Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘להתפעל’ Category

לכל מי שתהה להיכן נעלמה אמיליה בחודש האחרון

ולכל מי שהתגעגע לפישפשים,

לפניכם תמונת טיזר אחת בודדה ובעקבותיה (כבר בימים הקרובים.. וזו הבטחה)

פוסט ארוך מאד על

המסע המדהים שזכיתי להשתתף בו בלב מדינת הקצפת, היא הונגריה.

נתראה בקרוב!

מודעות פרסומת

Read Full Post »

שדה התעופה הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם.

הוא פתוח ורחב ידיים, מלא פרצופים מכל מיני חורים, גדולים יותר או פחות ברחבי הגלובוס

ובגדול משמש מעין משגר אנטפרייזי (החללית) שכזה לכל מקום.

תחשבו על זה רגע. בעיגול הגדול שבלב הדיוטי פרי מתקיים מרחב בו הזמן בטל ומבוטל. לזמן אין משמעות ובמקביל הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. נסביר, מכיוון שסביב העיגול הגדול (שניתן לכנות מזרקה) ישנם מסדרונות המובילים אל שערים שונים המובילים בתורם אל המטוסים הממריאים למקום אחר ולזמן אחר בשעון העולמי. מכאן שלזמן הנמצא בכיכר המזרקה שבשדה שלנו אין משמעות, רק לזמן הנחיתה בארץ היעד ישנה משמעות. חשבו על זה. לאט ובזהירות אבל תחשבו.

(מורכב? פספסתם אותי? הרגזתי עם פילוסופיית זמן מפותלת יתר על המידה? כתבו לי ומבטיחה לנסות להסביר באופן אישי. הופקינס אני חייבת לציין היה מאד, אבל מאד גאה בי).

***

יש כל מיני סיבות להגיע לשדה תעופה, המוכרת והבנאלית ביותר היא כמובן לטוס… הסיבה השנייה הנפוצה והמכובדת היא הגעה לשם ליווי בן משפחה, חבר או אהוב אל שער הנוסעים, פרידה מרגשת, נשיקה, דמעה בקצה העין ונפנוף יד ממושך.

עם זאת הסיבה הטובה ביותר להגיע לשדה לטעמי היא לכתוב.

בשדה התעופה אפשר לכתוב בשקט, זאת אומרת ברעש, אבל חיובי רגשי, כזה שמפמפם את כלי הדם ומניע את המוזה במעלה בוכנת הכתיבה ההידראולית שבתוך האצבעות.

**

רגעים שגנבתי בשדה התעופה:

אדם שממתין ברחבת הנוסעים השבים ומחזיק בלון פשוט עליו כתוב בטוש שחור "תחזרי אלי",  בלי סימן שאלה.

אמא מלווה את בתה לשער ההמראה אחריו היא לא יכולה להיכנס עוד, היא מנשקת ואומרת "כמה כייף לך", הבת מתעכבת כמה שניות וצוחקת, שתיהן צוחקות. אחר כך היא מעבירה את הדרכון לדיילת ונעלמת פנימה. אמא שלה מסתובבת, מפנה את הדרך למלווים אחרים, נשענת על מעקה הברזל ופורצת בבכי.

אישה גבוהה עומדת ליד גבר נמוך, אבל חזק. היא מנשקת ומחליקה לכיסו מכתב מקופל.

*

היו עוד מיליון.

אבל מספרת לכם רק על עוד אחד, שקשור איך לא, ליום העצמאות הממשמש ובא.

אחרי כמה שעות של ציפייה וצפייה קיפלתי את המחשב ויצאתי אל הרכבת. בדרך ראיתי איך מנקים שני עובדי שדה התעופה את ראש הממשלה הראשון שלנו, עם מטאטאים והרבה מאד סבון, כך צחצחו את בן גוריון.

תודו שהתמונה הזו הייתה פשוט גורמת לו לעמוד על הראש.

Read Full Post »

בליל הסדר בטרם יחזרו הגברים מבית הכנסת ומתוך תכנון עתידי המכיר בכך שקריאת ההגדה תימשך פלוס מינוס, לנצח, מושיבה סבתי את הילדים והנשים ואת כל מי שהבריז מתפילת החג באלגנטיות לשתות מרק. לא, לא מרק קובה, מרק קניידלעך מרוקאי. כן, יש דבר כזה.

***

החגים הגדולים ראש השנה ופסח שולחים זרוע ארוכה אל בלוטות רגש עדינות במרקם היהודי-ישראלי והופכים את ההתעלמות השנתית משד השאלות לבלתי אפשרית. כך בשקט מתגנבת לה התמודדות עם משטח הדמקה של שולחן החג, הכורך לא פעם שחורים ולבנים יחד בעטיפת מרור אחת שרק חרוסת יכולה להמתיק.

כי במציאות המודרנית של שנת 2012 מתגלגלים כדורי קניידלעך שמנמנים על שולחן החג ופוגשים בתבשיל כבש, ונשאלת השאלה "היגור קניידל עם כבש, וחזרת מדמיעת עין, האם לצד חריימה תרבוץ?".

את השאלה הזו בדיוק שאלתי את עצמי כשבגרתי וגיליתי כי המרק עם כדורי קמח המצה המופלאים שאוכלים בביתנו בפסח אינו תבשיל מרוקאי מסורתי אלא מרק עתיק יומין המשוייך למחנה השני. אם כך, מאיפה מכירה סבתי מסעודה (אותה אנחנו מכנים ממה) מרק קניידלעך? ומדוע היא טורחת להכין אותו בכל ערב פסח מאז שאני זוכרת את עצמי.

על מנת לגלות את שורשי הקניידלעך ולהבין כיצד עשו את דרכם אל ליל הסדר שלנו יצאתי לטיול קצר בעבר, דבר לא מאד מקובל במשפחתנו האמוציונלית, אך לבקשתי המיוחדת נדדנו חזרה אל שנות השישים, בואכה עמק יזרעאל.

*

בזמן שגרו סבי וסבתי, הם וחמשת ילדיהם הקטנים במעברה הצמודה לשדות העמק, היה הדחק אורח של קבע. בימים של שמש היו חוצים הילדים את השדה הגדול שהשתרע מביתם ועד לקצה העיר בהליכה מתונה על אחד התלמים ומשתדלים להקפיד ולשמור על מצוות סבי שלא לפלח מעט מפירות השדה כדי להימנע מגזל מיותר. כך שבימים שהיו השדות מלאים התארכו שני הקילומטרים לבית הספר פי כמה.

הדחק כאמור היה, איך לומר, דוחק.

באין פתרון אחר הציעה סבתי את שירותי הבישול המופלאים שלה לכל דורש ולאחר כמה שנים של עבודת פרך בעבודות שונות ומשונות שבכולם כרוך כאב גב ויקיצה בשעות בהן השמש עדיין ישנה מצאה סבתי את משפחת גולדברג. אדון גולדברג היה מהנדס, גברת גולדברג שימשה כרופאה בבית חולים כרמל שבחיפה וסבתי מילאה את תפקידם בזמן שעבדו שעות ארוכות כסוכנת הבית. ניקיון, טיפול בילדים ובישול כמובן, הכל כלול.

היא למדה לבשל את מאכליהם הזרים ומדי פעם הגניבה אל התפריט מנה משלה. משפחת גולדברג התרגלה למנות העגל והכבש שהתפלחו לשולחנם וממה הכירה בזכותם הטבעית של המאכלים הבהירים להיאכל. היא אהבה את משפחת גולדברג ונדמה שמשפחת גולדברג אהבה אותה, אך היא לעולם לא תבין את בקשתם לבשל חמין ביום שלישי. עשר שנים ארוכות הייתה משפחת גולדברג המשפחה האחרת של סבתי במשך שמונה שעות בכל יום. כך חיה מסעודה מהמעברה חיים כפולים שזורים מרק צח, אטריות דקות ועוף לבנבן.

ובבוקר החג, כשהחלטתי לשאול איך לעזאזל התגנב לתפריט האסלי שלנו קניידלעך מפונפן של לבנים הודתה ממה תוך כדי גלגול, שהקניידלעך הם הדרך שלה לזכור את משפחת גולדברג שהייתה טובה אליה פעם, לפני עשרות שנים. איך כשרצו לעבור מן המעברה אל עיירת הפיתוח תל חנן וביקשו לקחת הלוואה הבנק לא אישר, אז אדון גולדברג לקח בשבילה משכנתא והוריד את התשלומים מהמשכורת השבועית שלה.

היא דמעה קצת כשנזכרה בו, באדון גולדברג ולי קפצו לראש כל סיפורי המעברה, עם הצריף הדולף והצפיפות, הדלות והקור והפקידים הלבנים המסרבים של הבנק ודמעות של עצבים טשטשו לי את המצלמה. כשניסיתי לחפור קצת יותר אמרה לי בקול נמוך בערבית המסתורית שלה ש"לא כל קופסא צריך לפתוח ולא כל שאלה צריכה תשובה. לפעמים הכי טוב לעזוב את הדברים בשקט ואם יש סבלנות, הכל מתערבב בבטן".

*

"מרק קליידלה", של ממה מסעודה:

מערבבת קמח מצה, שמן ומים יחד

מוסיפה ביצה אחת או שתיים

ועוד קצת מים

מעבדת היטב את הטיט האפרפר ומוסיפה תבלינים משלה,

אגוז מוסקט ופלפל שחור, מלח וטיפה סוכר והולכת אל הגז.

כאחת הפולניות מכדררת סבתי מסעודה שתזכה לשנים ארוכות של גלגול, את כדורי הקניידעלך

ויוצרת באופן מתמיה עשרות כדורים קטנים וזהים להפליא.

מהקערה אל סיר הפסח הענקי מקפצים להם הקניידלעך, הסיר מכיר היטב את הפרוצדורה משנים קודמות                ומתמלא לאיטו. הכדורים מצידם מתבשלים ומחכים לעבור אל סיר מרק הירקות שהוכן מבעוד מועד. הוא זה שיעניק להם את הטעם הייחודי ואת הצבעוניות לה הם זקוקים כל כך.

*

אוכל בכלל ואוכל של חגים במיוחד מעורר שאלות גדולות של זהות יהודית מהסוג שבמשך רוב ימות השנה אנחנו עושים מאמץ מיוחד לא לשאול. אנחנו משתדלים לא לגעת ובוודאי שלא לנסות לתת תשובות בכדי לא לעורר חס וחלילה פולמוס מהסוג שיביא את הלבנים לידי פיצוץ פנימי או את השחורים לפיצוץ חיצוני.

אז אנחנו לא מדברים על זה, לפחות לא בפומבי. כי זה לא פוליטקלי קורקט יותר לדבר על שחורים ולבנים. בחדרי חדרים זורקים הערות קטנות לאוויר, פה קינטור על הלבן בעבודה, שם יציאה על השחור בלימודים, מדי פעם מתפלקת איזה קללה וזהו, בגדול הכל סבבה. כי כולנו לכאורה כבר מעורבבים ושדים בבקבוקים, בעיקר של עראק הם פאסה, ובלה בלה בלה.

*

אני מכבדת את ממה, מוזגת מרק עם כדורים לקערה גבוהה, זוללת ומנסה לפתח סבלנות ולערבב הכל בבטן. עם האוכל זה בדרך כלל מצליח היטב, בטן מפלדה עם קיבולת גדולה ונכונות לטעום מכל הבא ליד. אבל בגזרת הלב והקופסאות מתקשה קצת להניח לדברים בשקט. כי סבלנות היא הפירמידה שלי, עבודת הפרך שבסופה התקווה לעבור בליבו של ים גדול שכבדרך נס נבקע לשניים.

Read Full Post »

שמעתי פעם איש טוען כי חתולים חכמים מכלבים, בעיקר מפני שלעולם לא הצליחו לשכנע שמונה חתולים לגרור אחריהם מזחלת שלג. אני שחובבת כלבים ושלג כמעט באותה מידה טוענת שדווקא בשל היותם חכמים כל כך מבינים הכלבים את חדוות ההתרוצצות בשלג ומוכנים להירתם לשם כך גם למזחלת כבדה.

*

לכבוד אהבת השלג ולכבוד צביקה שבא לביקור מאמריקה נסענו לחפש שלג. היינו שלושה, שתי בנות דוד ובן דוד אחד. באוטו שכור וזריז שהרשנו לעצמנו ללכלך בבוץ, בעטיפות של בזוקה וברכילות משפחתית. נסענו שעות ודיברנו על הכל, על אהבה ומשפחה, על זיכרונות ילדות וגם על סבתא שחולה.

אכלנו, צילמנו, טיילנו, שתינו, נזכרנו, התווכחנו, צחקנו ושכחנו.

הנה התמונות

וההגיגים.

*

מי ששואל את עצמו מהו המקום המופלא והלבנבן הזה ישמח בוודאי לשמוע שמדובר בחלקת אלוהים פרטית הממוקמת בנקודה צפונית ויפה מאד של ארץ ישראל. אי שם בקצה רמת הגולן שוכנים להם בשלווה מופלאה כפרים וישובים שזוכים מדי כמה חורפים לעטות שמלת חג לבנה.

כשהגענו אל התצפית היפה הזו השמש עמדה בראש השמיים והאופק צייר את הבתים והכרמים בצבעים זוהרים שגרמו לסחרחורת קלה. המחשבות הצפוניות והקרות שממלאות את הראש ברגעים האלו אינן דומות למחשבות החיפאיות או הירושלמיות הרגילות שמתרוצצות בראשי כך שמצאתי את עצמי מתחדשת בסט מחשבות לבן ונקי.

מחשבה אחת למשל ניסתה לפצח איך זה שאנחנו מרגישים מבוגרים מדי לנסוע אל אתר החרמון ולהשתולל יחד עם המעילים הצבעוניים והתזזיתיים המכונים ילדים, אבל עדיין מרגישים פרפרים של עונג כשעוצרים רגע ביער אודם הקסום, יורדים מהרכב אל השלג שבין העצים, מתחילים במלחמת כדורים אכזרית ואז רגע לפני שחוזרים אל האוטו מרשים לעצמנו להודות בקול רם כמה טוב להרגיש שוב עטופים וצבעוניים כמו ילדים.

*

*

למתבונן מרחוק נראית מג'דל שאמס כעיירת סקי צרפתית. גגות רעפים אדומים והמון המון לבן שנפרש בחגיגיות על ההר עד למרגלות הבתים ממש. כשמתקרבים אל היישוב וחוצים אותו מרגישים מיד שמדובר בכפר דרוזי, עם כל האלמנטים הנלווים, השלטים המצועצעים והתשתיות המפוקפקות. הנקודה היפה בישראל מוזנחת ועצובה, רטובה ועמוסה בשלג מלוכלך שאיש לא פילס על מדרכות צדדיות, כמו שיכול לקרות רק בישראל.

המשכנו להתבלבל בין הככרות שבישוב וניהלנו שיחה מדכדכת משהו על מה היה יכול להיות אילו. אילו הושקעו המשאבים הנכונים במקומות הנכונים, מה היה קורה אילו לאנשי מג'דל שאמס הייתה אמירה ודעה נחרצת ומחושלת כמו של אנשי נווה אטי"ב למשל שישובם אינו נופל מכל עיירת נופש או סקי באירופה. ישוב יפה ומצוחצח המחזיק באתר רווחי וגדול וכולו מוקפד עד אחרון שלטי העץ המורה מה הדרך הקצרה ביותר לצימר המפנק + ג'קוזי של משפחת גולדברג.

*

בנתיים ירדנו מההר ונסענו לבקר את אמיתי. יער האיילים שלו (ובו מבחר מרשים של מפריסי פרסה ושוסעי שסע כגון החבר שבתמונה) נמצא במרחק של כמה דקות נסיעה והבטחנו לצביקה מאמריקה שניקח אותו לראות במבי. היינו שלושה וכל אחד מאיתנו השאיר את אהובו בבית. ג'וני קאש שהתנגן באייפון יחד עם היער המכוסה שלג ובמבי הקטן גרמו לכולנו לדמוע קלות.

שלג גורם לגעגועים, זו אחת המסקנות אליה הגענו בטיול, וגם לאפצ'י.

*

בלילה חזרנו אל הבית בחיפה. מבט אחד על הכלבות המשוגעות שבחצר הבהיר לנו שבמקרה של סופת שלגים בחיפה לא כדאי לבנות עליהם. לעומת זאת אני חייבת להוסיף כאן כי החתולה שמתארחת מדי פעם בחלון המטבח שלי תעשה הכל תמורת פיסת נקניק מטוגנת או קציצת בשר מהסיר של שבת, באחריות, כולל גרירת מזחלת שלג.

Read Full Post »