Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘הכי יפה בבית’ Category

איך אומרים בעברית הצ'ופצ'יק של הקומקום?

נו באמת, מי לא מכיר את המערכון הידוע של הגשש החיוור, את שאלת השאלות על חוטם הקומקום? סומכת עליכם שזו שאלה רטורית אך למתקשים התשובה בסוף הפוסט במהופך.

שאלה נוספת, מי לא אוהב קומקומים? הביאו לפני אדם אחד שאינו מעגל את קצה פיו בחיוך למראה קומקום של פעם ובהזדמנות זו מצאו לי אדם שאינו מתפקע מצחוק כאשר זה האחרון משמיע את קולות השריקה והאנחה בהגיעו לתחנת הרתיחה. הבידור שזור בהחלט בנוסטלגייה דביקה. ובכן יש להודות, כזו אני וכאלה אנחנו, נוסטלגים ודביקים, בעיקר כשמדובר בארוכי החוטם (הצ'ופצ'יק) או בעברית צחה, ז….

אז מכיוון שאני חולת קומקומים ותרה אחריהם בנבכי השווקים וחנויות הפשפש בארץ ובעולם ולמען קוראי הבלוג הנאמנים שלי הרי לפניכם עובדות מרתקות על קומקומים מלוות בתמונות נדירות מהאוסף הפרטי שלי.

*

עד המאה ה-19 היו הקומקומים סוסי עבודה של ממש, עשויים ברזל יצוק. הם היו קלילים מאד ונוחים לשימוש, אז זהו שלא באמת. הסיפור עם קומקומי הברזל התרכז בעיקר סביב כובד משקלם שהעיק מאד על עובדי המטבח ועל ממלאי האמבטיות למינהם. למורת רוחם נאלצו אלו לסחוב את הקומקומים המלאים אל האש ולאחר שחוממו היטב להעבירם אחר כבוד אל חדר הרחצה או אל סירי הבישול. עבודה קשה בהחלט ומכאן שפריצתם של קומקומי הנחושת אל חייהם בתחילת המאה ה-19 הייתה בשורה משמחת ביותר.

הקומקומים שראיתם עד כה בתמונות עשויים מאמייל. את החומר הקסום הזה הנוצר על ידי התכת אבקת זכוכית המציאו הרבה שנים קודם לכן וכלי אמאייל שימשו בבתים רבים ובמדינות רבות ברחבי העולם, באירופה ואפילו בסין. הקומקומים העשויים אמאייל משגעים את העין בצבעוניות ובדוגמאות הייחודיות להם. מה שהופך אותם פריט אטרקטיבי בקרב אספנית ואותי לעשירה פחות ופחות (או ענייה יותר ויותר, תלוי איך מסתכלים על זה).

*

האנגלים הם אלו שעשו ועושים הכי הרבה כבוד לכלי הזה בכך שהפכו את הקומקום לשחקן הראשי בהצגה היומית שלהם. בשעה 16:00 בדיוק עוצרת אנגליה ומבחינתם גם העולם כולו, לשתיית ספל התה המסורתי. לא זו בלבד שהקומקום מרתיח את המים לתה ובכך תפס מקום מרכזי בטקס היומי, הוא גם קיבל תפקיד משני נוסף, הגשת התה אל השולחן. משמע, הגזימו האנגלים כדרכם וחילקו תפקידים, קומקום ראשון בו שופתים את המים ומכונה Kettle וקומקום המגיש את מי התה אל שולחן ארוחת ארבע, הוא שולחן התה המסורתי, קומקום זה מכונה Pot.  המהדרין היו מגישים את התה בסרוויס יוקרתי שאחריו עומד בגאון מפעל וותיק ובעל שם לכלי פורצלן. בתחתית כל פריט מסרוויס התה: כוס, צלוחית או כד חלב מוטבעת אחר כבוד חותמת רשמית ומסולסלת. למעשה הגשה בסרוויס תה שאינו תואם נחשבה אז ובבתים מסויימים גם היום (הבית של קייט ווויליאם למשל) חטא שאין עליו כפרה.

*
קומקומי חרס מוכרים לנו יותר מהעולם הערבי. גם שם יוחס קשר ישיר בין התנהלות חברתית ותרבותית לתפקידו החשוב של הקומקום, שבמקרים רבים היה מרכז האירוע, או נכון יותר, מרכז האירוח. בארצות חמות אלו כונה הקומקום פינג'אן, צורותיו השתנו עם הזמן וגם חומרי הגלם מהם נוצר.


את שמו המצחיק קיבל הקומקום מהמילה הלטינית "קוקומה" ופירושה כלי כיבול למים. הכוונה היא לא בהכרח לכלי מים שנועד לרתיחה אלא לכלי שיכול להכיל כמות מים הניתנת לניוד, לחימום וכדומה.

בשנת 2009 עלה בתיאטרון הבימה המחזה "הקומקום והמטאטא", לא ידוע מה גורל ההצגה כיום. אני תקווה שלקומקום ולמטאטא שלום. לפניכם מקבץ תמונות קומקומים סובב עולם:

קומקום עשוי אמאייל מרומניה

קומקום הולנדי, עשוי אמאייל ובעל רצועת עור לנשיאה. לצערו ולצערי הוא יתום ממכסה.

קומקום עשוי כסף, מרוקו.

מקור לא ידוע, ניחוש כללי רוסיה



קומקום רוסי לבטח, החותמת בתחתיתו, לא משאירה מקום לספק

שוב מקור לא ידוע, מוזמנים להציע כיוונים, ייחודו של הקומקום הוא בידית העץ ובמכסה המוזר - מיוחד

מבחר הקומקומים, גדלים בעיקר על מתלי במבוק, אין צורך להשקות

ולסיום סיומת איך אפשר בלי טיפ קטן: איך מנקים קומקומים, או במילים אחרות, איך נפטרים מכל הג'יפה הזו בצורת אבנית ובטעם של סיד?

אז ככה: סוחטים לימון שלם אל תוך המיכל, מוסיפים גם כף מלאה במלח ועם הלימון הנחמד שנשאר לכם ביד מקרצפים קצת מה שאפשר סביב "הפינות הקשות". אחר כך ממלאים שליש מהקומקום במים ומביאים לרתיחה, שופכים וחוזרים חלילה לפי הצורך. למי שבכל זאת תהה, אין בשום אופן לשתות את מי ההרתחה הלימוניים הללו וכדאי, לפני השימוש לשתייה להרתיח סיבוב של מים בלבד.

***

התשובה לשאלה הפותחת היא כמובן "זרבובית" והיא לא במהופך כי יש גבול לטכנולוגיה של וורדפרס..


מודעות פרסומת

Read Full Post »


מעשה בארבעה כסאות שהיו פרודים בלידתם

אך ברבות הימים הפכו משפחה אחת גדולה

והתקבצו להם באושר סביב שולחן עגלגל פינות אחד.

*


כסא ראשון: "חטיפה"

בחדר מדרגות אפלולי וטחוב שלא ראה אור זה עשור (איפה וועד הבית איפה?), ברחבת הכניסה בואכה אל המקלט, עמד לו זקוף ומרשים כסא עץ יתום מקושט קורי עכביש ועטור לשלשת סנוניות. "הו מה יפה אתה" חשבתי לעצמי, ובמהירות השמורה לאספני זבל מאומנים וכ-150 מדרגות לאחר מכן העמסתי אותו אל הרכב.


כסא שני ושלישי: "מודיעין"

השעה 01:30 בלילה. צלצול טלפון מחריד את הבית. אלכס זוקפת אוזניים ומוסיפה נביחת נזיפה ששמורה לכלבים ביקורתיים במיוחד. על הקו א'. "אני ליד הפח בשכונת X. אני חושב שכדאי שתראי את זה". "איפה" אני שואלת ומחפשת את המעיל, "ממש ליד גן הילדים, כשמגיעים מהכיכר שמאלה" הוא עונה בטון נמוך ומוסיף "הם שניים מצבם טוב".

אני מודה לא' על השיחה ואוספת את מפתחות הרכב. אלכס מצטרפת בחוסר רצון מופגן וחצי שעה אחר כך הם בידינו. שני כסאות תאומים, חומים, ישנים וחזקים, בדיוק כמו שאני אוהבת.



כסא רביעי: "הצלה"

קור אימים בחוץ. אני במעיל חורף צימרי וברט משוטטת בחנות גרוטאות בעיר התחתית בחיפה. כמות הזבל החיובי כאן מסחררת ואני באמת לא מצליחה להחליט אם להודות שיש לי בעיה תורשתית של איסוף זבל או שאני באמת צריכה לקנות משהו ופשוט לא מצליחה להיזכר מה?!

מזל שמבין ערמות הרהיטים וגיבוב הקישקושים מציץ אלי כסא עץ חינני עם משענת עגולה ויפה. הוא כל כך מתאים לסט הגינה שאני עובדת עליו שכולי מתמלאה התרגשות. אני מתקרבת אליו ומזמזמת לעצמי את צלילי הקוקו והסרפן, "יש ווייב של שנות השישים.." אני ממלמלת, הופכת אותו ומגלה מדבקה שמאשרת שצדקתי, אכן כן, שנות ה- 60 הנפלאות.

המוכר מתקרב ושואל עם מי אני מדברת. "עם הכסא" אני עונה לו בחיוך מטופש. בתמורה הוא עושה לי פרצוף של "משוגעת תקני או תלכי". זה רק מדרבן אותי להתמקח איתו בעוז ולסגור עסקה על חצי מחיר ממה שחשבתי שהכסא שווה. מי הוא שיחליט עם מי אפשר לדבר ועם מי לא. אולי אם הוא היה מדבר אל הרהיטים שלו קצת, הם לא היו ניראים כל כך עצובים.

שילמתי וחזרתי פנימה, "אל תדאג, אני לא אשאיר אותך איתו, אתה בא איתי חבר, היית מאד מאד חסר", אני לוחשת לכסא וחושבת על השלושה שמחכים לו בבית. מושלם.

***

ארבעת הגיבורים מהפרק הקודם הובאו אל הסטודיו. שם פונקו בספא תלת שלבי הכולל פדיקור ליטוש, מניקור לכה, ומסיכת פנים הכוללת צבע על בסיס מים בשתי שכבות סמיכות לתחושת רעננות מקסימלית. מיטת שיזוף בת שבוע ימים בקרני שמש טבעיות לחיזוק שכבת האפידרמיס והלאה לאחסון ומנוחה עד הודעה חדשה.

***

שלושה חודשים חלפו ביעף והקיץ כאן מלהיט ומבעבע. סט הגינה כמעט מוכן. נותר רק למצוא שולחן. מה שבדיעבד התגלה כמשימה לא פשוטה בעליל.

לא אתיש אתכם בתלאות הדרך רק אומר שכדי למצוא שולחן התואם לרוחי, טעמי ותפיסת העולם העיצובי שלי נדרשו חודשיים של חיפושים, אופנוע כבד, הודעה אנונימית, ערבי – נוצרי אחד, 2 טלוויזיות שחור לבן, ומסטיק בזוקה. לא בהכרח בסדר הזה.

אחרי שהוא נחת בזרועותי, קיבל טיפול 10,000 ופגש את משפחתו החדשה הכל היה יותר פשוט.

אפילו בחירה של צבעים לוקחת לי נצח של הירהורים בדרך כלל, הפעם לא היו התלבטויות. 5 גוונים מכחול עד ירוק, שירגישו כמו ים, שיותר מהכל יעשו חשק לכוס תה קר עם לימון.

קיץ חם,

מרפסת שמש,

ארבעה כסאות,

שולחן אחד,

קשר משפחתי



***

Read Full Post »

רגע לפני שמתחילים, שני דברים קטנים:
1. אני מזמינה אתכם להיות חברים של "אמיליה" ולקבל הודעה בכל פעם שמתפרסם לו פוסט חדש. בראש הדף מצד שמאל –  "5 שניות הרשמה ואתם חברים".
2. אתם מוזמנים להגיב, לשאול, לספר, לחלוק, להציע, לצעוק, לשיר וכו'. תמיד כייף לשמוע מכם. ובהזדמנות זו תודה לכל הקוראים והמגיבים, אתם הסיבה לכתוב בסופו של יום! 

******************************

כלים קסומים או איך התמכרתי לאמאייל (2)

מילה זו מילה ולכן קבלו את הפוסט השני בסדרה "כלים קסומים או איך התמכרתי לאמאייל".

שנים של איסוף כלים, רהיטים, בדים, ושלל קישקושים, הביאו  את עליית הגג לפיצוץ חפצין (על משקל אוכלוסין) ולמצב בו קשה, קשה מאד לאתר משהו ספציפי. אבל זה כל היופי, כי כשמחפשים משהו אחד מוצאים הרבה דברים אחרים, יפים ומרגשים שכבר שכחנו שיש לנו.

כך קרה שבתוך הכאוס המוחלט ששרר בעליית הגג, בעוד להקת יונים שלמה יוצרת פסקול של קירקושים והימהומים על הרעפים, נמצאו להם בפינה טחובה כמה ארגזי קרטון גדולים ובהם כלי אמאייל ישנים.

שלב הפשלת השרוולים הגיע:

הורדנו את הארגזים אל הסטודיו, על השולחן הגדול פיזרנו אותם, התזנו סבון וקצת אקונומיקה להברקה והענקנו להם מקלחת הגונה. אחרי ייבוש של כמה שעות בשמש הקיצית הגיע החלק הקשה בו אנחנו דנים ומדסקסים (יותר נכון מתווכחים ומתקוטטים) ומנסים להיפרד, או לא, מחלק מהכלים.

ובמילותיו של ירמי קפלן:
"הסיפור מסתבך
חפצים עפים
אני ממיין מה לפח
מה לתיקונים.."

תכל'ס רוב הכלים ראו ימים יפים יותר וניקנו רק כי ליבי לא מניח לי להשאיר סיר או קומקום, (או אם נודה על האמת כל כלי אמאייל באשר הוא, מצלחת ועד כוס), בשדה הקרב של הפשפשים. לחלקם פציעות קטנות ("עיניים" שחורות, סדקים, חורים קטנים), ולחלקם פציעות קשות יותר שרק נוטות להחמיר. אבל כך או כך הם כבר לא בשיאם ולכן לא יכולים להיכנס הביתה וגם לא ממש עושים חשק להניח על השיש במטבח..

אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להפוך לעציצים מופלאים נכון?!

בזמן הייבוש קפצנו למשתלה. המבחר אין סופי ויש חשק גדול להעמיס על עגלת הברזל המגניבה שלל שתילי פרחים וירקות, פלפלים ועגבניות ולפרוץ במעגלי הורת פרדסים עליזה. הידד!

מיד אחרי שנרגענו ולאחר כשעה(תיים) חזרנו אל הסטודיו ואל המלאכה. עשרת הכלים הגדולים שבחרנו (סירים בעיקר) חיכו לנו יבשים ומוכנים לשתילה. בעזרת מקדחה חזקה קדחנו חורים בתחתית כל סיר (חורים שהם הכרחיים לניקוז המים. בלעדיהם יווצר רקב שיהרוג את הצמח וזה עצוב מאד, אז בואו נימנע). בכלי גדול ערבבנו אדמה, מים, קצת זבל אורגני, וקדימה לשתילה הגדולה!

הפרחים!

העציצים מדגמנים, תנו להם מחיאות כפיים!

ולאחר כבוד אל הטרסה הגדולה שבגינה

כמובן שלא התאפקנו והכנו אחד לתת במתנה.

עציץ לואיזה, שמריח נפלא ויכול לגור גם על השיש במטבח, שתלנו אותו בקופסת פח שפגשנו בבוקר בעליית הגג ומישהו שאנחנו מאד אוהבים יוכל לקטוף עלים טריים ולהכין תה.

בסוף היום הארוך הזה חשבתי לעצמי (זהירות קלישאה בדרך..) שאין הרבה דברים שגורמים אושר כמו לעבוד בגינה, או לקבל עציץ ואפילו פרח. מרוב אסמסים, אייפונים ופייסבוקים אנחנו כבר לא נעצרים. אנחנו רואים אבל לא מתבוננים. האף ישנו אבל אין לנו זמן להריח..

הוצאתי את "הרשימה" והוספתי: "פעם בשבוע לקנות  זר פרחים. לעצור להריח פרחים. לשתול עציצים נוספים".

Read Full Post »

שתי נקודות חשובות:
בשבת בבוקר הולכים לשוק. נקודה.
שוק הפשפשים החיפאי הוא השוק הטוב ביותר בארץ. נקודה.
(אתם מוזמנים לחלוק כמובן..)
אז נכון שאני מסתכנת כאן בגרימת עומס "תיירים" ברשלנות, אבל מרגישה שחייבת לכם את זה. וכשמתמכרים, אבוי, זה מסוכן. אז בוודאי שכשהשעון מצלצל והשעה 07:00 מופיעה על הצג, עוברת בי צמרמורת קלה, אבל די מהר היא מתחלפת בפרץ אנרגיה היסטרי כתוצאה מהמחשבה המבעיתה שמישהו, וזה באמת לא עקרוני מי, יגיע לפני וייקח לי (כשזה קורה התחושה היא יותר "גנב לי"..) את הכלי המושלם, רק בגלל שהתעצלתי לצאת מהמיטה בשבת בבוקר.

*

בשוק החיפאי כמו בכל שוק שמכבד את עצמו, אפשר למצוא כמעט כל דבר שעולה על דעתכם. בפעמים הראשונות שהסתובבתי בו לא האמנתי מה אנשים זורקים ויותר מכך, מה אנשים קונים. עברו מאז כמה שנים והתדהמה הזו עדיין מכה בי בכל ביקור מחדש.
וכשקראתי לפני כמה שבועות את "דוריאן גריי" של אוסקר ווילד נתקלתי במשפט גאוני ששעשע אותי מאד:
"יש דברים רבים שהיינו משליכים, לולא פחדנו שאנשים אחרים עלולים להרים אותם".
לורד הנרי ווטון ידע היטב על מה הוא מדבר, כבר קרה שנתקלתי באחד השיטוטים בחפץ שהסתובב אצלי בסטודיו והתגלגל (חתיכת גלגול) חזרה לחיקה החמים של המדרכה ברח' קיבוץ גלויות בחיפה.
*
אפשר לכתוב פוסטים אין ספור על שוק הפשפשים החיפאי, יש מה לומר עליו ועוד ייאמר, אל דאגה, הבטחה. אבל לא לשם כך התכנסנו ואם לרגע חששתם, הכותרת אינה משקרת!
אמאייל, זה הדבר. אהבה ישנה של חברה, שהשכילה להדביק אותי בחיידק עיקש שאינו מרפה וכמו כל וירוס טוב שב ומופיע ומסרב להיעלם.

10 עובדות חשובות וגם תמונות של החומר המופלא הזה:

1. אמאייל נוצר מאבקת זכוכית (אבקת קסמים) שמותכת על שכבת מצע (כגון מתכת, זכוכית, קרמיקה).
*
2. כדי שאבקת הזכוכית תהפוך לקוסמית ותצפה את הכלי צריך לאפות אותה בטמפ' של 850 מעלות.
*
3. האמאייל עמיד בפני אש ואפילו כימיקלים.
*
4. ציפוי האמאייל יכול להישבר וליצור "עיניים" בצבע שחור, כשזה קורה הוא פסול לשימוש, ובעיקר לאכילה.
*
5. כמעט עד שנות ה-80 היו חנויות זעירות ובהם מומחים לתיקון כלי אמאייל סדוקים ופצועים.
*
6. אפשר לייצר אמאייל שקוף, אך רוב הכלים הם אטומים וצבעוניים.
*
7. ישנן עדויות לכלי אמאייל עוד מתקופת המצרים הקדמונים.
*
8. שיטת האמאייל הייתה נפוצה גם בסין, יפן, ברוסיה ובמדינות רבות נוספות.
*
9. בשנות ה-50, כמעט בכל בית ישראלי ישב לו מעל המקרר "ארגז לחם" עשוי אמאייל.
*
10. הכלים אותם אנו פוגשים היום הגיעו בעיקר עם העולים במהלך השנים, ממדינות רבות: מאירופה, אסיה וגם אפריקה. לכל אזור הטכניקה שלו, הצבע, הצורה והטקסטורה הייחודיים לו.
*
ועובדה אחרונה לסיום:
הם פשוט יפים, כל כך יפים וצבעוניים, ונוסטלגיים.
לאחסון, ליופי, לשימוש, במטבח, בסלון, בכל מקום בבית, וגם בחוץ,
אבל על זה נדבר כבר בפוסט הבא..
תמונה אחרונה, תהנו!
*
***
רגע לפני שאתם נעלמים, שני דברים קטנים.
1.אני מזמינה אתכם להיות חברים של "אמיליה" ולקבל הודעה בכל פעם שמתפרסם לו פוסט חדש. בראש הדף מצד שמאל –  "5 שניות הרשמה ואתם חברים".
2. אתם מוזמנים להגיב, לשאול, לספר, לחלוק, להציע, לצעוק, לשיר וכו'. תמיד כייף לשמוע מכם! ובהזדמנות זו תודה לכל הקוראים והמגיבים, אתם הסיבה לכתוב בסופו של יום. נשיקות, אמיליה.
***

Read Full Post »

מעשה בשתי כורסאות עץ יפהיפיות שהגיעו לביקור בסטודיו החיפאי שלנו.

שתי כורסאות העץ הנאות, כך גילינו בתחקיר המעמיק שביצענו להנאתנו, נולדו בשלהי שנות ה-50 בעיר הלבנה תל אביב. יודעי  דבר מספרים כי היו אלו ימים של ציונות מעשית. ימים בהם בקיוסקי הארץ תסס הגזוז, בפרדסים הזהיבו התפוזים ושיחת טלפון היתה כרוכה בשלשול מטבע עם חור.

אי אז, בדרומה השחון של העיר הלבנה עמדו להם בשורה עורפית בתי מלאכה. נגריות, זגגיות, מסגריות, רפדיות, חשמליות ועוד "יות ויות" רבות וטובות. ולו נכנסתם לבקר באחת מהן ביום חולין הייתם וודאי פוגשים את אריה או שליימל'ה או את ג'וחה ורובן, שהיו מאותם גברים, מסוקסים ויגעים, מיוזעים ומיובלי כפיים השקועים במלאכה עתיקת יומין והכרחית לאין שיעור, היום אולי קוראים לה היי-טק, בשנת 1957 קראו לה – עבודה עברית!

ומה יותר חשוב מעבודה עברית?

***

"מלאכת כפיים משחררת מן הייאוש", כך נוהגת לומר סבתי שתחיה בערבית מתנגנת, ואם נצליח להתעלם מהקונוטציה הגרמנית המתבקשת נוכל להודות שיש צדק בדבריה. יש בכוחה של עבודה טובה, כזו המביאה להזעה הגונה, לטינוף ידיים ולשירה בקולי קולות, להבריא כל נפש ולהצעיר כל בא בימים.

אותם גברים העוסקים במלאכה לא העלו על דעתם לכנות את עצמם אומנים או יוצרים או כל כינוי תל אביבי מתבקש (היום). הם היו פועלים שבאים בבוקר כל יום חולין להקציע ולשייף, למסמר ולהבריג את רהיטיה של הארץ החדשה. ייצור המוני, העתקת אותו דגם, או ייצור מעץ עלוב שאינו מסוגל לשרוד את המוטל עליו נתפסו בעיניהם כחטא שאין עליו כפרה. העבודה חייבת להיות מדוייקת ומכווננת ואין מקום לבלאי מוקדם מן הרגיל (100 שנים לפחות…).

***

ובכן, בחזרה לסטודיו.

 בעדינות רבה הנחנו את צמד הכורסאות על משטח העבודה, וביצענו את טקס ההיכרות המעמיק והמסורתי, אנו מכנים אותו "סובו פריט והקיפוהו", סובבנו סביבן, הקף והתבונן. סימונים סומנו, מידות נלקחו, קפה נמזג להפסקת התפלמסות ובעוד הגרגרים השחורים שוקעים להם באיטיות בכוסות החרס הלבנות ידענו כי נפל דבר.

הערכת מצב: צבע חום מתקלף, לכה ישנה שהתפצפצה לה אי שם באלף הקודם, צורך בחיזוקים קלים, כריות אין מנוס מלחדש לחלוטין, הריפוד גמור. נשמע רע? לא לנו! "היום כבר לא עושים כאלה", אמרנו חזור ואומר כקשישים מדופלמים ממש והמשכנו להעביר אצבע מוקסמת על גימורי הידיות ופיתוחי המשענות. ולבסוף כמובן שהחלטנו, חדורי אמונה בכוחה המהפנט של עבודת הכפיים לאמץ לחיקנו את צמד הכורסאות.

לעבודה!

מה בתוכנית:

כורסא = 2 כריות + מסגרת עץ

הצבע לבן, בזה אין וויכוח.

הצביעה תעשה בצורה ידנית.

לא משנים טקסטורה, משמרים את מבנה העץ.

הריפוד מתחלק כמובן ל-2: כריות תחתונות וכריות עליונות, כל אחת מהן בצבע שונה כדי ליצור איזון מעניין: כריות תחתונות: כחול נייבי עדין מאריג כותנה עבה. כריות עליונות: בד פרחוני קסום בגווני שמנת וורוד.

התופרת: פאינה שלנו המלכה!

***

אתם מתים כבר לראות אותם נכון???

קבלו!!!

***

(צמד הכורסאות מופיע עכשיו ב"קטלוג של אמיליה")

Read Full Post »

אח, קופסאות הפח.

קטנות וגדולות, צבעוניות או אפרוריות, מאמריקה, רוסיה או ממלכת בריטניה, ישראליות אידיאליסטיות או צרפתיות קפיטליסטיות, כולן יפות, כולן מדהימות, כולן עושות לי חשק לקחת אותן הביתה…

רגע של היסטוריה:

בשנת -1800 הציע נפוליאון פרס של 12,000 פרנק למי שימציא דרך זולה ויעילה לשמר כמויות גדולות של מזון לצורכי הצבא הצרפתי האנין שכידוע, על קיבתו הוא צועד. לא עבר זמן רב ובשנת 1809 הרים ניקולא אפר, קונדיטור מוכשר את הכפפה ויצר כלי אחסון נפלאים עשויים.. זכוכית. כמובן שזכוכית ומלחמה לא הולכים יד ביד. הקונדיטור ניקולא חזר לאפות ופתרון אחר צץ לו משום מקום: קופסאות גליליות, אטומות, עשויות פח.

השמחה הייתה רבה, האוכל נשמר היטב, רק חבל שלקח לאנשי נפוליאון 30 שנה להמציא את פותחן קופסאות הפח, מה שאילץ את חייליו לחתוך את הפחיות בכידונים או לנפצם באבנים. (גם לכם עבר בראש זכרון מסוייט של טיול בלב מדבר, לחם מעוך, קופסת תירס חמה וללא פותחן.. בטוח שכן).

נפוליאון אמנם ניצח במלחמה (באחת מהם לפחות) אך המנצחים הגדולים הם אנחנו, שזכינו ברבות הימים להנות מצאצאי הצאצאים של אותן קופסאות פח צרפתיות.

קופסאות פח לקפה:

קופסאות פח לתיוני תה:

קופסאות פח לאחסון אבקות (קמח, סולת, סובין..):


קופסאות פח לעוגיות:

וכולן יחד, מלכות היופי, החן וחביבות הקהל:

לא ניפרד לפני שנוסיף אנקדוטה קטנה עם טוויסט ארצישראלי:

בשנת 1884 הציע אבי רעיון הקרן הלאומית, הפרופ' והרב צבי הרמן שפירא זצ"ל את השימוש ב"פושקע" (יידיש), קופסת הפח המפורסמת ביותר בארץ לאיסוף תרומות לקרן הקיימת. בכל בית בישראל על מדף בולט ואחר כבוד התנוססה לה "פושקע" שכזו ובה נאספו להן אט אט מטבעות למען מטרות ירוקות וטובות.

לסיום קירבו ואגלה לכם סוד: היום אותה "פושקע" הינה פריט אספנות יקר וסנטימנטלי לאספנים רבים, אם יש ברשותכם אחת אתם ממש עשירים! (סתם, לא ממש עשירים, אבל היא שווה די הרבה, בהצלחה..).

Read Full Post »