרת הפסים ולפתיחת התעלות אלא החיפוש אחר טבעת האירוסין של ארוסת מהנדס העיר. יש שיגידו שהסיפור מופרך ושייך למיתולוגיית סיפורי השוק, אך אני במו אוזניי שמעתי את אחד מזקני העיר מספר, כשכוס תה מהביל בידו כי אמת ונכון הסיפור על חיפושי הטבעת ועל שיערו של מהנדס העיר שהלבין מאבק ומצער.

*

ילד מניח ידיים קטנות על הזכוכית ותולה עיניים קרועות בנוף האורבני המשתקף בחלון "אמא, אם הגשר תלוי על חוטים באוויר זה אומר שהרכבת עפה?" אמא שלו, צעירה בשנות העשרים המוקדמות מביטה אף היא בחלון הרכבת שמטפסת בדיוק על גשר המיתרים עצום המימדים, ושולחת יד ספק מלטפת ספק מגוננת על כתפו של ילדה הקטן. בשלב הזה בטוחני שאין איש שלא נרעד מהתרגשות, בעיקר למראה בנייני האומה המזדגזגים (מלשון זיג-זג) בין המיתרים העבים. כן, הרכבת עפה, עפה על גשר שתלוי באוויר, ישר לתחנה המרכזית הומת האדם.

Read Full Post »