Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘לטייל’ Category

"מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש אלא להיות בעל עיניים חדשות" (פרוסט)

 אז בדיוק כמו שהבטחתי אך לפני כמה ימים בטיזר מיוחד, הרי לפניכם פוסט ארוך ויוצא דופן (ואולי טיפה יותר כבד מהרגיל) בו אני בוחרת שתף אתכם קוראי אמיליה האהובים ברשמי המסע שלי – שלנו, קבוצת צעירים ישראלים בני כשלושים אל נבכי הזהות היהודית הבינלאומית. במהלכו הרחקנו אמנם אל הונגריה הגדולה אך מרחבי הנפש, כמו בכל מסע אחר נפרשים על פני יריעה הגדולה פי כמה.

הכל מתחיל בשיתוף פעולה ייחודי בין ארבעה ארגונים שהחליטו לחזק את הקשר בין הצעירים היהודים הרבים הפזורים בעולם. הסוכנות היהודית, פדרציית ניו יורק, ארגון מרו"ם ההונגרי ועמותת מזרח שמש, כל אחד מהם פועל בתחומים שונים וחורט על דגלו מטרות ייחודיות אך כולם יחד עוסקים בשאלות של זהות יהודית ומבקשים להושיב את אותם צעירים (יוצאי דופן, אם יורשה לי) לדיאלוג משותף.

 *

המטרה: דיאלוג ובמרכזו הזהות היהודית.

האמצעי: כל קבוצת צעירים, בישראל, הונגריה וניו יורק נפגשת אחת לחודש ללימוד משותף.

אירועי שיא: בינואר נפגשים למשלחת משותפת בת שבוע בישראל וחצי שנה לאחר מכן למשלחת משותפת נוספת בבודפשט שבהונגריה.

 *

יום חמישי, ינואר 2012, גשם זלעפות מקבל את פניהם של הצעירים ההונגרים הנוחתים בישראל וחוברים כעבור זמן קצר אל הקבוצות המקבילות הישראלית והאמריקאית, הממתינות בירושלים.

במשך שבוע חוצה המשלחת המעורבת את הארץ בניסיון להכיר טוב יותר את המורכבות החברתית הישראלית. שבוע אינו פרק זמן ארוך מספיק בכדי לרדת לעומק הצרות של הישראלים אך מאות השאלות המתעוררות במהלך הזמן המשותף, הדיונים והמראות טווים קשרים של הבנה ומעניקים אפשרות להביט מזווית אחרת על שאלת השאלות, היא שאלת הזהות היהודית המרחפת כל העת מעל ראשנו.

*

כמה חודשים לאחר מכן אנחנו נוחתים בבודפשט, הונגריה. עשרה צעירים ותינוק. רחובות העיר מלאים באנשים והנוף האירופאי הקריר משרה את האווירה המוכרת של שלווה חשדנית. הנהר זורם בשלווה, בתי הקפה ברחוב הוואצי שוקקי חיים ומונח כמו יהדות מרגיש פתאום כל כך מנותק. מה אנחנו באמת עושים פה? מי בכלל מתעסק כאן ביהדות או יהודים ואם כן למה. שאלות שמתחילות לנבוט אך נשארות על רצפת התודעה. כניראה שעדיין לא הגיע עוד הזמן הנכון לשאול.

בינתיים השעות חולפות, אנחנו מתמקמים וקבוצת הצעירים ההונגרים מקבלת את פנינו בחום ועושה הכל בכדי שנרגיש בבית. שלא כמונו הם בונים לו"ז מוקפד ואפילו מלאים בתקווה שנעמוד בזמנים. אנחנו מתרוצצים על פני העיר בודפשט ואפילו נוסעים החוצה ממנה ליומיים, ימים מלאי פעילות ושוקקי חיים אבל כך פתאום מבלי ששמנו לב השבוע נגמר. הונגריה מאחורינו.

*

הימים שהעברנו במחיצת הצעירים המופלאים האלו תיחקק בי לנצח, לא מפני שהם אנשים יוצאי דופן, למרות שהם כן, אלא בגלל האומץ שלהם לבחור כל יום מחדש, להיות יהודים.

כי הונגריה אינה בהכרח תמצית שואה ולוחות זיכרון. הונגריה היא מאפים מתוקים והררי קצפת, הונגריה היא בית כנסת ענקי ובזיליקה עוצרת נשימה, הונגריה היא בגדיהם הצבעוניים של הצוענים ברכבת התחתית ורקמות עדינות הנמכרות בשוק המקורה שעל יד הדנובה.

ובכל זאת בוחרים אולגה, לצקו, פאני, אסתר, גרבור וקטה, מדי יום, מדי שעה, להיות יהודים. בשורת יהדותם נגלתה להם בדרכים שונות ומשונות והם יכלו להחזיר אותה פנימה אל מגירת העובדות היבשות של חייהם מבלי ליחס לה כל חשיבות אך בחרו שלא. כולם נולדו לאב או אם יהודים אך באותה מידה הם גם אינם יהודים, מהסיבה הפשוטה שלהם בניגוד אלינו הישראלים יש את האפשרות לבחור בדרך חיים פשוטה יותר. לחיות חיים הונגריים לצד בני גילם, לקום בבוקר וללכת לעבודה, לצאת לבילוי רומנטי, להקים בית ולראות את הילדים גדלים בלי להתעסק בשאלות של זהות ובהתמודדות עם מציאות שאינה מקבלת אותם ומטילה צל גדול על זהותם.

 *

העובדה שההונגרים מתמודדים בכל יום עם בעיות חברתיות מורכבות, בעיקר מול המיעוט הצועני, אינה הופכת את היהודים למיעוט אטרקטיבי יותר ובוודאי שאינה מעניקה לגיטימציה לחשיפה של זהות יהודית בפומבי, לפחות לא למי שרוצה לחזור הביתה שלם. הדחקה והסתרה של זהות מיעוטים מקובלת מאד, כך גם טשטוש הסממנים החיצוניים, הקודים התרבותיים, החגים, המנהגים והדת.

כי היהדות עבור מי שחי את חייו בהונגריה היא בחירה שאינה מובנת מאליה. הבחירה לשמר את הזהות היהודית בלב הרובע היהודי המכונה ולא בכדי, "הגטו", בזמן שהסביבה כולה רדופה בזיכרונות אימה והמודרניזציה האירופאית מאפשרת לקולות הימניים החדשים להעביר מסרים ניאו נאציים בקול רם, כמוה כגזר דין.

הדור האבוד, אותו דור המוזכר בלחישה הוא דור ההורים של הצעירים ההונגרים השרים יחד איתנו את מזמור ההבדלה בצאת השבת בקול גדול. הסבים והסבתות שלהם בחרו לשכוח את יהדותם ולמחות את זכרה ממציאות החיים בבית החדש שהקימו. להשאיר את התפילין והכיפה , את הפמוטות והפאות, את הספרים הקדושים, המזמורים והתפילות בין קרונות הרכבת הדוהרת של עברם.

אותם צעירים הונגרים יהודים שאנחנו פגשנו בחרו לנפץ את מעטה הזכוכית המסתיר או אולי מגן על הזהות היהודית שלהם, בוחרים ללמוד את השברים העדינים ולנסות לחבר אותם יחד תוך כדי דיאלוג של זהות עם המציאות ההונגרית גם כשלעיתים הם פוצעים ומדממים.

 *

ביום הרביעי למשלחת, עמדנו ישראלים, אמריקאים והונגרים בבית קברות יהודי בכפר מרוחק על גבול אוסטריה. בית הקברות שעמד שומם בלב יער מוריק נראה פסטורלי למדי אך צמרמורת של קור וחרדה חלפה בי והמבטים סביב הבהירו כי כולם חשים אי נוחות.

האדם האחרון נקבר בבית הקברות היהודי הקטן הזה לפני מאה ושלושים שנים. האם הוא הסתיר את יהדותו, האם פחד או שאולי אהב את כפרו הקטן והיה חוזר מבית הכנסת אל ביתו שבקצה הכפר עטוף טלית ומזמזם מזמור תפילה, שולח ברכת שבת שלום לשכנים ולעוברי אורח. האם היהודי האחרון שמע אותנו כשעלינו ברגל את השביל הארוך אל בית הקברות.

***

 ***

***

***

גם כיום במבט לאחור אין ביני ובין סירי הגולש המהבילים דבר במשותף. הריחות הטובים אינם מעוררים בי געגוע עז כמו אל תבשיל הכבש של סבתי שתחיה. אך באותו ערב קר ורטוב, בבית הקברות הנידח בהונגריה עת עמדו הונגרים, אמריקאים וישראלים יחד ותפילת קדיש נאמרה בקול גדול ובמבטאים שונים קיבלתי במתנה תשובה לשאלה אחת לפחות והיא הבחירה.

כי רגש הזהות היהודי אינו תלוי מקום או זמן. אדם שנולד כיהודי ימות יהודי אך ההחלטה לחיות חיים יהודיים בהונגריה, בישראל או באמריקה היא המשמעותית ביותר והיא זו שנתונה בכל יום ויום לבחירה.

______________________________

בפרקים הבאים של אמיליה בהונגריה:

איך מצאנו את היטלר בשוק הפשפשים הגדול בהונגריה

מדוע אסור ליפול בפיתיונות הקצפת

ומה אפשר לקנות ב 1000 פורנט

Read Full Post »

לכל מי שתהה להיכן נעלמה אמיליה בחודש האחרון

ולכל מי שהתגעגע לפישפשים,

לפניכם תמונת טיזר אחת בודדה ובעקבותיה (כבר בימים הקרובים.. וזו הבטחה)

פוסט ארוך מאד על

המסע המדהים שזכיתי להשתתף בו בלב מדינת הקצפת, היא הונגריה.

נתראה בקרוב!

Read Full Post »

שדה התעופה הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם.

הוא פתוח ורחב ידיים, מלא פרצופים מכל מיני חורים, גדולים יותר או פחות ברחבי הגלובוס

ובגדול משמש מעין משגר אנטפרייזי (החללית) שכזה לכל מקום.

תחשבו על זה רגע. בעיגול הגדול שבלב הדיוטי פרי מתקיים מרחב בו הזמן בטל ומבוטל. לזמן אין משמעות ובמקביל הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. נסביר, מכיוון שסביב העיגול הגדול (שניתן לכנות מזרקה) ישנם מסדרונות המובילים אל שערים שונים המובילים בתורם אל המטוסים הממריאים למקום אחר ולזמן אחר בשעון העולמי. מכאן שלזמן הנמצא בכיכר המזרקה שבשדה שלנו אין משמעות, רק לזמן הנחיתה בארץ היעד ישנה משמעות. חשבו על זה. לאט ובזהירות אבל תחשבו.

(מורכב? פספסתם אותי? הרגזתי עם פילוסופיית זמן מפותלת יתר על המידה? כתבו לי ומבטיחה לנסות להסביר באופן אישי. הופקינס אני חייבת לציין היה מאד, אבל מאד גאה בי).

***

יש כל מיני סיבות להגיע לשדה תעופה, המוכרת והבנאלית ביותר היא כמובן לטוס… הסיבה השנייה הנפוצה והמכובדת היא הגעה לשם ליווי בן משפחה, חבר או אהוב אל שער הנוסעים, פרידה מרגשת, נשיקה, דמעה בקצה העין ונפנוף יד ממושך.

עם זאת הסיבה הטובה ביותר להגיע לשדה לטעמי היא לכתוב.

בשדה התעופה אפשר לכתוב בשקט, זאת אומרת ברעש, אבל חיובי רגשי, כזה שמפמפם את כלי הדם ומניע את המוזה במעלה בוכנת הכתיבה ההידראולית שבתוך האצבעות.

**

רגעים שגנבתי בשדה התעופה:

אדם שממתין ברחבת הנוסעים השבים ומחזיק בלון פשוט עליו כתוב בטוש שחור "תחזרי אלי",  בלי סימן שאלה.

אמא מלווה את בתה לשער ההמראה אחריו היא לא יכולה להיכנס עוד, היא מנשקת ואומרת "כמה כייף לך", הבת מתעכבת כמה שניות וצוחקת, שתיהן צוחקות. אחר כך היא מעבירה את הדרכון לדיילת ונעלמת פנימה. אמא שלה מסתובבת, מפנה את הדרך למלווים אחרים, נשענת על מעקה הברזל ופורצת בבכי.

אישה גבוהה עומדת ליד גבר נמוך, אבל חזק. היא מנשקת ומחליקה לכיסו מכתב מקופל.

*

היו עוד מיליון.

אבל מספרת לכם רק על עוד אחד, שקשור איך לא, ליום העצמאות הממשמש ובא.

אחרי כמה שעות של ציפייה וצפייה קיפלתי את המחשב ויצאתי אל הרכבת. בדרך ראיתי איך מנקים שני עובדי שדה התעופה את ראש הממשלה הראשון שלנו, עם מטאטאים והרבה מאד סבון, כך צחצחו את בן גוריון.

תודו שהתמונה הזו הייתה פשוט גורמת לו לעמוד על הראש.

Read Full Post »

שמעתי פעם איש טוען כי חתולים חכמים מכלבים, בעיקר מפני שלעולם לא הצליחו לשכנע שמונה חתולים לגרור אחריהם מזחלת שלג. אני שחובבת כלבים ושלג כמעט באותה מידה טוענת שדווקא בשל היותם חכמים כל כך מבינים הכלבים את חדוות ההתרוצצות בשלג ומוכנים להירתם לשם כך גם למזחלת כבדה.

*

לכבוד אהבת השלג ולכבוד צביקה שבא לביקור מאמריקה נסענו לחפש שלג. היינו שלושה, שתי בנות דוד ובן דוד אחד. באוטו שכור וזריז שהרשנו לעצמנו ללכלך בבוץ, בעטיפות של בזוקה וברכילות משפחתית. נסענו שעות ודיברנו על הכל, על אהבה ומשפחה, על זיכרונות ילדות וגם על סבתא שחולה.

אכלנו, צילמנו, טיילנו, שתינו, נזכרנו, התווכחנו, צחקנו ושכחנו.

הנה התמונות

וההגיגים.

*

מי ששואל את עצמו מהו המקום המופלא והלבנבן הזה ישמח בוודאי לשמוע שמדובר בחלקת אלוהים פרטית הממוקמת בנקודה צפונית ויפה מאד של ארץ ישראל. אי שם בקצה רמת הגולן שוכנים להם בשלווה מופלאה כפרים וישובים שזוכים מדי כמה חורפים לעטות שמלת חג לבנה.

כשהגענו אל התצפית היפה הזו השמש עמדה בראש השמיים והאופק צייר את הבתים והכרמים בצבעים זוהרים שגרמו לסחרחורת קלה. המחשבות הצפוניות והקרות שממלאות את הראש ברגעים האלו אינן דומות למחשבות החיפאיות או הירושלמיות הרגילות שמתרוצצות בראשי כך שמצאתי את עצמי מתחדשת בסט מחשבות לבן ונקי.

מחשבה אחת למשל ניסתה לפצח איך זה שאנחנו מרגישים מבוגרים מדי לנסוע אל אתר החרמון ולהשתולל יחד עם המעילים הצבעוניים והתזזיתיים המכונים ילדים, אבל עדיין מרגישים פרפרים של עונג כשעוצרים רגע ביער אודם הקסום, יורדים מהרכב אל השלג שבין העצים, מתחילים במלחמת כדורים אכזרית ואז רגע לפני שחוזרים אל האוטו מרשים לעצמנו להודות בקול רם כמה טוב להרגיש שוב עטופים וצבעוניים כמו ילדים.

*

*

למתבונן מרחוק נראית מג'דל שאמס כעיירת סקי צרפתית. גגות רעפים אדומים והמון המון לבן שנפרש בחגיגיות על ההר עד למרגלות הבתים ממש. כשמתקרבים אל היישוב וחוצים אותו מרגישים מיד שמדובר בכפר דרוזי, עם כל האלמנטים הנלווים, השלטים המצועצעים והתשתיות המפוקפקות. הנקודה היפה בישראל מוזנחת ועצובה, רטובה ועמוסה בשלג מלוכלך שאיש לא פילס על מדרכות צדדיות, כמו שיכול לקרות רק בישראל.

המשכנו להתבלבל בין הככרות שבישוב וניהלנו שיחה מדכדכת משהו על מה היה יכול להיות אילו. אילו הושקעו המשאבים הנכונים במקומות הנכונים, מה היה קורה אילו לאנשי מג'דל שאמס הייתה אמירה ודעה נחרצת ומחושלת כמו של אנשי נווה אטי"ב למשל שישובם אינו נופל מכל עיירת נופש או סקי באירופה. ישוב יפה ומצוחצח המחזיק באתר רווחי וגדול וכולו מוקפד עד אחרון שלטי העץ המורה מה הדרך הקצרה ביותר לצימר המפנק + ג'קוזי של משפחת גולדברג.

*

בנתיים ירדנו מההר ונסענו לבקר את אמיתי. יער האיילים שלו (ובו מבחר מרשים של מפריסי פרסה ושוסעי שסע כגון החבר שבתמונה) נמצא במרחק של כמה דקות נסיעה והבטחנו לצביקה מאמריקה שניקח אותו לראות במבי. היינו שלושה וכל אחד מאיתנו השאיר את אהובו בבית. ג'וני קאש שהתנגן באייפון יחד עם היער המכוסה שלג ובמבי הקטן גרמו לכולנו לדמוע קלות.

שלג גורם לגעגועים, זו אחת המסקנות אליה הגענו בטיול, וגם לאפצ'י.

*

בלילה חזרנו אל הבית בחיפה. מבט אחד על הכלבות המשוגעות שבחצר הבהיר לנו שבמקרה של סופת שלגים בחיפה לא כדאי לבנות עליהם. לעומת זאת אני חייבת להוסיף כאן כי החתולה שמתארחת מדי פעם בחלון המטבח שלי תעשה הכל תמורת פיסת נקניק מטוגנת או קציצת בשר מהסיר של שבת, באחריות, כולל גרירת מזחלת שלג.

Read Full Post »