Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘כסאות’ Category


מעשה בארבעה כסאות שהיו פרודים בלידתם

אך ברבות הימים הפכו משפחה אחת גדולה

והתקבצו להם באושר סביב שולחן עגלגל פינות אחד.

*


כסא ראשון: "חטיפה"

בחדר מדרגות אפלולי וטחוב שלא ראה אור זה עשור (איפה וועד הבית איפה?), ברחבת הכניסה בואכה אל המקלט, עמד לו זקוף ומרשים כסא עץ יתום מקושט קורי עכביש ועטור לשלשת סנוניות. "הו מה יפה אתה" חשבתי לעצמי, ובמהירות השמורה לאספני זבל מאומנים וכ-150 מדרגות לאחר מכן העמסתי אותו אל הרכב.


כסא שני ושלישי: "מודיעין"

השעה 01:30 בלילה. צלצול טלפון מחריד את הבית. אלכס זוקפת אוזניים ומוסיפה נביחת נזיפה ששמורה לכלבים ביקורתיים במיוחד. על הקו א'. "אני ליד הפח בשכונת X. אני חושב שכדאי שתראי את זה". "איפה" אני שואלת ומחפשת את המעיל, "ממש ליד גן הילדים, כשמגיעים מהכיכר שמאלה" הוא עונה בטון נמוך ומוסיף "הם שניים מצבם טוב".

אני מודה לא' על השיחה ואוספת את מפתחות הרכב. אלכס מצטרפת בחוסר רצון מופגן וחצי שעה אחר כך הם בידינו. שני כסאות תאומים, חומים, ישנים וחזקים, בדיוק כמו שאני אוהבת.



כסא רביעי: "הצלה"

קור אימים בחוץ. אני במעיל חורף צימרי וברט משוטטת בחנות גרוטאות בעיר התחתית בחיפה. כמות הזבל החיובי כאן מסחררת ואני באמת לא מצליחה להחליט אם להודות שיש לי בעיה תורשתית של איסוף זבל או שאני באמת צריכה לקנות משהו ופשוט לא מצליחה להיזכר מה?!

מזל שמבין ערמות הרהיטים וגיבוב הקישקושים מציץ אלי כסא עץ חינני עם משענת עגולה ויפה. הוא כל כך מתאים לסט הגינה שאני עובדת עליו שכולי מתמלאה התרגשות. אני מתקרבת אליו ומזמזמת לעצמי את צלילי הקוקו והסרפן, "יש ווייב של שנות השישים.." אני ממלמלת, הופכת אותו ומגלה מדבקה שמאשרת שצדקתי, אכן כן, שנות ה- 60 הנפלאות.

המוכר מתקרב ושואל עם מי אני מדברת. "עם הכסא" אני עונה לו בחיוך מטופש. בתמורה הוא עושה לי פרצוף של "משוגעת תקני או תלכי". זה רק מדרבן אותי להתמקח איתו בעוז ולסגור עסקה על חצי מחיר ממה שחשבתי שהכסא שווה. מי הוא שיחליט עם מי אפשר לדבר ועם מי לא. אולי אם הוא היה מדבר אל הרהיטים שלו קצת, הם לא היו ניראים כל כך עצובים.

שילמתי וחזרתי פנימה, "אל תדאג, אני לא אשאיר אותך איתו, אתה בא איתי חבר, היית מאד מאד חסר", אני לוחשת לכסא וחושבת על השלושה שמחכים לו בבית. מושלם.

***

ארבעת הגיבורים מהפרק הקודם הובאו אל הסטודיו. שם פונקו בספא תלת שלבי הכולל פדיקור ליטוש, מניקור לכה, ומסיכת פנים הכוללת צבע על בסיס מים בשתי שכבות סמיכות לתחושת רעננות מקסימלית. מיטת שיזוף בת שבוע ימים בקרני שמש טבעיות לחיזוק שכבת האפידרמיס והלאה לאחסון ומנוחה עד הודעה חדשה.

***

שלושה חודשים חלפו ביעף והקיץ כאן מלהיט ומבעבע. סט הגינה כמעט מוכן. נותר רק למצוא שולחן. מה שבדיעבד התגלה כמשימה לא פשוטה בעליל.

לא אתיש אתכם בתלאות הדרך רק אומר שכדי למצוא שולחן התואם לרוחי, טעמי ותפיסת העולם העיצובי שלי נדרשו חודשיים של חיפושים, אופנוע כבד, הודעה אנונימית, ערבי – נוצרי אחד, 2 טלוויזיות שחור לבן, ומסטיק בזוקה. לא בהכרח בסדר הזה.

אחרי שהוא נחת בזרועותי, קיבל טיפול 10,000 ופגש את משפחתו החדשה הכל היה יותר פשוט.

אפילו בחירה של צבעים לוקחת לי נצח של הירהורים בדרך כלל, הפעם לא היו התלבטויות. 5 גוונים מכחול עד ירוק, שירגישו כמו ים, שיותר מהכל יעשו חשק לכוס תה קר עם לימון.

קיץ חם,

מרפסת שמש,

ארבעה כסאות,

שולחן אחד,

קשר משפחתי



***

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מעשה בשתי כורסאות עץ יפהיפיות שהגיעו לביקור בסטודיו החיפאי שלנו.

שתי כורסאות העץ הנאות, כך גילינו בתחקיר המעמיק שביצענו להנאתנו, נולדו בשלהי שנות ה-50 בעיר הלבנה תל אביב. יודעי  דבר מספרים כי היו אלו ימים של ציונות מעשית. ימים בהם בקיוסקי הארץ תסס הגזוז, בפרדסים הזהיבו התפוזים ושיחת טלפון היתה כרוכה בשלשול מטבע עם חור.

אי אז, בדרומה השחון של העיר הלבנה עמדו להם בשורה עורפית בתי מלאכה. נגריות, זגגיות, מסגריות, רפדיות, חשמליות ועוד "יות ויות" רבות וטובות. ולו נכנסתם לבקר באחת מהן ביום חולין הייתם וודאי פוגשים את אריה או שליימל'ה או את ג'וחה ורובן, שהיו מאותם גברים, מסוקסים ויגעים, מיוזעים ומיובלי כפיים השקועים במלאכה עתיקת יומין והכרחית לאין שיעור, היום אולי קוראים לה היי-טק, בשנת 1957 קראו לה – עבודה עברית!

ומה יותר חשוב מעבודה עברית?

***

"מלאכת כפיים משחררת מן הייאוש", כך נוהגת לומר סבתי שתחיה בערבית מתנגנת, ואם נצליח להתעלם מהקונוטציה הגרמנית המתבקשת נוכל להודות שיש צדק בדבריה. יש בכוחה של עבודה טובה, כזו המביאה להזעה הגונה, לטינוף ידיים ולשירה בקולי קולות, להבריא כל נפש ולהצעיר כל בא בימים.

אותם גברים העוסקים במלאכה לא העלו על דעתם לכנות את עצמם אומנים או יוצרים או כל כינוי תל אביבי מתבקש (היום). הם היו פועלים שבאים בבוקר כל יום חולין להקציע ולשייף, למסמר ולהבריג את רהיטיה של הארץ החדשה. ייצור המוני, העתקת אותו דגם, או ייצור מעץ עלוב שאינו מסוגל לשרוד את המוטל עליו נתפסו בעיניהם כחטא שאין עליו כפרה. העבודה חייבת להיות מדוייקת ומכווננת ואין מקום לבלאי מוקדם מן הרגיל (100 שנים לפחות…).

***

ובכן, בחזרה לסטודיו.

 בעדינות רבה הנחנו את צמד הכורסאות על משטח העבודה, וביצענו את טקס ההיכרות המעמיק והמסורתי, אנו מכנים אותו "סובו פריט והקיפוהו", סובבנו סביבן, הקף והתבונן. סימונים סומנו, מידות נלקחו, קפה נמזג להפסקת התפלמסות ובעוד הגרגרים השחורים שוקעים להם באיטיות בכוסות החרס הלבנות ידענו כי נפל דבר.

הערכת מצב: צבע חום מתקלף, לכה ישנה שהתפצפצה לה אי שם באלף הקודם, צורך בחיזוקים קלים, כריות אין מנוס מלחדש לחלוטין, הריפוד גמור. נשמע רע? לא לנו! "היום כבר לא עושים כאלה", אמרנו חזור ואומר כקשישים מדופלמים ממש והמשכנו להעביר אצבע מוקסמת על גימורי הידיות ופיתוחי המשענות. ולבסוף כמובן שהחלטנו, חדורי אמונה בכוחה המהפנט של עבודת הכפיים לאמץ לחיקנו את צמד הכורסאות.

לעבודה!

מה בתוכנית:

כורסא = 2 כריות + מסגרת עץ

הצבע לבן, בזה אין וויכוח.

הצביעה תעשה בצורה ידנית.

לא משנים טקסטורה, משמרים את מבנה העץ.

הריפוד מתחלק כמובן ל-2: כריות תחתונות וכריות עליונות, כל אחת מהן בצבע שונה כדי ליצור איזון מעניין: כריות תחתונות: כחול נייבי עדין מאריג כותנה עבה. כריות עליונות: בד פרחוני קסום בגווני שמנת וורוד.

התופרת: פאינה שלנו המלכה!

***

אתם מתים כבר לראות אותם נכון???

קבלו!!!

***

(צמד הכורסאות מופיע עכשיו ב"קטלוג של אמיליה")

Read Full Post »

כשהאלמוגן צובע צמרתו אדום,
אז יודעים שהאביב הגיע כבר הלום,
והאיזדרכת הקשישה
שמלה ירוקה בחן לבשה
ותרדמת החורף חיש הברישה
עם יופי של צבע
מרהיב כל הטבע
וכליל החורש ההדור
ורוד חזק נופו שזור
והקידה השעירה
שבצהוב עטרה.
לה-לה-לה-לה…

***

האביב כבר כאן, הוא מגיע בהפתעה, כמו אורח רצוי מאד ומיד משתלט על העיניינים. אפשר להריח אותו בבוקר מוקדם כשהרוח מנשבת לה בעדינות. אפשר לחוש בו כשהשמש מבהיקה ומחליפה משמרות עם ירח בהיר וניתן לשמוע אותו עוד בשעות הראשונות של היום ממלא את האוויר החם בפרפרים ושאר חרקים.

כל האביביות הזו עושה חשק לפרחים. ופרחים שולחים אותי ישר למדף הצבעים, משם נשלפים הכתום התפוזי, הסגול הלוהט, הכחול הים תיכוני, הצהוב הנרקיסי ושלל אחרים (שמות התואר המליציים של טמבור לא שלי, נשבעת) וביחד נוצרת מניפת צבעים ססגונית כזו שאין מנוס אלה לעטות סינר, לשלוף מברשות, לשים מוזיקה ולצאת לעבודה:

אחרי העונג שבהשתוללות עם הצבעים העזים והנועזים האלו מגיעה שעתה הטובה של מלאכת הריפוד. והשאלה המתבקשת, היכן מוצאים בדים פרחוניים שהאביב יפרוץ מהם בתשוקה? ובכן 2 טלפונים ליודעי דבר ומחצית השעה לאחר מכן מצאתי את עצמי משוטטת  בין חנויות הבדים שברחובות חיפה השקועה עדיין בשנת החורף. שם בין מטרוניות מקשישות עם משקפי קרן, האוחזות ביד רמה מטר ומספריים מצאתי את שחיפשתי:

את בוקר יום המחרת הקדשתי למלאכת השידוכים המבורכת. אכן מלאכה שכמוה כקריעת ים סוף, שוב, לא אני אמרתי, גם לא טמבור, גדולים וטובים משנינו.

כך או כך שידוכים אהובים עלי במיוחד:

י

הימים האלו של האביב מאפשרים לנפש להתרחב. גורמים לנו להפוך פואטיים, חולמניים. אם חושבים על זה לעומק זו המהות של הכל בעצם, להתרחב, לחלום, להתמלא. ימים של עיסוק בכסאות עץ פרחוניים בחצר הסטודיו הם ימים טובים, פשוטים כאלה, מהסוג שעושה טוב על הנשמה. בתום כל השיופים, שיטוטים, שידוכים ישנם כסאות. הנה הם כאן לפניכם, שאביב חולמני ומלא פריחה ימלא את כולנו. אמן.

***

מסימפוניה של צבעים מרנין הלב בפנים,
ממלא בבושם אביבי כל נים ונים,
עם ציוץ ציפור אביב בקרת
פעימות הלב עוצרת
נרקיסים ואיריסים שוזרת,
עם יופי של צבע,
מרהיב כל הטבע,
עם רקפות סגלגלות
בין אבנים מתגלגלות
וניחוחות מלוא החזה
אשרי אביב כזה.
לה-לה-לה-לה…

(ברוריה שוייצר)


Read Full Post »

פגשתי אותו במקרה.

עומד זקוף בפינה על המדרכה.

הוא ניראה חזק, חשבתי לעצמי וניגשתי להביט בו מקרוב,

אבל בטוח כזה עם חולשות.

מהסוג שדורש השקעה אבל לא יותר מדי.

אז לקחתי אותו הביתה,

לא כל אחד זוכה,

אבל החלטתי שהוא שווה את זה ובכלל,

לא התחשק לי לחזור הביתה לבד

ומה רע  בקצת להתנדנד?

כמו שאתם רואים לא היה פשוט,

בכל זאת הוא מיוחד במינו,

כזה שדורש לקלף ממנו שכבות בעדינות וברגישות,

לשייף את השכבה החיצונית ולגלות את כל הרוך שמסתתר מתחת.

*

וכן הוא שחור,

ונכון זה לא ממש הטעם שלי,

אבל תמיד אפשר לשנות לא?


* * *

בסופו של יום הוא התגלה כהשקעה נבונה.

אחד כזה מלא קטבים, יציב ומתנדנד,

קשוח ורגיש,

בדיוק כמו שאני אוהבת.

***

להתפנק

להתרפק

להתנדנד..

Read Full Post »