Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘איזה יופי של..’ Category

לכל מי שתהה להיכן נעלמה אמיליה בחודש האחרון

ולכל מי שהתגעגע לפישפשים,

לפניכם תמונת טיזר אחת בודדה ובעקבותיה (כבר בימים הקרובים.. וזו הבטחה)

פוסט ארוך מאד על

המסע המדהים שזכיתי להשתתף בו בלב מדינת הקצפת, היא הונגריה.

נתראה בקרוב!

מודעות פרסומת

Read Full Post »

שדה התעופה הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם.

הוא פתוח ורחב ידיים, מלא פרצופים מכל מיני חורים, גדולים יותר או פחות ברחבי הגלובוס

ובגדול משמש מעין משגר אנטפרייזי (החללית) שכזה לכל מקום.

תחשבו על זה רגע. בעיגול הגדול שבלב הדיוטי פרי מתקיים מרחב בו הזמן בטל ומבוטל. לזמן אין משמעות ובמקביל הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. נסביר, מכיוון שסביב העיגול הגדול (שניתן לכנות מזרקה) ישנם מסדרונות המובילים אל שערים שונים המובילים בתורם אל המטוסים הממריאים למקום אחר ולזמן אחר בשעון העולמי. מכאן שלזמן הנמצא בכיכר המזרקה שבשדה שלנו אין משמעות, רק לזמן הנחיתה בארץ היעד ישנה משמעות. חשבו על זה. לאט ובזהירות אבל תחשבו.

(מורכב? פספסתם אותי? הרגזתי עם פילוסופיית זמן מפותלת יתר על המידה? כתבו לי ומבטיחה לנסות להסביר באופן אישי. הופקינס אני חייבת לציין היה מאד, אבל מאד גאה בי).

***

יש כל מיני סיבות להגיע לשדה תעופה, המוכרת והבנאלית ביותר היא כמובן לטוס… הסיבה השנייה הנפוצה והמכובדת היא הגעה לשם ליווי בן משפחה, חבר או אהוב אל שער הנוסעים, פרידה מרגשת, נשיקה, דמעה בקצה העין ונפנוף יד ממושך.

עם זאת הסיבה הטובה ביותר להגיע לשדה לטעמי היא לכתוב.

בשדה התעופה אפשר לכתוב בשקט, זאת אומרת ברעש, אבל חיובי רגשי, כזה שמפמפם את כלי הדם ומניע את המוזה במעלה בוכנת הכתיבה ההידראולית שבתוך האצבעות.

**

רגעים שגנבתי בשדה התעופה:

אדם שממתין ברחבת הנוסעים השבים ומחזיק בלון פשוט עליו כתוב בטוש שחור "תחזרי אלי",  בלי סימן שאלה.

אמא מלווה את בתה לשער ההמראה אחריו היא לא יכולה להיכנס עוד, היא מנשקת ואומרת "כמה כייף לך", הבת מתעכבת כמה שניות וצוחקת, שתיהן צוחקות. אחר כך היא מעבירה את הדרכון לדיילת ונעלמת פנימה. אמא שלה מסתובבת, מפנה את הדרך למלווים אחרים, נשענת על מעקה הברזל ופורצת בבכי.

אישה גבוהה עומדת ליד גבר נמוך, אבל חזק. היא מנשקת ומחליקה לכיסו מכתב מקופל.

*

היו עוד מיליון.

אבל מספרת לכם רק על עוד אחד, שקשור איך לא, ליום העצמאות הממשמש ובא.

אחרי כמה שעות של ציפייה וצפייה קיפלתי את המחשב ויצאתי אל הרכבת. בדרך ראיתי איך מנקים שני עובדי שדה התעופה את ראש הממשלה הראשון שלנו, עם מטאטאים והרבה מאד סבון, כך צחצחו את בן גוריון.

תודו שהתמונה הזו הייתה פשוט גורמת לו לעמוד על הראש.

Read Full Post »

  בתוך ארגז קרטון בלוי נערמו להם בדממה חיים שלמים. זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לפגוש בקרטונים גדולים עמוסי חיים ישנים של מי שכבר הלך לעולמו וילדיו או אפילו נכדיו השאירו את מלאכת איסוף הרסיסים של חייו לסוחר המפנה תכולות בתים למחייתו.

קשה לי להודות בכך אך איפשהו אני יכולה להבין שלא בכולם פועם העבר בעוז ולא כל אחד מרגיש צורך לשמור על הנוסטלגיה בצמר גפן או לפחות באלבומים כרוכי עור. יש מי שעבורו אוסף התמונות והמכתבים של סבתא או סבא שלו הוא סך הכל גיבוב ניירות מיותר. זו מחשבה כואבת אך מציאותית. אני מתקשה להפנים אותה ומוחה דמעה בכל חיטוט שכזה, בעיקר למראה הפנים המתגלות בתוכו ובעיניים שלהן הבעה חיה כל כך.

לצערי אני חוטאת בסקרנות איומה ולא מסוגלת להשאיר את המכתבים חתומים. רק השבת ישבתי במשך שעה תמימה על המדרכה הרטובה בחזית החנות מלאת העתיקות ופתחתי מכתב אחר מכתב. יש בקריאת המכתבים תחושה של פולשנות לחייהם של אחרים, אך גם תחושה אחרת, טובה, שבעצם הקריאה הם זוכים לחיות שוב. לכמה רגעים בלבד זורחת על הדפים המקומטים קרן שמש.

קראתי על הטיול לניו יורק, ועל המלחמה ההיא של 67'. מכתב אל הדודה שנשארה בגרמניה ומכתבים אל הילד שבחר לחיות במדבר. אפילו מכתב אחד שמפציר באהובתו של הכותב להמתין שישוב עם כסף גדול כדי להפוך אותה לאשתו ואת המכתב שלה בו היא מספרת שפגשה מישהו אחר אבל היא עדיין חושבת עליו בלי הרף.

בסופו של דבר היו כל המכתבים צרורים יחד בחוט בד כחול כך שהם כניראה מצאו זה את זו והתחתנו ואת המכתבים קשרו יחד בערימה אחת. בין המכתבים היו פזורות מאות תמונות, קטנות וגדולות, תמונות פספורט והגדלות ישנות. מאחורי כל אחת מהן כמעט היה כתוב בעפרון תאריך, 1937, 1950, 1978… מספרים מהמאה שעברה, מהאלף הקודם. תמונות שצולמו במצלמות ישנות כל כך שלא טרחו להסתיר דבר.

חיבוק של אמא, פיפי בסיר או טיול לפינת החי, כולם חדים וספונטניים. איש לא חשב להביט בתמונה ולראות אם היא מטושטשת. האצבע לחצה ולאחר כמה שבועות חזרה הביתה מעטפה חומה ובה ריבועי נייר הכרום הקשים ועליהם מוטבעות פיסות זיכרון.

באיזה חוף מצולמת התמונה? בארץ או בחו"ל? מי הנשים האלו, חברות, אחיות, קרובות משפחה? שאלות שיישארו עלומות.  הרמזים היחידים טמונים בתפאורה. בגדי הים מעידים כי אלו שנות החמישים או השישים. החיבוק הנשי, הצחוק המשוחרר והראש המוטל אחורנית בחדווה. אין ספק שהן בליבו של בילוי נפלא בחוף הים.

מה יעלה בגורלו של ארגז התמונות והמסמכים, המכתבים ותעודות הזהות ואפילו הלידה והעלייה. האם מישהו ירכוש אותו ויצלול לפענח את מקורותיו? האם יושלך אל הפח ואל תהום הנשיה. אין לי תשובות טובות.

אחרי שעה בערך ניתקתי את עצמי מהארגז, את המכתבים צררתי חזרה בחוט הבד הכחול, קמתי מהמדרכה הרטובה, ניערתי את המעיל וצילמתי את התמונות שלפניכם.

המוכר קצת כעס אבל ביקשתי שיסלח והבטחתי שאכתוב כמה מילים על החנות* שלו תמורת הזכות לחטט מדי פעם בארגזי תמונות שכאלה. הוא נרגע וחייך ומזג לי קפה שחור כמו פיח לכוס פלסטיק בגובה שני סנטימטר שהרגיע קצת את התחושה הכבדה שממלאה אותי כשאני חוזרת חזרה לחיי אחרי ביקור בחיים של אחרים.

* החנות של אבו חסן, רחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית, חיפה.

Read Full Post »

לפני למעלה מעשר שנים העלו לארץ את רעיון הרכבת החשמלית. זו שדוהרת ברחובות אירופה כבר למעלה ממאה שנים, מעל ומתחת לאדמה. אז נכון שאנחנו לא מאד מתקדמים ולפעמים לוקח לנו זמן לעכל, לדמיין, ובעיקר לבצע. אבל הנה עובדה, בסופו של עשור גם לנו, בעיר הקודש היא ירושלים יש היום רכבת של ממש, מבריקה, אפורה ודוהרת ברחובות העיר.

*

ירושלמים ידועים בכוח הלשון שלהם, בדרכם הציורית להעניק לנוסטלגיה חיים ולהפוך סיפורים חדשים יחסית לכאלה בעלי נופך נוסטלגי. לעומת זאת ירושלמים אינם ידועים ביכולתם להסתגל לשינויים, כך קרה שרעיון הרכבת מיסודו ערער ומירמר לא מעט ירושלמים שספקו כפיים ונאנחו, קיטרו וגידפו את עסקני העיר, פטרוני הרכבת ואת אם אימו של מי שהמציא את הרכבת אי אז לפני מאות שנים.

מכיוון שכך, נשזרו בעשור האחרון סיפורי רכבת רבים, חלקם מופרכים וחלקם תיאוריים ומוגזמים ומבדרים עד דמעות. ביניהם הסיפור הבא המשלב רומנטיקה, מירמור ירושלמי וניחוח נוסטלגי גם יחד.

סיפור רכבת ירושלמי:

בשנים הראשונות לבנייה, לאחר חודשים של כריית תעלות והפיכת מרכז העיר למפעל אבק עצום הניחו סוף סוף ובשעה טובה את פסי הרכבת לאורכו ולרוחבו של המסלול. מכיוון שהצליחו באורך נס לעמוד בזמנים היו הקבלנים מרוצים, הפועלים רצוצים והירושלמים המומים. חלפו כמה ימים והנה מי היה מאמין, טרקטורים גדולים הופכים את הפסים המונחים, את התעלות המלאות ומחזירים אל מרכז העיר את ענן האבק הגדול. מה קרה, מה אירע, איש לא אומר, אין איש מספר. לאחר כמה ימים עת התפזר לו ענן הספק והאבק.

הסתבר כי ערב ירושלמי קריר אחד יצא מהנדס העיר לטיול עם ארוסתו הטרייה בין תשתיות הרכבת הפעורות. הוא הביט ביופיה, היא הביטה בפסים ודמיינה את הרכבת הדוהרת, הוא אחז בידה והיא בידו ושניהם חייכו זה לזו. הלילה היה מושלם ורגשות האהבה חיממו את שניהם אך ברגע אחד בו ענן העיב על הירח העגול, נפרדה ידו של מהנדס העיר מידה של ארוסתו ובלי שאיש מהם הבחין בה נשמטה טבעת האירוסין אל העפר, טבעת עשויה זהב ומשובצת יהלום כחלחל. הענן הניח לירח, האיר בבהירות את דרכם הם המשיכו בטיולם.

בימים שלאחר מכן עבדו הפועלים במרץ, אטמו את התעלות, הניחו את הפסים ונשכבו לנוח בצד הדרך. לפתע פרץ מהנדס העיר את רצועות הניילון האדומות המכריזות "זהירות כאן עובדים" ובשאגה דרש לעצור את העבודות לאלתר. בבוקר שלמחרת תושבי העיר המופתעים השתאו למראה שלטי קרטון המספרים על תקלות בחשמל שגורמות לעיכובים.

האהבה כך אומרים בירושלים חזקה מכל טרקטור והירושלמים הזקנים טוענים עד היום כי לא תקלה ברשת החשמל של הרכבת היא שגרמה להסרת הפסים ולפתיחת התעלות אלא החיפוש אחר טבעת האירוסין של ארוסת מהנדס העיר. יש שיגידו שהסיפור מופרך ושייך למיתולוגיית סיפורי השוק, אך אני במו אוזניי שמעתי את אחד מזקני העיר מספר, כשכוס תה מהביל בידו כי אמת ונכון הסיפור על חיפושי הטבעת ועל שיערו של מהנדס העיר שהלבין מאבק ומצער.

*

ילד מניח ידיים קטנות על הזכוכית ותולה עיניים קרועות בנוף האורבני המשתקף בחלון "אמא, אם הגשר תלוי על חוטים באוויר זה אומר שהרכבת עפה?" אמא שלו, צעירה בשנות העשרים המוקדמות מביטה אף היא בחלון הרכבת שמטפסת בדיוק על גשר המיתרים עצום המימדים, ושולחת יד ספק מלטפת ספק מגוננת על כתפו של ילדה הקטן. בשלב הזה בטוחני שאין איש שלא נרעד מהתרגשות, בעיקר למראה בנייני האומה המזדגזגים (מלשון זיג-זג) בין המיתרים העבים. כן, הרכבת עפה, עפה על גשר שתלוי באוויר, ישר לתחנה המרכזית הומת האדם.

Read Full Post »

"חסר קצת פלפל, חסר קצת פלפל
חסר קצת פלפל שירתיח ויסעיר

חסר קצת פלפל, חסר קצת פלפל
והשכונה שלי היא הפלפל של העיר"

(אהוד מנור, נשבעת לכם)

*

פלפל ירוק או כמו שאנחנו טועים לכנות אותו "גמבה" מחכה לכם ממש עכשיו בירקניה הסמוכה למקום מגוריכם. נכון שהצבע הירוק-חיוור הזה חסר את הסקס אפיל של הפלפל האדום הלוהט ואין ספק שהוא רחוק מבן דודו הפלפל הארוך והחריף השורף כל חך ובכל זאת, הפלפל הירוק הזה פשוט מבקש שלא נשליך אותו הצידה וכמו כל קנקן מבקש שתסתכלו גם בתוכו.

אם אכן תקדישו לו מבט תגלו חלל פלפלי ירקרק, ריק ומזמין למילוי. אם כך לא ננום ולא נישן. מדובר במתכון שעובר במשפחה מדורי דורות ולפיכך נתכנסנו כאן היום צוות מוגבר, בבית המשפחה שעל ההר הפונה הימה. הצוות במקום: מנהלת המטבח המרכזי הרי היא אמא ולצידה הצ'יפ, מקבלת ההחלטות, הכמויות והמידות המדוייקות, ממה. (אני כאן על תקן הוגה, צלמת ובגדול מציעה הצעות ומעירה הערות שאיש עד כה אינו שת ליבו אליהם). עכשיו, המתכון מאד לא מורכב אך מומלץ להקדיש לו קריאה ראשונה ושנייה לחידוד.

שלב א':

במעבד מזון או בסכין קוצצים היטב לקערה גדולה מאד:

5   ענפי כרפס

6   גזרים

1/2 כרוב לבן  גדול

4 שיני שום (יותר או פחות, תלוי בכם).

שלב ב':

לכל הקצוץ קצוץ הזה מוסיפים כף גדושה של סחוג, כזה של החנות או של המהדרין תוצרת בית. שימו לב לעוצמת האש של הסחוג שבידכם ווסתו אותה על פי מידת החריפות הרצויה.

מוסיפים גם חצי כוס חומץ + מעט מלח + כפית פפריקה מתוקה או חריפה לפי הטעם

מערבבים הכל היטב!

שלב ג':

את הפלפלים השטופים והמיובשים במגבת או נייר סופג העבירו אל הגרדום וקטמו את ראשם, כמעט, כמעט עד הסוף כדי לא לאבד את "המכסה", אם הוא בכל זאת נחתך שמרו אותו בצד.

על הדרך רוקנו בעדינות גם את הגרעינים והבפנוכו הספוגי לבנבן.

שלב ד':

עכשיו מגיע החלק האומנותי באמת, מלאו כל פלפל היטב, דחסו בעזרת כפית את המילוי עד ראש הפלפל והניחו בצד. אל תשכחו לסגור את הפלפל הממולא עם "המכסה" שלו.

שלב ה':

 זה השלב בו אתם עתידים לרגוז מעט. הסוגייה שעולה כאן מוכרת לילדי שנות השמונים כאנקדוטה מבית עלילותיו של מר קיפי בן קיפוד המתגורר ברחוב סומסום. באחד הימים חושק קיפי בסוכרייה מהצנצנת הגדולה של גבי אך כאשר הוא מכניס את היד פנימה ואוחז בסוכרייה היד שלו מתגלה כגדולה מדי. כאן נחשף הפרדוקס המורכב ביותר בתולדות ערוץ 1. אם ישחרר קיפי את הסוכרייה יוכל להוציא את היד התקועה, אך יישאר ללא סוכרייה, אם לא יעזוב את המתוקה הקטנה, תשאר ידו תקועה בתוך צנצנת הזכוכית לנצח. עזרו ילדים לקיפי להגיע אל הפתרון.

ובחזרה אלינו – במידה ופתח הצנצנת שלכם אינו רחב מספיק תגלו גם אתם כמו קיפי שיש קושי מסויים להכניס פנימה יד שמחזיקה פלפל ממולא כל שכן להוציאה החוצה לאחר הכנסת הפלפל. אז על מנת שלא להרגיז אתכם באמצע הכנת הפלפלים המוחמצים אני אסגיר בפניכם את הסוד שלי – מלקחיים של על-האש. אוחזים בפלפל ומחליקים אותו פנימה בעדינות (גאוני!! תודה, תודה, אפשר לשבת).

תודו שהם חתיכים! (מימין למטה בתמונה – המלקחיים..)

שלב ו' (ואחרון):

אחרי שכל החבר'ה בתוך הצנצנת (גם אם הם לא מאד מסודרים זה בסדר, העיקר שיש להם "מכסה" על הראש), אנחנו עוברים בגאון לשלב האחרון והנחמד.

בכלי שניתן למזוג ממנו (כד פלסטיק, קערה גבוהה וכו')  נכין את הנוזל שימלא את הצנצנת.

והנוסחה היא:

כוס מים + כפית מלח שטוחה + כף חומץ = לשפוך לכלי

וכך חוזרים חלילה עד שממלאים את הקערה ומוזגים לצנצנת. מפסיקים כשנוזלים מכסים את הפלפלים ומשאירים שלושה סנטימטר רווח בין המכסה לנוזלים. מומלץ לטעום את הנוזל לפני שממלאים בצנצנת כדי לוודא שהוא לא מאד חמוץ ולא מאד מלוח, הרי בסופו של דבר הכל שאלה של טעם..

טיפ קטן אחרון – אם הפלפלים צפים בצנצנת (פלפלים נוטים הרי לברוח מצנצנות זכוכית) אפשר להכניס פנימה כוס חד פעמית מפלסטיק, לכוונן אותה על ידי כיווץ כך שתחזיק את הפלפלים בלחץ כלפי מטה. לא מסובך, האמינו לי, ראיתי במו עיני. עד כאן יש?

ואז… מחכים שלושה שבועות בסבלנות. לא מעט זמן, זה נכון אבל התוצאה כל כך מענגת שזה שווה את ההמתנה. חוץ מזה אם תכינו השבוע את הצנצנות יהיו לכם פלפלים מוחמצים בדיוק לחג החנוכה והאין זה נס בפני עצמו שהחלטתם למלא ולהחמיץ פלפלים באמצע החיים?

*

ועתה ניפרד. צוות המטבח ואני מאחלים לכם המון הצלחה ומחכים לדיווחים על הצלחות, רק על הצלחות. ובמילותיו של הקוסם האחד והיחיד, הגאון הבלתי מעורער, הקוסם מלכוש כמובן:

"אכלת פלפל, שתה מיץ"

http://www.youtube.com/watch?v=sYyggFs_NKU&feature=results_main&playnext=1&list=PL775E0D27A9222050

*

Read Full Post »

כשמחליטים לאפות אף פעם לא יודעים לאן זה עשוי להגיע ובאיזה טירוף מטנף מטבחים מדובר.

אם זה ייגמר בערימת עוגיות חמאה ולימון או בקאפקייקס בוורוד זוהר עם לבבות קטנים מסוכר…

במקרה הזה אתם יודעים את התשובה.

יום הולדת 15 שמח נונה.

Read Full Post »

איך אומרים בעברית הצ'ופצ'יק של הקומקום?

נו באמת, מי לא מכיר את המערכון הידוע של הגשש החיוור, את שאלת השאלות על חוטם הקומקום? סומכת עליכם שזו שאלה רטורית אך למתקשים התשובה בסוף הפוסט במהופך.

שאלה נוספת, מי לא אוהב קומקומים? הביאו לפני אדם אחד שאינו מעגל את קצה פיו בחיוך למראה קומקום של פעם ובהזדמנות זו מצאו לי אדם שאינו מתפקע מצחוק כאשר זה האחרון משמיע את קולות השריקה והאנחה בהגיעו לתחנת הרתיחה. הבידור שזור בהחלט בנוסטלגייה דביקה. ובכן יש להודות, כזו אני וכאלה אנחנו, נוסטלגים ודביקים, בעיקר כשמדובר בארוכי החוטם (הצ'ופצ'יק) או בעברית צחה, ז….

אז מכיוון שאני חולת קומקומים ותרה אחריהם בנבכי השווקים וחנויות הפשפש בארץ ובעולם ולמען קוראי הבלוג הנאמנים שלי הרי לפניכם עובדות מרתקות על קומקומים מלוות בתמונות נדירות מהאוסף הפרטי שלי.

*

עד המאה ה-19 היו הקומקומים סוסי עבודה של ממש, עשויים ברזל יצוק. הם היו קלילים מאד ונוחים לשימוש, אז זהו שלא באמת. הסיפור עם קומקומי הברזל התרכז בעיקר סביב כובד משקלם שהעיק מאד על עובדי המטבח ועל ממלאי האמבטיות למינהם. למורת רוחם נאלצו אלו לסחוב את הקומקומים המלאים אל האש ולאחר שחוממו היטב להעבירם אחר כבוד אל חדר הרחצה או אל סירי הבישול. עבודה קשה בהחלט ומכאן שפריצתם של קומקומי הנחושת אל חייהם בתחילת המאה ה-19 הייתה בשורה משמחת ביותר.

הקומקומים שראיתם עד כה בתמונות עשויים מאמייל. את החומר הקסום הזה הנוצר על ידי התכת אבקת זכוכית המציאו הרבה שנים קודם לכן וכלי אמאייל שימשו בבתים רבים ובמדינות רבות ברחבי העולם, באירופה ואפילו בסין. הקומקומים העשויים אמאייל משגעים את העין בצבעוניות ובדוגמאות הייחודיות להם. מה שהופך אותם פריט אטרקטיבי בקרב אספנית ואותי לעשירה פחות ופחות (או ענייה יותר ויותר, תלוי איך מסתכלים על זה).

*

האנגלים הם אלו שעשו ועושים הכי הרבה כבוד לכלי הזה בכך שהפכו את הקומקום לשחקן הראשי בהצגה היומית שלהם. בשעה 16:00 בדיוק עוצרת אנגליה ומבחינתם גם העולם כולו, לשתיית ספל התה המסורתי. לא זו בלבד שהקומקום מרתיח את המים לתה ובכך תפס מקום מרכזי בטקס היומי, הוא גם קיבל תפקיד משני נוסף, הגשת התה אל השולחן. משמע, הגזימו האנגלים כדרכם וחילקו תפקידים, קומקום ראשון בו שופתים את המים ומכונה Kettle וקומקום המגיש את מי התה אל שולחן ארוחת ארבע, הוא שולחן התה המסורתי, קומקום זה מכונה Pot.  המהדרין היו מגישים את התה בסרוויס יוקרתי שאחריו עומד בגאון מפעל וותיק ובעל שם לכלי פורצלן. בתחתית כל פריט מסרוויס התה: כוס, צלוחית או כד חלב מוטבעת אחר כבוד חותמת רשמית ומסולסלת. למעשה הגשה בסרוויס תה שאינו תואם נחשבה אז ובבתים מסויימים גם היום (הבית של קייט ווויליאם למשל) חטא שאין עליו כפרה.

*
קומקומי חרס מוכרים לנו יותר מהעולם הערבי. גם שם יוחס קשר ישיר בין התנהלות חברתית ותרבותית לתפקידו החשוב של הקומקום, שבמקרים רבים היה מרכז האירוע, או נכון יותר, מרכז האירוח. בארצות חמות אלו כונה הקומקום פינג'אן, צורותיו השתנו עם הזמן וגם חומרי הגלם מהם נוצר.


את שמו המצחיק קיבל הקומקום מהמילה הלטינית "קוקומה" ופירושה כלי כיבול למים. הכוונה היא לא בהכרח לכלי מים שנועד לרתיחה אלא לכלי שיכול להכיל כמות מים הניתנת לניוד, לחימום וכדומה.

בשנת 2009 עלה בתיאטרון הבימה המחזה "הקומקום והמטאטא", לא ידוע מה גורל ההצגה כיום. אני תקווה שלקומקום ולמטאטא שלום. לפניכם מקבץ תמונות קומקומים סובב עולם:

קומקום עשוי אמאייל מרומניה

קומקום הולנדי, עשוי אמאייל ובעל רצועת עור לנשיאה. לצערו ולצערי הוא יתום ממכסה.

קומקום עשוי כסף, מרוקו.

מקור לא ידוע, ניחוש כללי רוסיה



קומקום רוסי לבטח, החותמת בתחתיתו, לא משאירה מקום לספק

שוב מקור לא ידוע, מוזמנים להציע כיוונים, ייחודו של הקומקום הוא בידית העץ ובמכסה המוזר - מיוחד

מבחר הקומקומים, גדלים בעיקר על מתלי במבוק, אין צורך להשקות

ולסיום סיומת איך אפשר בלי טיפ קטן: איך מנקים קומקומים, או במילים אחרות, איך נפטרים מכל הג'יפה הזו בצורת אבנית ובטעם של סיד?

אז ככה: סוחטים לימון שלם אל תוך המיכל, מוסיפים גם כף מלאה במלח ועם הלימון הנחמד שנשאר לכם ביד מקרצפים קצת מה שאפשר סביב "הפינות הקשות". אחר כך ממלאים שליש מהקומקום במים ומביאים לרתיחה, שופכים וחוזרים חלילה לפי הצורך. למי שבכל זאת תהה, אין בשום אופן לשתות את מי ההרתחה הלימוניים הללו וכדאי, לפני השימוש לשתייה להרתיח סיבוב של מים בלבד.

***

התשובה לשאלה הפותחת היא כמובן "זרבובית" והיא לא במהופך כי יש גבול לטכנולוגיה של וורדפרס..


Read Full Post »

Older Posts »