Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘כללי’ Category

"מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש אלא להיות בעל עיניים חדשות" (פרוסט)

 אז בדיוק כמו שהבטחתי אך לפני כמה ימים בטיזר מיוחד, הרי לפניכם פוסט ארוך ויוצא דופן (ואולי טיפה יותר כבד מהרגיל) בו אני בוחרת שתף אתכם קוראי אמיליה האהובים ברשמי המסע שלי – שלנו, קבוצת צעירים ישראלים בני כשלושים אל נבכי הזהות היהודית הבינלאומית. במהלכו הרחקנו אמנם אל הונגריה הגדולה אך מרחבי הנפש, כמו בכל מסע אחר נפרשים על פני יריעה הגדולה פי כמה.

הכל מתחיל בשיתוף פעולה ייחודי בין ארבעה ארגונים שהחליטו לחזק את הקשר בין הצעירים היהודים הרבים הפזורים בעולם. הסוכנות היהודית, פדרציית ניו יורק, ארגון מרו"ם ההונגרי ועמותת מזרח שמש, כל אחד מהם פועל בתחומים שונים וחורט על דגלו מטרות ייחודיות אך כולם יחד עוסקים בשאלות של זהות יהודית ומבקשים להושיב את אותם צעירים (יוצאי דופן, אם יורשה לי) לדיאלוג משותף.

 *

המטרה: דיאלוג ובמרכזו הזהות היהודית.

האמצעי: כל קבוצת צעירים, בישראל, הונגריה וניו יורק נפגשת אחת לחודש ללימוד משותף.

אירועי שיא: בינואר נפגשים למשלחת משותפת בת שבוע בישראל וחצי שנה לאחר מכן למשלחת משותפת נוספת בבודפשט שבהונגריה.

 *

יום חמישי, ינואר 2012, גשם זלעפות מקבל את פניהם של הצעירים ההונגרים הנוחתים בישראל וחוברים כעבור זמן קצר אל הקבוצות המקבילות הישראלית והאמריקאית, הממתינות בירושלים.

במשך שבוע חוצה המשלחת המעורבת את הארץ בניסיון להכיר טוב יותר את המורכבות החברתית הישראלית. שבוע אינו פרק זמן ארוך מספיק בכדי לרדת לעומק הצרות של הישראלים אך מאות השאלות המתעוררות במהלך הזמן המשותף, הדיונים והמראות טווים קשרים של הבנה ומעניקים אפשרות להביט מזווית אחרת על שאלת השאלות, היא שאלת הזהות היהודית המרחפת כל העת מעל ראשנו.

*

כמה חודשים לאחר מכן אנחנו נוחתים בבודפשט, הונגריה. עשרה צעירים ותינוק. רחובות העיר מלאים באנשים והנוף האירופאי הקריר משרה את האווירה המוכרת של שלווה חשדנית. הנהר זורם בשלווה, בתי הקפה ברחוב הוואצי שוקקי חיים ומונח כמו יהדות מרגיש פתאום כל כך מנותק. מה אנחנו באמת עושים פה? מי בכלל מתעסק כאן ביהדות או יהודים ואם כן למה. שאלות שמתחילות לנבוט אך נשארות על רצפת התודעה. כניראה שעדיין לא הגיע עוד הזמן הנכון לשאול.

בינתיים השעות חולפות, אנחנו מתמקמים וקבוצת הצעירים ההונגרים מקבלת את פנינו בחום ועושה הכל בכדי שנרגיש בבית. שלא כמונו הם בונים לו"ז מוקפד ואפילו מלאים בתקווה שנעמוד בזמנים. אנחנו מתרוצצים על פני העיר בודפשט ואפילו נוסעים החוצה ממנה ליומיים, ימים מלאי פעילות ושוקקי חיים אבל כך פתאום מבלי ששמנו לב השבוע נגמר. הונגריה מאחורינו.

*

הימים שהעברנו במחיצת הצעירים המופלאים האלו תיחקק בי לנצח, לא מפני שהם אנשים יוצאי דופן, למרות שהם כן, אלא בגלל האומץ שלהם לבחור כל יום מחדש, להיות יהודים.

כי הונגריה אינה בהכרח תמצית שואה ולוחות זיכרון. הונגריה היא מאפים מתוקים והררי קצפת, הונגריה היא בית כנסת ענקי ובזיליקה עוצרת נשימה, הונגריה היא בגדיהם הצבעוניים של הצוענים ברכבת התחתית ורקמות עדינות הנמכרות בשוק המקורה שעל יד הדנובה.

ובכל זאת בוחרים אולגה, לצקו, פאני, אסתר, גרבור וקטה, מדי יום, מדי שעה, להיות יהודים. בשורת יהדותם נגלתה להם בדרכים שונות ומשונות והם יכלו להחזיר אותה פנימה אל מגירת העובדות היבשות של חייהם מבלי ליחס לה כל חשיבות אך בחרו שלא. כולם נולדו לאב או אם יהודים אך באותה מידה הם גם אינם יהודים, מהסיבה הפשוטה שלהם בניגוד אלינו הישראלים יש את האפשרות לבחור בדרך חיים פשוטה יותר. לחיות חיים הונגריים לצד בני גילם, לקום בבוקר וללכת לעבודה, לצאת לבילוי רומנטי, להקים בית ולראות את הילדים גדלים בלי להתעסק בשאלות של זהות ובהתמודדות עם מציאות שאינה מקבלת אותם ומטילה צל גדול על זהותם.

 *

העובדה שההונגרים מתמודדים בכל יום עם בעיות חברתיות מורכבות, בעיקר מול המיעוט הצועני, אינה הופכת את היהודים למיעוט אטרקטיבי יותר ובוודאי שאינה מעניקה לגיטימציה לחשיפה של זהות יהודית בפומבי, לפחות לא למי שרוצה לחזור הביתה שלם. הדחקה והסתרה של זהות מיעוטים מקובלת מאד, כך גם טשטוש הסממנים החיצוניים, הקודים התרבותיים, החגים, המנהגים והדת.

כי היהדות עבור מי שחי את חייו בהונגריה היא בחירה שאינה מובנת מאליה. הבחירה לשמר את הזהות היהודית בלב הרובע היהודי המכונה ולא בכדי, "הגטו", בזמן שהסביבה כולה רדופה בזיכרונות אימה והמודרניזציה האירופאית מאפשרת לקולות הימניים החדשים להעביר מסרים ניאו נאציים בקול רם, כמוה כגזר דין.

הדור האבוד, אותו דור המוזכר בלחישה הוא דור ההורים של הצעירים ההונגרים השרים יחד איתנו את מזמור ההבדלה בצאת השבת בקול גדול. הסבים והסבתות שלהם בחרו לשכוח את יהדותם ולמחות את זכרה ממציאות החיים בבית החדש שהקימו. להשאיר את התפילין והכיפה , את הפמוטות והפאות, את הספרים הקדושים, המזמורים והתפילות בין קרונות הרכבת הדוהרת של עברם.

אותם צעירים הונגרים יהודים שאנחנו פגשנו בחרו לנפץ את מעטה הזכוכית המסתיר או אולי מגן על הזהות היהודית שלהם, בוחרים ללמוד את השברים העדינים ולנסות לחבר אותם יחד תוך כדי דיאלוג של זהות עם המציאות ההונגרית גם כשלעיתים הם פוצעים ומדממים.

 *

ביום הרביעי למשלחת, עמדנו ישראלים, אמריקאים והונגרים בבית קברות יהודי בכפר מרוחק על גבול אוסטריה. בית הקברות שעמד שומם בלב יער מוריק נראה פסטורלי למדי אך צמרמורת של קור וחרדה חלפה בי והמבטים סביב הבהירו כי כולם חשים אי נוחות.

האדם האחרון נקבר בבית הקברות היהודי הקטן הזה לפני מאה ושלושים שנים. האם הוא הסתיר את יהדותו, האם פחד או שאולי אהב את כפרו הקטן והיה חוזר מבית הכנסת אל ביתו שבקצה הכפר עטוף טלית ומזמזם מזמור תפילה, שולח ברכת שבת שלום לשכנים ולעוברי אורח. האם היהודי האחרון שמע אותנו כשעלינו ברגל את השביל הארוך אל בית הקברות.

***

 ***

***

***

גם כיום במבט לאחור אין ביני ובין סירי הגולש המהבילים דבר במשותף. הריחות הטובים אינם מעוררים בי געגוע עז כמו אל תבשיל הכבש של סבתי שתחיה. אך באותו ערב קר ורטוב, בבית הקברות הנידח בהונגריה עת עמדו הונגרים, אמריקאים וישראלים יחד ותפילת קדיש נאמרה בקול גדול ובמבטאים שונים קיבלתי במתנה תשובה לשאלה אחת לפחות והיא הבחירה.

כי רגש הזהות היהודי אינו תלוי מקום או זמן. אדם שנולד כיהודי ימות יהודי אך ההחלטה לחיות חיים יהודיים בהונגריה, בישראל או באמריקה היא המשמעותית ביותר והיא זו שנתונה בכל יום ויום לבחירה.

______________________________

בפרקים הבאים של אמיליה בהונגריה:

איך מצאנו את היטלר בשוק הפשפשים הגדול בהונגריה

מדוע אסור ליפול בפיתיונות הקצפת

ומה אפשר לקנות ב 1000 פורנט

מודעות פרסומת

Read Full Post »

שדה התעופה הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם.

הוא פתוח ורחב ידיים, מלא פרצופים מכל מיני חורים, גדולים יותר או פחות ברחבי הגלובוס

ובגדול משמש מעין משגר אנטפרייזי (החללית) שכזה לכל מקום.

תחשבו על זה רגע. בעיגול הגדול שבלב הדיוטי פרי מתקיים מרחב בו הזמן בטל ומבוטל. לזמן אין משמעות ובמקביל הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. נסביר, מכיוון שסביב העיגול הגדול (שניתן לכנות מזרקה) ישנם מסדרונות המובילים אל שערים שונים המובילים בתורם אל המטוסים הממריאים למקום אחר ולזמן אחר בשעון העולמי. מכאן שלזמן הנמצא בכיכר המזרקה שבשדה שלנו אין משמעות, רק לזמן הנחיתה בארץ היעד ישנה משמעות. חשבו על זה. לאט ובזהירות אבל תחשבו.

(מורכב? פספסתם אותי? הרגזתי עם פילוסופיית זמן מפותלת יתר על המידה? כתבו לי ומבטיחה לנסות להסביר באופן אישי. הופקינס אני חייבת לציין היה מאד, אבל מאד גאה בי).

***

יש כל מיני סיבות להגיע לשדה תעופה, המוכרת והבנאלית ביותר היא כמובן לטוס… הסיבה השנייה הנפוצה והמכובדת היא הגעה לשם ליווי בן משפחה, חבר או אהוב אל שער הנוסעים, פרידה מרגשת, נשיקה, דמעה בקצה העין ונפנוף יד ממושך.

עם זאת הסיבה הטובה ביותר להגיע לשדה לטעמי היא לכתוב.

בשדה התעופה אפשר לכתוב בשקט, זאת אומרת ברעש, אבל חיובי רגשי, כזה שמפמפם את כלי הדם ומניע את המוזה במעלה בוכנת הכתיבה ההידראולית שבתוך האצבעות.

**

רגעים שגנבתי בשדה התעופה:

אדם שממתין ברחבת הנוסעים השבים ומחזיק בלון פשוט עליו כתוב בטוש שחור "תחזרי אלי",  בלי סימן שאלה.

אמא מלווה את בתה לשער ההמראה אחריו היא לא יכולה להיכנס עוד, היא מנשקת ואומרת "כמה כייף לך", הבת מתעכבת כמה שניות וצוחקת, שתיהן צוחקות. אחר כך היא מעבירה את הדרכון לדיילת ונעלמת פנימה. אמא שלה מסתובבת, מפנה את הדרך למלווים אחרים, נשענת על מעקה הברזל ופורצת בבכי.

אישה גבוהה עומדת ליד גבר נמוך, אבל חזק. היא מנשקת ומחליקה לכיסו מכתב מקופל.

*

היו עוד מיליון.

אבל מספרת לכם רק על עוד אחד, שקשור איך לא, ליום העצמאות הממשמש ובא.

אחרי כמה שעות של ציפייה וצפייה קיפלתי את המחשב ויצאתי אל הרכבת. בדרך ראיתי איך מנקים שני עובדי שדה התעופה את ראש הממשלה הראשון שלנו, עם מטאטאים והרבה מאד סבון, כך צחצחו את בן גוריון.

תודו שהתמונה הזו הייתה פשוט גורמת לו לעמוד על הראש.

Read Full Post »

  בתוך ארגז קרטון בלוי נערמו להם בדממה חיים שלמים. זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לפגוש בקרטונים גדולים עמוסי חיים ישנים של מי שכבר הלך לעולמו וילדיו או אפילו נכדיו השאירו את מלאכת איסוף הרסיסים של חייו לסוחר המפנה תכולות בתים למחייתו.

קשה לי להודות בכך אך איפשהו אני יכולה להבין שלא בכולם פועם העבר בעוז ולא כל אחד מרגיש צורך לשמור על הנוסטלגיה בצמר גפן או לפחות באלבומים כרוכי עור. יש מי שעבורו אוסף התמונות והמכתבים של סבתא או סבא שלו הוא סך הכל גיבוב ניירות מיותר. זו מחשבה כואבת אך מציאותית. אני מתקשה להפנים אותה ומוחה דמעה בכל חיטוט שכזה, בעיקר למראה הפנים המתגלות בתוכו ובעיניים שלהן הבעה חיה כל כך.

לצערי אני חוטאת בסקרנות איומה ולא מסוגלת להשאיר את המכתבים חתומים. רק השבת ישבתי במשך שעה תמימה על המדרכה הרטובה בחזית החנות מלאת העתיקות ופתחתי מכתב אחר מכתב. יש בקריאת המכתבים תחושה של פולשנות לחייהם של אחרים, אך גם תחושה אחרת, טובה, שבעצם הקריאה הם זוכים לחיות שוב. לכמה רגעים בלבד זורחת על הדפים המקומטים קרן שמש.

קראתי על הטיול לניו יורק, ועל המלחמה ההיא של 67'. מכתב אל הדודה שנשארה בגרמניה ומכתבים אל הילד שבחר לחיות במדבר. אפילו מכתב אחד שמפציר באהובתו של הכותב להמתין שישוב עם כסף גדול כדי להפוך אותה לאשתו ואת המכתב שלה בו היא מספרת שפגשה מישהו אחר אבל היא עדיין חושבת עליו בלי הרף.

בסופו של דבר היו כל המכתבים צרורים יחד בחוט בד כחול כך שהם כניראה מצאו זה את זו והתחתנו ואת המכתבים קשרו יחד בערימה אחת. בין המכתבים היו פזורות מאות תמונות, קטנות וגדולות, תמונות פספורט והגדלות ישנות. מאחורי כל אחת מהן כמעט היה כתוב בעפרון תאריך, 1937, 1950, 1978… מספרים מהמאה שעברה, מהאלף הקודם. תמונות שצולמו במצלמות ישנות כל כך שלא טרחו להסתיר דבר.

חיבוק של אמא, פיפי בסיר או טיול לפינת החי, כולם חדים וספונטניים. איש לא חשב להביט בתמונה ולראות אם היא מטושטשת. האצבע לחצה ולאחר כמה שבועות חזרה הביתה מעטפה חומה ובה ריבועי נייר הכרום הקשים ועליהם מוטבעות פיסות זיכרון.

באיזה חוף מצולמת התמונה? בארץ או בחו"ל? מי הנשים האלו, חברות, אחיות, קרובות משפחה? שאלות שיישארו עלומות.  הרמזים היחידים טמונים בתפאורה. בגדי הים מעידים כי אלו שנות החמישים או השישים. החיבוק הנשי, הצחוק המשוחרר והראש המוטל אחורנית בחדווה. אין ספק שהן בליבו של בילוי נפלא בחוף הים.

מה יעלה בגורלו של ארגז התמונות והמסמכים, המכתבים ותעודות הזהות ואפילו הלידה והעלייה. האם מישהו ירכוש אותו ויצלול לפענח את מקורותיו? האם יושלך אל הפח ואל תהום הנשיה. אין לי תשובות טובות.

אחרי שעה בערך ניתקתי את עצמי מהארגז, את המכתבים צררתי חזרה בחוט הבד הכחול, קמתי מהמדרכה הרטובה, ניערתי את המעיל וצילמתי את התמונות שלפניכם.

המוכר קצת כעס אבל ביקשתי שיסלח והבטחתי שאכתוב כמה מילים על החנות* שלו תמורת הזכות לחטט מדי פעם בארגזי תמונות שכאלה. הוא נרגע וחייך ומזג לי קפה שחור כמו פיח לכוס פלסטיק בגובה שני סנטימטר שהרגיע קצת את התחושה הכבדה שממלאה אותי כשאני חוזרת חזרה לחיי אחרי ביקור בחיים של אחרים.

* החנות של אבו חסן, רחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית, חיפה.

Read Full Post »

לפני למעלה מעשר שנים העלו לארץ את רעיון הרכבת החשמלית. זו שדוהרת ברחובות אירופה כבר למעלה ממאה שנים, מעל ומתחת לאדמה. אז נכון שאנחנו לא מאד מתקדמים ולפעמים לוקח לנו זמן לעכל, לדמיין, ובעיקר לבצע. אבל הנה עובדה, בסופו של עשור גם לנו, בעיר הקודש היא ירושלים יש היום רכבת של ממש, מבריקה, אפורה ודוהרת ברחובות העיר.

*

ירושלמים ידועים בכוח הלשון שלהם, בדרכם הציורית להעניק לנוסטלגיה חיים ולהפוך סיפורים חדשים יחסית לכאלה בעלי נופך נוסטלגי. לעומת זאת ירושלמים אינם ידועים ביכולתם להסתגל לשינויים, כך קרה שרעיון הרכבת מיסודו ערער ומירמר לא מעט ירושלמים שספקו כפיים ונאנחו, קיטרו וגידפו את עסקני העיר, פטרוני הרכבת ואת אם אימו של מי שהמציא את הרכבת אי אז לפני מאות שנים.

מכיוון שכך, נשזרו בעשור האחרון סיפורי רכבת רבים, חלקם מופרכים וחלקם תיאוריים ומוגזמים ומבדרים עד דמעות. ביניהם הסיפור הבא המשלב רומנטיקה, מירמור ירושלמי וניחוח נוסטלגי גם יחד.

סיפור רכבת ירושלמי:

בשנים הראשונות לבנייה, לאחר חודשים של כריית תעלות והפיכת מרכז העיר למפעל אבק עצום הניחו סוף סוף ובשעה טובה את פסי הרכבת לאורכו ולרוחבו של המסלול. מכיוון שהצליחו באורך נס לעמוד בזמנים היו הקבלנים מרוצים, הפועלים רצוצים והירושלמים המומים. חלפו כמה ימים והנה מי היה מאמין, טרקטורים גדולים הופכים את הפסים המונחים, את התעלות המלאות ומחזירים אל מרכז העיר את ענן האבק הגדול. מה קרה, מה אירע, איש לא אומר, אין איש מספר. לאחר כמה ימים עת התפזר לו ענן הספק והאבק.

הסתבר כי ערב ירושלמי קריר אחד יצא מהנדס העיר לטיול עם ארוסתו הטרייה בין תשתיות הרכבת הפעורות. הוא הביט ביופיה, היא הביטה בפסים ודמיינה את הרכבת הדוהרת, הוא אחז בידה והיא בידו ושניהם חייכו זה לזו. הלילה היה מושלם ורגשות האהבה חיממו את שניהם אך ברגע אחד בו ענן העיב על הירח העגול, נפרדה ידו של מהנדס העיר מידה של ארוסתו ובלי שאיש מהם הבחין בה נשמטה טבעת האירוסין אל העפר, טבעת עשויה זהב ומשובצת יהלום כחלחל. הענן הניח לירח, האיר בבהירות את דרכם הם המשיכו בטיולם.

בימים שלאחר מכן עבדו הפועלים במרץ, אטמו את התעלות, הניחו את הפסים ונשכבו לנוח בצד הדרך. לפתע פרץ מהנדס העיר את רצועות הניילון האדומות המכריזות "זהירות כאן עובדים" ובשאגה דרש לעצור את העבודות לאלתר. בבוקר שלמחרת תושבי העיר המופתעים השתאו למראה שלטי קרטון המספרים על תקלות בחשמל שגורמות לעיכובים.

האהבה כך אומרים בירושלים חזקה מכל טרקטור והירושלמים הזקנים טוענים עד היום כי לא תקלה ברשת החשמל של הרכבת היא שגרמה להסרת הפסים ולפתיחת התעלות אלא החיפוש אחר טבעת האירוסין של ארוסת מהנדס העיר. יש שיגידו שהסיפור מופרך ושייך למיתולוגיית סיפורי השוק, אך אני במו אוזניי שמעתי את אחד מזקני העיר מספר, כשכוס תה מהביל בידו כי אמת ונכון הסיפור על חיפושי הטבעת ועל שיערו של מהנדס העיר שהלבין מאבק ומצער.

*

ילד מניח ידיים קטנות על הזכוכית ותולה עיניים קרועות בנוף האורבני המשתקף בחלון "אמא, אם הגשר תלוי על חוטים באוויר זה אומר שהרכבת עפה?" אמא שלו, צעירה בשנות העשרים המוקדמות מביטה אף היא בחלון הרכבת שמטפסת בדיוק על גשר המיתרים עצום המימדים, ושולחת יד ספק מלטפת ספק מגוננת על כתפו של ילדה הקטן. בשלב הזה בטוחני שאין איש שלא נרעד מהתרגשות, בעיקר למראה בנייני האומה המזדגזגים (מלשון זיג-זג) בין המיתרים העבים. כן, הרכבת עפה, עפה על גשר שתלוי באוויר, ישר לתחנה המרכזית הומת האדם.

Read Full Post »

"חסר קצת פלפל, חסר קצת פלפל
חסר קצת פלפל שירתיח ויסעיר

חסר קצת פלפל, חסר קצת פלפל
והשכונה שלי היא הפלפל של העיר"

(אהוד מנור, נשבעת לכם)

*

פלפל ירוק או כמו שאנחנו טועים לכנות אותו "גמבה" מחכה לכם ממש עכשיו בירקניה הסמוכה למקום מגוריכם. נכון שהצבע הירוק-חיוור הזה חסר את הסקס אפיל של הפלפל האדום הלוהט ואין ספק שהוא רחוק מבן דודו הפלפל הארוך והחריף השורף כל חך ובכל זאת, הפלפל הירוק הזה פשוט מבקש שלא נשליך אותו הצידה וכמו כל קנקן מבקש שתסתכלו גם בתוכו.

אם אכן תקדישו לו מבט תגלו חלל פלפלי ירקרק, ריק ומזמין למילוי. אם כך לא ננום ולא נישן. מדובר במתכון שעובר במשפחה מדורי דורות ולפיכך נתכנסנו כאן היום צוות מוגבר, בבית המשפחה שעל ההר הפונה הימה. הצוות במקום: מנהלת המטבח המרכזי הרי היא אמא ולצידה הצ'יפ, מקבלת ההחלטות, הכמויות והמידות המדוייקות, ממה. (אני כאן על תקן הוגה, צלמת ובגדול מציעה הצעות ומעירה הערות שאיש עד כה אינו שת ליבו אליהם). עכשיו, המתכון מאד לא מורכב אך מומלץ להקדיש לו קריאה ראשונה ושנייה לחידוד.

שלב א':

במעבד מזון או בסכין קוצצים היטב לקערה גדולה מאד:

5   ענפי כרפס

6   גזרים

1/2 כרוב לבן  גדול

4 שיני שום (יותר או פחות, תלוי בכם).

שלב ב':

לכל הקצוץ קצוץ הזה מוסיפים כף גדושה של סחוג, כזה של החנות או של המהדרין תוצרת בית. שימו לב לעוצמת האש של הסחוג שבידכם ווסתו אותה על פי מידת החריפות הרצויה.

מוסיפים גם חצי כוס חומץ + מעט מלח + כפית פפריקה מתוקה או חריפה לפי הטעם

מערבבים הכל היטב!

שלב ג':

את הפלפלים השטופים והמיובשים במגבת או נייר סופג העבירו אל הגרדום וקטמו את ראשם, כמעט, כמעט עד הסוף כדי לא לאבד את "המכסה", אם הוא בכל זאת נחתך שמרו אותו בצד.

על הדרך רוקנו בעדינות גם את הגרעינים והבפנוכו הספוגי לבנבן.

שלב ד':

עכשיו מגיע החלק האומנותי באמת, מלאו כל פלפל היטב, דחסו בעזרת כפית את המילוי עד ראש הפלפל והניחו בצד. אל תשכחו לסגור את הפלפל הממולא עם "המכסה" שלו.

שלב ה':

 זה השלב בו אתם עתידים לרגוז מעט. הסוגייה שעולה כאן מוכרת לילדי שנות השמונים כאנקדוטה מבית עלילותיו של מר קיפי בן קיפוד המתגורר ברחוב סומסום. באחד הימים חושק קיפי בסוכרייה מהצנצנת הגדולה של גבי אך כאשר הוא מכניס את היד פנימה ואוחז בסוכרייה היד שלו מתגלה כגדולה מדי. כאן נחשף הפרדוקס המורכב ביותר בתולדות ערוץ 1. אם ישחרר קיפי את הסוכרייה יוכל להוציא את היד התקועה, אך יישאר ללא סוכרייה, אם לא יעזוב את המתוקה הקטנה, תשאר ידו תקועה בתוך צנצנת הזכוכית לנצח. עזרו ילדים לקיפי להגיע אל הפתרון.

ובחזרה אלינו – במידה ופתח הצנצנת שלכם אינו רחב מספיק תגלו גם אתם כמו קיפי שיש קושי מסויים להכניס פנימה יד שמחזיקה פלפל ממולא כל שכן להוציאה החוצה לאחר הכנסת הפלפל. אז על מנת שלא להרגיז אתכם באמצע הכנת הפלפלים המוחמצים אני אסגיר בפניכם את הסוד שלי – מלקחיים של על-האש. אוחזים בפלפל ומחליקים אותו פנימה בעדינות (גאוני!! תודה, תודה, אפשר לשבת).

תודו שהם חתיכים! (מימין למטה בתמונה – המלקחיים..)

שלב ו' (ואחרון):

אחרי שכל החבר'ה בתוך הצנצנת (גם אם הם לא מאד מסודרים זה בסדר, העיקר שיש להם "מכסה" על הראש), אנחנו עוברים בגאון לשלב האחרון והנחמד.

בכלי שניתן למזוג ממנו (כד פלסטיק, קערה גבוהה וכו')  נכין את הנוזל שימלא את הצנצנת.

והנוסחה היא:

כוס מים + כפית מלח שטוחה + כף חומץ = לשפוך לכלי

וכך חוזרים חלילה עד שממלאים את הקערה ומוזגים לצנצנת. מפסיקים כשנוזלים מכסים את הפלפלים ומשאירים שלושה סנטימטר רווח בין המכסה לנוזלים. מומלץ לטעום את הנוזל לפני שממלאים בצנצנת כדי לוודא שהוא לא מאד חמוץ ולא מאד מלוח, הרי בסופו של דבר הכל שאלה של טעם..

טיפ קטן אחרון – אם הפלפלים צפים בצנצנת (פלפלים נוטים הרי לברוח מצנצנות זכוכית) אפשר להכניס פנימה כוס חד פעמית מפלסטיק, לכוונן אותה על ידי כיווץ כך שתחזיק את הפלפלים בלחץ כלפי מטה. לא מסובך, האמינו לי, ראיתי במו עיני. עד כאן יש?

ואז… מחכים שלושה שבועות בסבלנות. לא מעט זמן, זה נכון אבל התוצאה כל כך מענגת שזה שווה את ההמתנה. חוץ מזה אם תכינו השבוע את הצנצנות יהיו לכם פלפלים מוחמצים בדיוק לחג החנוכה והאין זה נס בפני עצמו שהחלטתם למלא ולהחמיץ פלפלים באמצע החיים?

*

ועתה ניפרד. צוות המטבח ואני מאחלים לכם המון הצלחה ומחכים לדיווחים על הצלחות, רק על הצלחות. ובמילותיו של הקוסם האחד והיחיד, הגאון הבלתי מעורער, הקוסם מלכוש כמובן:

"אכלת פלפל, שתה מיץ"

http://www.youtube.com/watch?v=sYyggFs_NKU&feature=results_main&playnext=1&list=PL775E0D27A9222050

*

Read Full Post »

כשמחליטים לאפות אף פעם לא יודעים לאן זה עשוי להגיע ובאיזה טירוף מטנף מטבחים מדובר.

אם זה ייגמר בערימת עוגיות חמאה ולימון או בקאפקייקס בוורוד זוהר עם לבבות קטנים מסוכר…

במקרה הזה אתם יודעים את התשובה.

יום הולדת 15 שמח נונה.

Read Full Post »

איך אומרים בעברית הצ'ופצ'יק של הקומקום?

נו באמת, מי לא מכיר את המערכון הידוע של הגשש החיוור, את שאלת השאלות על חוטם הקומקום? סומכת עליכם שזו שאלה רטורית אך למתקשים התשובה בסוף הפוסט במהופך.

שאלה נוספת, מי לא אוהב קומקומים? הביאו לפני אדם אחד שאינו מעגל את קצה פיו בחיוך למראה קומקום של פעם ובהזדמנות זו מצאו לי אדם שאינו מתפקע מצחוק כאשר זה האחרון משמיע את קולות השריקה והאנחה בהגיעו לתחנת הרתיחה. הבידור שזור בהחלט בנוסטלגייה דביקה. ובכן יש להודות, כזו אני וכאלה אנחנו, נוסטלגים ודביקים, בעיקר כשמדובר בארוכי החוטם (הצ'ופצ'יק) או בעברית צחה, ז….

אז מכיוון שאני חולת קומקומים ותרה אחריהם בנבכי השווקים וחנויות הפשפש בארץ ובעולם ולמען קוראי הבלוג הנאמנים שלי הרי לפניכם עובדות מרתקות על קומקומים מלוות בתמונות נדירות מהאוסף הפרטי שלי.

*

עד המאה ה-19 היו הקומקומים סוסי עבודה של ממש, עשויים ברזל יצוק. הם היו קלילים מאד ונוחים לשימוש, אז זהו שלא באמת. הסיפור עם קומקומי הברזל התרכז בעיקר סביב כובד משקלם שהעיק מאד על עובדי המטבח ועל ממלאי האמבטיות למינהם. למורת רוחם נאלצו אלו לסחוב את הקומקומים המלאים אל האש ולאחר שחוממו היטב להעבירם אחר כבוד אל חדר הרחצה או אל סירי הבישול. עבודה קשה בהחלט ומכאן שפריצתם של קומקומי הנחושת אל חייהם בתחילת המאה ה-19 הייתה בשורה משמחת ביותר.

הקומקומים שראיתם עד כה בתמונות עשויים מאמייל. את החומר הקסום הזה הנוצר על ידי התכת אבקת זכוכית המציאו הרבה שנים קודם לכן וכלי אמאייל שימשו בבתים רבים ובמדינות רבות ברחבי העולם, באירופה ואפילו בסין. הקומקומים העשויים אמאייל משגעים את העין בצבעוניות ובדוגמאות הייחודיות להם. מה שהופך אותם פריט אטרקטיבי בקרב אספנית ואותי לעשירה פחות ופחות (או ענייה יותר ויותר, תלוי איך מסתכלים על זה).

*

האנגלים הם אלו שעשו ועושים הכי הרבה כבוד לכלי הזה בכך שהפכו את הקומקום לשחקן הראשי בהצגה היומית שלהם. בשעה 16:00 בדיוק עוצרת אנגליה ומבחינתם גם העולם כולו, לשתיית ספל התה המסורתי. לא זו בלבד שהקומקום מרתיח את המים לתה ובכך תפס מקום מרכזי בטקס היומי, הוא גם קיבל תפקיד משני נוסף, הגשת התה אל השולחן. משמע, הגזימו האנגלים כדרכם וחילקו תפקידים, קומקום ראשון בו שופתים את המים ומכונה Kettle וקומקום המגיש את מי התה אל שולחן ארוחת ארבע, הוא שולחן התה המסורתי, קומקום זה מכונה Pot.  המהדרין היו מגישים את התה בסרוויס יוקרתי שאחריו עומד בגאון מפעל וותיק ובעל שם לכלי פורצלן. בתחתית כל פריט מסרוויס התה: כוס, צלוחית או כד חלב מוטבעת אחר כבוד חותמת רשמית ומסולסלת. למעשה הגשה בסרוויס תה שאינו תואם נחשבה אז ובבתים מסויימים גם היום (הבית של קייט ווויליאם למשל) חטא שאין עליו כפרה.

*
קומקומי חרס מוכרים לנו יותר מהעולם הערבי. גם שם יוחס קשר ישיר בין התנהלות חברתית ותרבותית לתפקידו החשוב של הקומקום, שבמקרים רבים היה מרכז האירוע, או נכון יותר, מרכז האירוח. בארצות חמות אלו כונה הקומקום פינג'אן, צורותיו השתנו עם הזמן וגם חומרי הגלם מהם נוצר.


את שמו המצחיק קיבל הקומקום מהמילה הלטינית "קוקומה" ופירושה כלי כיבול למים. הכוונה היא לא בהכרח לכלי מים שנועד לרתיחה אלא לכלי שיכול להכיל כמות מים הניתנת לניוד, לחימום וכדומה.

בשנת 2009 עלה בתיאטרון הבימה המחזה "הקומקום והמטאטא", לא ידוע מה גורל ההצגה כיום. אני תקווה שלקומקום ולמטאטא שלום. לפניכם מקבץ תמונות קומקומים סובב עולם:

קומקום עשוי אמאייל מרומניה

קומקום הולנדי, עשוי אמאייל ובעל רצועת עור לנשיאה. לצערו ולצערי הוא יתום ממכסה.

קומקום עשוי כסף, מרוקו.

מקור לא ידוע, ניחוש כללי רוסיה



קומקום רוסי לבטח, החותמת בתחתיתו, לא משאירה מקום לספק

שוב מקור לא ידוע, מוזמנים להציע כיוונים, ייחודו של הקומקום הוא בידית העץ ובמכסה המוזר - מיוחד

מבחר הקומקומים, גדלים בעיקר על מתלי במבוק, אין צורך להשקות

ולסיום סיומת איך אפשר בלי טיפ קטן: איך מנקים קומקומים, או במילים אחרות, איך נפטרים מכל הג'יפה הזו בצורת אבנית ובטעם של סיד?

אז ככה: סוחטים לימון שלם אל תוך המיכל, מוסיפים גם כף מלאה במלח ועם הלימון הנחמד שנשאר לכם ביד מקרצפים קצת מה שאפשר סביב "הפינות הקשות". אחר כך ממלאים שליש מהקומקום במים ומביאים לרתיחה, שופכים וחוזרים חלילה לפי הצורך. למי שבכל זאת תהה, אין בשום אופן לשתות את מי ההרתחה הלימוניים הללו וכדאי, לפני השימוש לשתייה להרתיח סיבוב של מים בלבד.

***

התשובה לשאלה הפותחת היא כמובן "זרבובית" והיא לא במהופך כי יש גבול לטכנולוגיה של וורדפרס..


Read Full Post »

Older Posts »