Feeds:
רשומות
תגובות

חיים של אחרים

  בתוך ארגז קרטון בלוי נערמו להם בדממה חיים שלמים. זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לפגוש בקרטונים גדולים עמוסי חיים ישנים של מי שכבר הלך לעולמו וילדיו או אפילו נכדיו השאירו את מלאכת איסוף הרסיסים של חייו לסוחר המפנה תכולות בתים למחייתו.

קשה לי להודות בכך אך איפשהו אני יכולה להבין שלא בכולם פועם העבר בעוז ולא כל אחד מרגיש צורך לשמור על הנוסטלגיה בצמר גפן או לפחות באלבומים כרוכי עור. יש מי שעבורו אוסף התמונות והמכתבים של סבתא או סבא שלו הוא סך הכל גיבוב ניירות מיותר. זו מחשבה כואבת אך מציאותית. אני מתקשה להפנים אותה ומוחה דמעה בכל חיטוט שכזה, בעיקר למראה הפנים המתגלות בתוכו ובעיניים שלהן הבעה חיה כל כך.

לצערי אני חוטאת בסקרנות איומה ולא מסוגלת להשאיר את המכתבים חתומים. רק השבת ישבתי במשך שעה תמימה על המדרכה הרטובה בחזית החנות מלאת העתיקות ופתחתי מכתב אחר מכתב. יש בקריאת המכתבים תחושה של פולשנות לחייהם של אחרים, אך גם תחושה אחרת, טובה, שבעצם הקריאה הם זוכים לחיות שוב. לכמה רגעים בלבד זורחת על הדפים המקומטים קרן שמש.

קראתי על הטיול לניו יורק, ועל המלחמה ההיא של 67'. מכתב אל הדודה שנשארה בגרמניה ומכתבים אל הילד שבחר לחיות במדבר. אפילו מכתב אחד שמפציר באהובתו של הכותב להמתין שישוב עם כסף גדול כדי להפוך אותה לאשתו ואת המכתב שלה בו היא מספרת שפגשה מישהו אחר אבל היא עדיין חושבת עליו בלי הרף.

בסופו של דבר היו כל המכתבים צרורים יחד בחוט בד כחול כך שהם כניראה מצאו זה את זו והתחתנו ואת המכתבים קשרו יחד בערימה אחת. בין המכתבים היו פזורות מאות תמונות, קטנות וגדולות, תמונות פספורט והגדלות ישנות. מאחורי כל אחת מהן כמעט היה כתוב בעפרון תאריך, 1937, 1950, 1978… מספרים מהמאה שעברה, מהאלף הקודם. תמונות שצולמו במצלמות ישנות כל כך שלא טרחו להסתיר דבר.

חיבוק של אמא, פיפי בסיר או טיול לפינת החי, כולם חדים וספונטניים. איש לא חשב להביט בתמונה ולראות אם היא מטושטשת. האצבע לחצה ולאחר כמה שבועות חזרה הביתה מעטפה חומה ובה ריבועי נייר הכרום הקשים ועליהם מוטבעות פיסות זיכרון.

באיזה חוף מצולמת התמונה? בארץ או בחו"ל? מי הנשים האלו, חברות, אחיות, קרובות משפחה? שאלות שיישארו עלומות.  הרמזים היחידים טמונים בתפאורה. בגדי הים מעידים כי אלו שנות החמישים או השישים. החיבוק הנשי, הצחוק המשוחרר והראש המוטל אחורנית בחדווה. אין ספק שהן בליבו של בילוי נפלא בחוף הים.

מה יעלה בגורלו של ארגז התמונות והמסמכים, המכתבים ותעודות הזהות ואפילו הלידה והעלייה. האם מישהו ירכוש אותו ויצלול לפענח את מקורותיו? האם יושלך אל הפח ואל תהום הנשיה. אין לי תשובות טובות.

אחרי שעה בערך ניתקתי את עצמי מהארגז, את המכתבים צררתי חזרה בחוט הבד הכחול, קמתי מהמדרכה הרטובה, ניערתי את המעיל וצילמתי את התמונות שלפניכם.

המוכר קצת כעס אבל ביקשתי שיסלח והבטחתי שאכתוב כמה מילים על החנות* שלו תמורת הזכות לחטט מדי פעם בארגזי תמונות שכאלה. הוא נרגע וחייך ומזג לי קפה שחור כמו פיח לכוס פלסטיק בגובה שני סנטימטר שהרגיע קצת את התחושה הכבדה שממלאה אותי כשאני חוזרת חזרה לחיי אחרי ביקור בחיים של אחרים.

* החנות של אבו חסן, רחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית, חיפה.

הנה באה הרכבת

לפני למעלה מעשר שנים העלו לארץ את רעיון הרכבת החשמלית. זו שדוהרת ברחובות אירופה כבר למעלה ממאה שנים, מעל ומתחת לאדמה. אז נכון שאנחנו לא מאד מתקדמים ולפעמים לוקח לנו זמן לעכל, לדמיין, ובעיקר לבצע. אבל הנה עובדה, בסופו של עשור גם לנו, בעיר הקודש היא ירושלים יש היום רכבת של ממש, מבריקה, אפורה ודוהרת ברחובות העיר.

*

ירושלמים ידועים בכוח הלשון שלהם, בדרכם הציורית להעניק לנוסטלגיה חיים ולהפוך סיפורים חדשים יחסית לכאלה בעלי נופך נוסטלגי. לעומת זאת ירושלמים אינם ידועים ביכולתם להסתגל לשינויים, כך קרה שרעיון הרכבת מיסודו ערער ומירמר לא מעט ירושלמים שספקו כפיים ונאנחו, קיטרו וגידפו את עסקני העיר, פטרוני הרכבת ואת אם אימו של מי שהמציא את הרכבת אי אז לפני מאות שנים.

מכיוון שכך, נשזרו בעשור האחרון סיפורי רכבת רבים, חלקם מופרכים וחלקם תיאוריים ומוגזמים ומבדרים עד דמעות. ביניהם הסיפור הבא המשלב רומנטיקה, מירמור ירושלמי וניחוח נוסטלגי גם יחד.

סיפור רכבת ירושלמי:

בשנים הראשונות לבנייה, לאחר חודשים של כריית תעלות והפיכת מרכז העיר למפעל אבק עצום הניחו סוף סוף ובשעה טובה את פסי הרכבת לאורכו ולרוחבו של המסלול. מכיוון שהצליחו באורך נס לעמוד בזמנים היו הקבלנים מרוצים, הפועלים רצוצים והירושלמים המומים. חלפו כמה ימים והנה מי היה מאמין, טרקטורים גדולים הופכים את הפסים המונחים, את התעלות המלאות ומחזירים אל מרכז העיר את ענן האבק הגדול. מה קרה, מה אירע, איש לא אומר, אין איש מספר. לאחר כמה ימים עת התפזר לו ענן הספק והאבק.

הסתבר כי ערב ירושלמי קריר אחד יצא מהנדס העיר לטיול עם ארוסתו הטרייה בין תשתיות הרכבת הפעורות. הוא הביט ביופיה, היא הביטה בפסים ודמיינה את הרכבת הדוהרת, הוא אחז בידה והיא בידו ושניהם חייכו זה לזו. הלילה היה מושלם ורגשות האהבה חיממו את שניהם אך ברגע אחד בו ענן העיב על הירח העגול, נפרדה ידו של מהנדס העיר מידה של ארוסתו ובלי שאיש מהם הבחין בה נשמטה טבעת האירוסין אל העפר, טבעת עשויה זהב ומשובצת יהלום כחלחל. הענן הניח לירח, האיר בבהירות את דרכם הם המשיכו בטיולם.

בימים שלאחר מכן עבדו הפועלים במרץ, אטמו את התעלות, הניחו את הפסים ונשכבו לנוח בצד הדרך. לפתע פרץ מהנדס העיר את רצועות הניילון האדומות המכריזות "זהירות כאן עובדים" ובשאגה דרש לעצור את העבודות לאלתר. בבוקר שלמחרת תושבי העיר המופתעים השתאו למראה שלטי קרטון המספרים על תקלות בחשמל שגורמות לעיכובים.

האהבה כך אומרים בירושלים חזקה מכל טרקטור והירושלמים הזקנים טוענים עד היום כי לא תקלה ברשת החשמל של הרכבת היא שגרמה להסרת הפסים ולפתיחת התעלות אלא החיפוש אחר טבעת האירוסין של ארוסת מהנדס העיר. יש שיגידו שהסיפור מופרך ושייך למיתולוגיית סיפורי השוק, אך אני במו אוזניי שמעתי את אחד מזקני העיר מספר, כשכוס תה מהביל בידו כי אמת ונכון הסיפור על חיפושי הטבעת ועל שיערו של מהנדס העיר שהלבין מאבק ומצער.

*

ילד מניח ידיים קטנות על הזכוכית ותולה עיניים קרועות בנוף האורבני המשתקף בחלון "אמא, אם הגשר תלוי על חוטים באוויר זה אומר שהרכבת עפה?" אמא שלו, צעירה בשנות העשרים המוקדמות מביטה אף היא בחלון הרכבת שמטפסת בדיוק על גשר המיתרים עצום המימדים, ושולחת יד ספק מלטפת ספק מגוננת על כתפו של ילדה הקטן. בשלב הזה בטוחני שאין איש שלא נרעד מהתרגשות, בעיקר למראה בנייני האומה המזדגזגים (מלשון זיג-זג) בין המיתרים העבים. כן, הרכבת עפה, עפה על גשר שתלוי באוויר, ישר לתחנה המרכזית הומת האדם.

אכלת פלפל?

"חסר קצת פלפל, חסר קצת פלפל
חסר קצת פלפל שירתיח ויסעיר

חסר קצת פלפל, חסר קצת פלפל
והשכונה שלי היא הפלפל של העיר"

(אהוד מנור, נשבעת לכם)

*

פלפל ירוק או כמו שאנחנו טועים לכנות אותו "גמבה" מחכה לכם ממש עכשיו בירקניה הסמוכה למקום מגוריכם. נכון שהצבע הירוק-חיוור הזה חסר את הסקס אפיל של הפלפל האדום הלוהט ואין ספק שהוא רחוק מבן דודו הפלפל הארוך והחריף השורף כל חך ובכל זאת, הפלפל הירוק הזה פשוט מבקש שלא נשליך אותו הצידה וכמו כל קנקן מבקש שתסתכלו גם בתוכו.

אם אכן תקדישו לו מבט תגלו חלל פלפלי ירקרק, ריק ומזמין למילוי. אם כך לא ננום ולא נישן. מדובר במתכון שעובר במשפחה מדורי דורות ולפיכך נתכנסנו כאן היום צוות מוגבר, בבית המשפחה שעל ההר הפונה הימה. הצוות במקום: מנהלת המטבח המרכזי הרי היא אמא ולצידה הצ'יפ, מקבלת ההחלטות, הכמויות והמידות המדוייקות, ממה. (אני כאן על תקן הוגה, צלמת ובגדול מציעה הצעות ומעירה הערות שאיש עד כה אינו שת ליבו אליהם). עכשיו, המתכון מאד לא מורכב אך מומלץ להקדיש לו קריאה ראשונה ושנייה לחידוד.

שלב א':

במעבד מזון או בסכין קוצצים היטב לקערה גדולה מאד:

5   ענפי כרפס

6   גזרים

1/2 כרוב לבן  גדול

4 שיני שום (יותר או פחות, תלוי בכם).

שלב ב':

לכל הקצוץ קצוץ הזה מוסיפים כף גדושה של סחוג, כזה של החנות או של המהדרין תוצרת בית. שימו לב לעוצמת האש של הסחוג שבידכם ווסתו אותה על פי מידת החריפות הרצויה.

מוסיפים גם חצי כוס חומץ + מעט מלח + כפית פפריקה מתוקה או חריפה לפי הטעם

מערבבים הכל היטב!

שלב ג':

את הפלפלים השטופים והמיובשים במגבת או נייר סופג העבירו אל הגרדום וקטמו את ראשם, כמעט, כמעט עד הסוף כדי לא לאבד את "המכסה", אם הוא בכל זאת נחתך שמרו אותו בצד.

על הדרך רוקנו בעדינות גם את הגרעינים והבפנוכו הספוגי לבנבן.

שלב ד':

עכשיו מגיע החלק האומנותי באמת, מלאו כל פלפל היטב, דחסו בעזרת כפית את המילוי עד ראש הפלפל והניחו בצד. אל תשכחו לסגור את הפלפל הממולא עם "המכסה" שלו.

שלב ה':

 זה השלב בו אתם עתידים לרגוז מעט. הסוגייה שעולה כאן מוכרת לילדי שנות השמונים כאנקדוטה מבית עלילותיו של מר קיפי בן קיפוד המתגורר ברחוב סומסום. באחד הימים חושק קיפי בסוכרייה מהצנצנת הגדולה של גבי אך כאשר הוא מכניס את היד פנימה ואוחז בסוכרייה היד שלו מתגלה כגדולה מדי. כאן נחשף הפרדוקס המורכב ביותר בתולדות ערוץ 1. אם ישחרר קיפי את הסוכרייה יוכל להוציא את היד התקועה, אך יישאר ללא סוכרייה, אם לא יעזוב את המתוקה הקטנה, תשאר ידו תקועה בתוך צנצנת הזכוכית לנצח. עזרו ילדים לקיפי להגיע אל הפתרון.

ובחזרה אלינו – במידה ופתח הצנצנת שלכם אינו רחב מספיק תגלו גם אתם כמו קיפי שיש קושי מסויים להכניס פנימה יד שמחזיקה פלפל ממולא כל שכן להוציאה החוצה לאחר הכנסת הפלפל. אז על מנת שלא להרגיז אתכם באמצע הכנת הפלפלים המוחמצים אני אסגיר בפניכם את הסוד שלי – מלקחיים של על-האש. אוחזים בפלפל ומחליקים אותו פנימה בעדינות (גאוני!! תודה, תודה, אפשר לשבת).

תודו שהם חתיכים! (מימין למטה בתמונה – המלקחיים..)

שלב ו' (ואחרון):

אחרי שכל החבר'ה בתוך הצנצנת (גם אם הם לא מאד מסודרים זה בסדר, העיקר שיש להם "מכסה" על הראש), אנחנו עוברים בגאון לשלב האחרון והנחמד.

בכלי שניתן למזוג ממנו (כד פלסטיק, קערה גבוהה וכו')  נכין את הנוזל שימלא את הצנצנת.

והנוסחה היא:

כוס מים + כפית מלח שטוחה + כף חומץ = לשפוך לכלי

וכך חוזרים חלילה עד שממלאים את הקערה ומוזגים לצנצנת. מפסיקים כשנוזלים מכסים את הפלפלים ומשאירים שלושה סנטימטר רווח בין המכסה לנוזלים. מומלץ לטעום את הנוזל לפני שממלאים בצנצנת כדי לוודא שהוא לא מאד חמוץ ולא מאד מלוח, הרי בסופו של דבר הכל שאלה של טעם..

טיפ קטן אחרון – אם הפלפלים צפים בצנצנת (פלפלים נוטים הרי לברוח מצנצנות זכוכית) אפשר להכניס פנימה כוס חד פעמית מפלסטיק, לכוונן אותה על ידי כיווץ כך שתחזיק את הפלפלים בלחץ כלפי מטה. לא מסובך, האמינו לי, ראיתי במו עיני. עד כאן יש?

ואז… מחכים שלושה שבועות בסבלנות. לא מעט זמן, זה נכון אבל התוצאה כל כך מענגת שזה שווה את ההמתנה. חוץ מזה אם תכינו השבוע את הצנצנות יהיו לכם פלפלים מוחמצים בדיוק לחג החנוכה והאין זה נס בפני עצמו שהחלטתם למלא ולהחמיץ פלפלים באמצע החיים?

*

ועתה ניפרד. צוות המטבח ואני מאחלים לכם המון הצלחה ומחכים לדיווחים על הצלחות, רק על הצלחות. ובמילותיו של הקוסם האחד והיחיד, הגאון הבלתי מעורער, הקוסם מלכוש כמובן:

"אכלת פלפל, שתה מיץ"

http://www.youtube.com/watch?v=sYyggFs_NKU&feature=results_main&playnext=1&list=PL775E0D27A9222050

*

רק תמונה אחת

כשמחליטים לאפות אף פעם לא יודעים לאן זה עשוי להגיע ובאיזה טירוף מטנף מטבחים מדובר.

אם זה ייגמר בערימת עוגיות חמאה ולימון או בקאפקייקס בוורוד זוהר עם לבבות קטנים מסוכר…

במקרה הזה אתם יודעים את התשובה.

יום הולדת 15 שמח נונה.

הצ'ופצ'יק של הקומקום

איך אומרים בעברית הצ'ופצ'יק של הקומקום?

נו באמת, מי לא מכיר את המערכון הידוע של הגשש החיוור, את שאלת השאלות על חוטם הקומקום? סומכת עליכם שזו שאלה רטורית אך למתקשים התשובה בסוף הפוסט במהופך.

שאלה נוספת, מי לא אוהב קומקומים? הביאו לפני אדם אחד שאינו מעגל את קצה פיו בחיוך למראה קומקום של פעם ובהזדמנות זו מצאו לי אדם שאינו מתפקע מצחוק כאשר זה האחרון משמיע את קולות השריקה והאנחה בהגיעו לתחנת הרתיחה. הבידור שזור בהחלט בנוסטלגייה דביקה. ובכן יש להודות, כזו אני וכאלה אנחנו, נוסטלגים ודביקים, בעיקר כשמדובר בארוכי החוטם (הצ'ופצ'יק) או בעברית צחה, ז….

אז מכיוון שאני חולת קומקומים ותרה אחריהם בנבכי השווקים וחנויות הפשפש בארץ ובעולם ולמען קוראי הבלוג הנאמנים שלי הרי לפניכם עובדות מרתקות על קומקומים מלוות בתמונות נדירות מהאוסף הפרטי שלי.

*

עד המאה ה-19 היו הקומקומים סוסי עבודה של ממש, עשויים ברזל יצוק. הם היו קלילים מאד ונוחים לשימוש, אז זהו שלא באמת. הסיפור עם קומקומי הברזל התרכז בעיקר סביב כובד משקלם שהעיק מאד על עובדי המטבח ועל ממלאי האמבטיות למינהם. למורת רוחם נאלצו אלו לסחוב את הקומקומים המלאים אל האש ולאחר שחוממו היטב להעבירם אחר כבוד אל חדר הרחצה או אל סירי הבישול. עבודה קשה בהחלט ומכאן שפריצתם של קומקומי הנחושת אל חייהם בתחילת המאה ה-19 הייתה בשורה משמחת ביותר.

הקומקומים שראיתם עד כה בתמונות עשויים מאמייל. את החומר הקסום הזה הנוצר על ידי התכת אבקת זכוכית המציאו הרבה שנים קודם לכן וכלי אמאייל שימשו בבתים רבים ובמדינות רבות ברחבי העולם, באירופה ואפילו בסין. הקומקומים העשויים אמאייל משגעים את העין בצבעוניות ובדוגמאות הייחודיות להם. מה שהופך אותם פריט אטרקטיבי בקרב אספנית ואותי לעשירה פחות ופחות (או ענייה יותר ויותר, תלוי איך מסתכלים על זה).

*

האנגלים הם אלו שעשו ועושים הכי הרבה כבוד לכלי הזה בכך שהפכו את הקומקום לשחקן הראשי בהצגה היומית שלהם. בשעה 16:00 בדיוק עוצרת אנגליה ומבחינתם גם העולם כולו, לשתיית ספל התה המסורתי. לא זו בלבד שהקומקום מרתיח את המים לתה ובכך תפס מקום מרכזי בטקס היומי, הוא גם קיבל תפקיד משני נוסף, הגשת התה אל השולחן. משמע, הגזימו האנגלים כדרכם וחילקו תפקידים, קומקום ראשון בו שופתים את המים ומכונה Kettle וקומקום המגיש את מי התה אל שולחן ארוחת ארבע, הוא שולחן התה המסורתי, קומקום זה מכונה Pot.  המהדרין היו מגישים את התה בסרוויס יוקרתי שאחריו עומד בגאון מפעל וותיק ובעל שם לכלי פורצלן. בתחתית כל פריט מסרוויס התה: כוס, צלוחית או כד חלב מוטבעת אחר כבוד חותמת רשמית ומסולסלת. למעשה הגשה בסרוויס תה שאינו תואם נחשבה אז ובבתים מסויימים גם היום (הבית של קייט ווויליאם למשל) חטא שאין עליו כפרה.

*
קומקומי חרס מוכרים לנו יותר מהעולם הערבי. גם שם יוחס קשר ישיר בין התנהלות חברתית ותרבותית לתפקידו החשוב של הקומקום, שבמקרים רבים היה מרכז האירוע, או נכון יותר, מרכז האירוח. בארצות חמות אלו כונה הקומקום פינג'אן, צורותיו השתנו עם הזמן וגם חומרי הגלם מהם נוצר.


את שמו המצחיק קיבל הקומקום מהמילה הלטינית "קוקומה" ופירושה כלי כיבול למים. הכוונה היא לא בהכרח לכלי מים שנועד לרתיחה אלא לכלי שיכול להכיל כמות מים הניתנת לניוד, לחימום וכדומה.

בשנת 2009 עלה בתיאטרון הבימה המחזה "הקומקום והמטאטא", לא ידוע מה גורל ההצגה כיום. אני תקווה שלקומקום ולמטאטא שלום. לפניכם מקבץ תמונות קומקומים סובב עולם:

קומקום עשוי אמאייל מרומניה

קומקום הולנדי, עשוי אמאייל ובעל רצועת עור לנשיאה. לצערו ולצערי הוא יתום ממכסה.

קומקום עשוי כסף, מרוקו.

מקור לא ידוע, ניחוש כללי רוסיה



קומקום רוסי לבטח, החותמת בתחתיתו, לא משאירה מקום לספק

שוב מקור לא ידוע, מוזמנים להציע כיוונים, ייחודו של הקומקום הוא בידית העץ ובמכסה המוזר - מיוחד

מבחר הקומקומים, גדלים בעיקר על מתלי במבוק, אין צורך להשקות

ולסיום סיומת איך אפשר בלי טיפ קטן: איך מנקים קומקומים, או במילים אחרות, איך נפטרים מכל הג'יפה הזו בצורת אבנית ובטעם של סיד?

אז ככה: סוחטים לימון שלם אל תוך המיכל, מוסיפים גם כף מלאה במלח ועם הלימון הנחמד שנשאר לכם ביד מקרצפים קצת מה שאפשר סביב "הפינות הקשות". אחר כך ממלאים שליש מהקומקום במים ומביאים לרתיחה, שופכים וחוזרים חלילה לפי הצורך. למי שבכל זאת תהה, אין בשום אופן לשתות את מי ההרתחה הלימוניים הללו וכדאי, לפני השימוש לשתייה להרתיח סיבוב של מים בלבד.

***

התשובה לשאלה הפותחת היא כמובן "זרבובית" והיא לא במהופך כי יש גבול לטכנולוגיה של וורדפרס..


חרמון, בית, אהבה

בקרית שמונה אין פשפשים. זאת אומרת, יכול מאד להיות שיש אבל לא כאלה שהייתם שמחים להכניס הביתה בדמוי רהיטים, ספרים או כלים מיוחדים. למרות היעדר שוק פשפשים שכזה ומתוך הכרה בכך שבהיעדרי ירכשו בשוק שבחיפה כל הדברים אותם יכולתי אני לרכוש, נסעתי לבלות את סוף השבוע בעיר הצפונית בארץ, היא קרית שמונה.

והמשימה שבאמתחתי:

לבדוק האם השמועות נכונות והאם בלב השיח הגועש על מחירי הנדל"ן ובראשו המהפכה החברתית הגדולה ישנה בארץ חלקת אדמה, נדל"נית, שבגינה הפרטית שלה חוצה נחל, נחל זורם של ממש עם קולות הרקע המפכפכים ועם דגיגונים קטנים שמקפצים במים, אותה ניתן לשכור במחיר חדר מחולק בעיר הגדולה והצפופה, תל אביב.

אז כן, השמועות נכונות. אפשר וכדאי לשכור "דירת נחל" בקרית שמונה. וכן המחיר הוא מחיר של דירת קופסת שימורים בתל אביב. פחות מאלפיים שקלים, בית אמיתי, עם מטבח, פינת אוכל, סלון רחב ידיים, חדרי שינה חמימים וכן, נחל זורם בגינה. מופרך אבל אמיתי. ולמה אתם לא שם?

כי קרית שמונה היא העיר הצפונית ביותר בישראל. זה המשפט הכי יח"צני שלה וגם הכי לא. כשמרימים את הראש נפעמים מיופיו של החרמון המושלג בחורף והתמיר מתמיד בקיץ, כשמורידים את העיניים הנוף קצת פחות מרשים. שעתיים וקצת נסיעה מהמרכז, רחוב אחד של חנויות בודדות, מסעדות עממיות או פלאפל לחובבים, קמפוס חביב והרבה אבטלה, בניינים משנות החמישים וגם קניון אחד, שיהיה.

*

חוזרים רגע בזמן:

העיר הקטנה קרית שמונה ("קרית יוסף" בתחילת הדרך) החלה את דרכה כמעברת עולים שהוקמה על אדמותיהם של תושבי הכפר הערבי אל-חאלצ'ה שנטשו את ביתם זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. כמו עיירות רבות אחרות שהחלו את דרכן כשנוף צריפי פח ושבילי עפר כבושים סביבן כך גם קרית שמונה, עיר שנבנתה טלאים, טלאים, בהתאם לצורכי הקהילה שהלכה וגדלה עם כל גל עולים חדש שנשפך אל העיר בחסות ממשלתנו האדיבה.

נחשו את מי בחרו למקם בנופי הכרך הפראיים של הצפון הרחוק מנושל התשתיות וחסר כל אפשרויות התעסוקה???  מי שיידע יקבל נקודה, מי שלא יידע כניראה מנותק מאד מהמציאות הישראלית.

והתשובה המפתיעה היא: את העולים ממרוקו, לאחר מכן גם את העולים מעיראק וגם את אלה שעלו מתימן. בשנים שלאחר מכן זכו גם הרוסים להצטרף, כי כמו המרוקאים, העיראקים והתימנים גם להם שמור מראש כרטיס טיסה למחלקה ראשונה בפריפריה הישראלית.

שלגים רבים הפשירו מאז ימי הצריפים וגם ראשי מועצה רבים התחלפו מאז (12 לפחות..). התשתיות עדיין מינימליות והעיר מנומנמת להפליא. תושביה יוצאים בשבת אל גדות הנחל, ברגל או עם האופניים, ושם לרגלי העצים העצומים נאבקים מלכים ופרשים על לוחות השח-מט וילדים משתוללים בגן המשחקים.

זו יכלה להיות עיירת הנופש האולטימטיבית בכפר השוכן לרגלי ההר הגבוה במדינה. בקתות סקי כפריות, מגוון מסעדות, חנויות, מוזיאונים, טיילת, שוק איכרים מקומי, ירידי אוכל ושעשועים לילדים, נקודות מידע לתיירים, סיורים מודרכים, רכבת תיירים שעולה ויורדת אל ההר, שכונות מגורים ייחודיות לנוף, שמורת טבע ענקית, תיירות, תיירות ועוד תיירות שמשמעותה כסף והרבה. מקומות עבודה, פרנסה אמיתית לתושבים, אטרקציית נופש או מגורי חורף להשקעה. מה לא.

ובכל זאת אם עוצרים רגע ומדברים על אהבה, אז חייבים להודות שכל כך קל להתאהב במקום הזה. באנשים החמים שחיים פה ובעובדה שכולם מכירים את כולם ממש כמו בסטיגמה. להתפעל מהירוק והנוף, מכמויות המים ומהאוויר הצלול. מהישן שמתערבב עם החדש ומהריחות הטובים סביב.

*

ובנתיים, שבת בצהריים. אוכלים חמין משובח על מחצלת בגינה הענקית. באוויר ריח חזק של חורף מתגנב והכל ירוק. בין כף שעועית לביצה קשה נשזרים דיבורים על מה היה יכול להיות. על איך כולנו היינו עוברים בן רגע לגור בעיר הצפונית בארץ, שעל ראשה מלבין הר ולרגליה נחל זורם. ועל איך אף לא אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו להישאר, לא כי שכר הדירה או מחירי הדירות לרכישה (המגוחכים אגב להפליא) לא מאפשרים זאת אלא כי אי אפשר שלא לתהות או לשאול את עצמנו, ועכשיו גם אתכם שאלות קשות.

איפה עובדים כאן בסביבה? באחד המפעלים שנסגרים כל שנה ומשאירים מאות אנשים חרוצים ועייפים וצמאי פרנסה להיתדפק על דלתות משרד הרווחה בעיר או במשרדים של אותם מפעלים הממוקמים בחלקם במרכז הארץ? ואיפה יעבדו הילדים שלנו שעוד יבואו? בחקלאות שמצטמצמת והולכת? בהוראה, בעיר שבתי הספר שלה הולכים ומצטמקים? איפה?

והשאלה הגדולה מכולן, איך נעמוד מולם יום אחד כשגם הם יתבגרו ויתעוררו ויבקשו להבין איך זה שעברו כל כך הרבה שנים מאז הביאו לכאן את סבא וסבתא ועדיין העיר שלהם, זו עם הפוטנציאל להיות הכי יפה והכי מיוחדת בארץ היא עיירה מנומנמת שזוכה למבקרים אקראיים ולסיקור חד שנתי רק עם בוא השלג הראשון?

געגוע ירושלמי בעקבות אוצר

לפעמים בלי משים מוביל אותנו היקום לגילוי אוצרות.

לפעמים דווקא ברגע שלא ציפינו פגשנו אחד את השני.

לפעמים ממש כשחשבנו ללכת משהו קרה, מישהו הופיע, קול נשמע.

לפעמים דווקא מתוך שלא לשמה בא לשמה.

***

השעה, שעת בוקר מוקדמת בשבת אפורה וקרירה של סתיו. בתוך ערימת ספרים ישנים וחדשים המוטלת באי סדר על המדרכה שכבה לה שקית נייר מוכתמת. בשעה זו הייתי עסוקה כל כולי בנבירה. חיטטתי בערימה ביסודיות, הופכת, פותחת, סוגרת ומניחה חזרה, שקועה בחיפוש אחר ספר מסויים, אני מקווה למצוא אותו בכל ערימת ספרים בה אני פוגשת. שקית הנייר הלבנה, המוכתמת נחה ביניהם בדממה מבלי להסגיר את תכולתה ומבלי שאבחין בה. עוד ספר אחד, עוד תנועת יד לכיוון האחר והיא הייתה נעלמת, נקברת תחת ערימות הספרים, מיליוני המילים. אבל הידד, מזלה של השקית או נכון יותר מזלי האיר פנים והנה אצבעותי, נשלחות קדימה ונוגעות בנייר הישן, החורק, ורגע אחד לאחר מכן נשלפה שקית הנייר החוצה אל האור.

***

רק לפני כמה חודשים שבתי אל עיר הנמל והחוף, חיפה. רצועת הים המוזהבת, הירוק של ההר היפה בארץ, הרחובות המנומנמים ובתי הקפה של העיר התחתית הסואנת אז והשחורה מפיח היום היו ונשארו נוף ילדותי. השיבה אליה משנים ארוכות בהם הייתה לי עיר הזהב ירושלים בית, מרגישה עדיין כמו סיבוב בגלגל ענק, פעם אני למעלה גבוה ופעם למטה, נמוך. מי שגר פעם בירושלים מכיר את ההיקשרות העבותה בחבלי הלב והרגש אל האבנים הקשות, אל התפילה בשלוש שפות אל שלושה אלוהים שונים ולפעמים יותר. את ההידבקות בקצב הלב של השוק ההומה ביום שישי ואל קריאות מוכרת הבורקס קצוצת השיער הנשמעות מעל השירים והניגונים של מקבצי הנדבות והברסלבים המזמרים. אל התפאורה הזו הבלתי נשכחת וגם אל הפרטים הקטנים. אל הדירות הקרות, החברים החמים, אהבה גדולה אחת ובית קפה אחד, מיוחד.

בספרו הנפלא "יונה ונער" כותב מאיר שלו "הארץ ארץ קטנה והגעגועים געגועים עזים", שלו יודע דבר או שניים על געגוע וצריבתו עולה בי כשאצבעותי פותחות את מעטפת הנייר הקטנה.

***

במעטפה מונחות אחת על גבי השנייה תמונות. בחלקן בני משפחה מחייכים, בחלקן ילדים. בתמונה אחת ילדה שמנמנה על אופניים קטנות ממידתה, באחרת ילד מטפס על עץ גבוה ולידו אביו או סבו (השפם מתעתע..), משפחה ישראלית של פעם. אני מדפדפת בתמונות עד שלפתע בין כל אלו נגלות אבנים ירושלמיות, וכיפת זהב, וזיתים, תמונות של ירושלים. ירושלים ההיא שלפני חמישים שנה ואולי יותר. אני מעבירה את התמונות בעדינות ורגש חמים ממלא את אוויר הבוקר הקר.

מאחורי אחת התמונות מופיע התאריך 1968, אולי.

*

בני המשפחה האלמונית פוסעים אל עבר שער האריות. נסו להגדיל את התמונה על ידי לחיצה כפולה ישירות עליה, בצידי השער רואים את האריות בבירור פונים זה אל זה.

*

מי מזהה את המקום?

*

סבתא או אמא על יד פסל המנורה שניתן כמתנה מהבריטים ידידינו בשנת 1956, המנורה הועברה למשכנה החדש ליד הכנסת רק בשנת 1965 (שימו לב איך תמרור העצור מציץ לו מאחורי עמוד החשמל).

*

כיפת הזהב וחומת העיר העתיקה, למרגלותיה הר הזיתים.

*

משהו בתמונה הזו שבה את ליבי, הדרך המפותלת, הדמויות שברקע ויותר מכל הצריחים האלו בלב התמונה. האינסטינקט אמר לי שכבר ראיתי את המקום הזה בעבר ויותר מזה שביקרתי בו, שהוא מוכר לי. זכוכית מגדלת וירושלמי וותיק אחד עזרו בזיהוי, כדאי לכם גם לנסות ולהגדיל.

זוהי כנסיית מריה מגדלנה הטובלת בירוק במדרון המערבי של הר הזיתים. הכנסייה הרוסית הידועה בצריחיה המוזהבים ניראת כארמון שיצא היישר מספר אגדות ילדים ישן על טירות ונסיכות. בתמונה מבהיקים בשמש מגדליה מצופי הזהב של הכנסייה ובמשעול העולה לקראתה ערבים רכובים על חמורים. זו ירושלים.

***

ירושלים. יש שיתאהבו בה וישמרו לה אמונים לנצח ויש שיראו בה התגלמות כל הפחדים. יש לה לירושלים יכולת להכיל את אהבתם של אלו ואת סלידתם של האחרים. היא מצידה נותרת בקפאונה, מותירה את הדיונים עליה ובה לאלו החזקים במילים ומצידה ממשיכה להפוך את קרביה, להיבנות, להתחפש, לזרוק ולקלוט, לחבק ולהרוג. ירושלים מצלקת את אוהביה בגעגוע וגוזרת עליהם להשוות כל עיר אחרת אל חומותיה, אל זהבה.

ואני מה, אני אולי מעבירה את ימי על חוף הגלים הכחולים של הים החיפאי אך אצבעותי המדפדפות בתמונות הישנות שנתן לי חסן בעל דוכן הספרים במתנה עורגות אל מגע האבנים הקרות, הירושלמיות.