Feeds:
פוסטים
תגובות

רק תמונה אחת

כשמחליטים לאפות אף פעם לא יודעים לאן זה עשוי להגיע ובאיזה טירוף מטנף מטבחים מדובר.

אם זה ייגמר בערימת עוגיות חמאה ולימון או בקאפקייקס בוורוד זוהר עם לבבות קטנים מסוכר…

במקרה הזה אתם יודעים את התשובה.

יום הולדת 15 שמח נונה.

הצ'ופצ'יק של הקומקום

איך אומרים בעברית הצ'ופצ'יק של הקומקום?

נו באמת, מי לא מכיר את המערכון הידוע של הגשש החיוור, את שאלת השאלות על חוטם הקומקום? סומכת עליכם שזו שאלה רטורית אך למתקשים התשובה בסוף הפוסט במהופך.

שאלה נוספת, מי לא אוהב קומקומים? הביאו לפני אדם אחד שאינו מעגל את קצה פיו בחיוך למראה קומקום של פעם ובהזדמנות זו מצאו לי אדם שאינו מתפקע מצחוק כאשר זה האחרון משמיע את קולות השריקה והאנחה בהגיעו לתחנת הרתיחה. הבידור שזור בהחלט בנוסטלגייה דביקה. ובכן יש להודות, כזו אני וכאלה אנחנו, נוסטלגים ודביקים, בעיקר כשמדובר בארוכי החוטם (הצ'ופצ'יק) או בעברית צחה, ז….

אז מכיוון שאני חולת קומקומים ותרה אחריהם בנבכי השווקים וחנויות הפשפש בארץ ובעולם ולמען קוראי הבלוג הנאמנים שלי הרי לפניכם עובדות מרתקות על קומקומים מלוות בתמונות נדירות מהאוסף הפרטי שלי.

*

עד המאה ה-19 היו הקומקומים סוסי עבודה של ממש, עשויים ברזל יצוק. הם היו קלילים מאד ונוחים לשימוש, אז זהו שלא באמת. הסיפור עם קומקומי הברזל התרכז בעיקר סביב כובד משקלם שהעיק מאד על עובדי המטבח ועל ממלאי האמבטיות למינהם. למורת רוחם נאלצו אלו לסחוב את הקומקומים המלאים אל האש ולאחר שחוממו היטב להעבירם אחר כבוד אל חדר הרחצה או אל סירי הבישול. עבודה קשה בהחלט ומכאן שפריצתם של קומקומי הנחושת אל חייהם בתחילת המאה ה-19 הייתה בשורה משמחת ביותר.

הקומקומים שראיתם עד כה בתמונות עשויים מאמייל. את החומר הקסום הזה הנוצר על ידי התכת אבקת זכוכית המציאו הרבה שנים קודם לכן וכלי אמאייל שימשו בבתים רבים ובמדינות רבות ברחבי העולם, באירופה ואפילו בסין. הקומקומים העשויים אמאייל משגעים את העין בצבעוניות ובדוגמאות הייחודיות להם. מה שהופך אותם פריט אטרקטיבי בקרב אספנית ואותי לעשירה פחות ופחות (או ענייה יותר ויותר, תלוי איך מסתכלים על זה).

*

האנגלים הם אלו שעשו ועושים הכי הרבה כבוד לכלי הזה בכך שהפכו את הקומקום לשחקן הראשי בהצגה היומית שלהם. בשעה 16:00 בדיוק עוצרת אנגליה ומבחינתם גם העולם כולו, לשתיית ספל התה המסורתי. לא זו בלבד שהקומקום מרתיח את המים לתה ובכך תפס מקום מרכזי בטקס היומי, הוא גם קיבל תפקיד משני נוסף, הגשת התה אל השולחן. משמע, הגזימו האנגלים כדרכם וחילקו תפקידים, קומקום ראשון בו שופתים את המים ומכונה Kettle וקומקום המגיש את מי התה אל שולחן ארוחת ארבע, הוא שולחן התה המסורתי, קומקום זה מכונה Pot.  המהדרין היו מגישים את התה בסרוויס יוקרתי שאחריו עומד בגאון מפעל וותיק ובעל שם לכלי פורצלן. בתחתית כל פריט מסרוויס התה: כוס, צלוחית או כד חלב מוטבעת אחר כבוד חותמת רשמית ומסולסלת. למעשה הגשה בסרוויס תה שאינו תואם נחשבה אז ובבתים מסויימים גם היום (הבית של קייט ווויליאם למשל) חטא שאין עליו כפרה.

*
קומקומי חרס מוכרים לנו יותר מהעולם הערבי. גם שם יוחס קשר ישיר בין התנהלות חברתית ותרבותית לתפקידו החשוב של הקומקום, שבמקרים רבים היה מרכז האירוע, או נכון יותר, מרכז האירוח. בארצות חמות אלו כונה הקומקום פינג'אן, צורותיו השתנו עם הזמן וגם חומרי הגלם מהם נוצר.


את שמו המצחיק קיבל הקומקום מהמילה הלטינית "קוקומה" ופירושה כלי כיבול למים. הכוונה היא לא בהכרח לכלי מים שנועד לרתיחה אלא לכלי שיכול להכיל כמות מים הניתנת לניוד, לחימום וכדומה.

בשנת 2009 עלה בתיאטרון הבימה המחזה "הקומקום והמטאטא", לא ידוע מה גורל ההצגה כיום. אני תקווה שלקומקום ולמטאטא שלום. לפניכם מקבץ תמונות קומקומים סובב עולם:

קומקום עשוי אמאייל מרומניה

קומקום הולנדי, עשוי אמאייל ובעל רצועת עור לנשיאה. לצערו ולצערי הוא יתום ממכסה.

קומקום עשוי כסף, מרוקו.

מקור לא ידוע, ניחוש כללי רוסיה



קומקום רוסי לבטח, החותמת בתחתיתו, לא משאירה מקום לספק

שוב מקור לא ידוע, מוזמנים להציע כיוונים, ייחודו של הקומקום הוא בידית העץ ובמכסה המוזר - מיוחד

מבחר הקומקומים, גדלים בעיקר על מתלי במבוק, אין צורך להשקות

ולסיום סיומת איך אפשר בלי טיפ קטן: איך מנקים קומקומים, או במילים אחרות, איך נפטרים מכל הג'יפה הזו בצורת אבנית ובטעם של סיד?

אז ככה: סוחטים לימון שלם אל תוך המיכל, מוסיפים גם כף מלאה במלח ועם הלימון הנחמד שנשאר לכם ביד מקרצפים קצת מה שאפשר סביב "הפינות הקשות". אחר כך ממלאים שליש מהקומקום במים ומביאים לרתיחה, שופכים וחוזרים חלילה לפי הצורך. למי שבכל זאת תהה, אין בשום אופן לשתות את מי ההרתחה הלימוניים הללו וכדאי, לפני השימוש לשתייה להרתיח סיבוב של מים בלבד.

***

התשובה לשאלה הפותחת היא כמובן "זרבובית" והיא לא במהופך כי יש גבול לטכנולוגיה של וורדפרס..


חרמון, בית, אהבה

בקרית שמונה אין פשפשים. זאת אומרת, יכול מאד להיות שיש אבל לא כאלה שהייתם שמחים להכניס הביתה בדמוי רהיטים, ספרים או כלים מיוחדים. למרות היעדר שוק פשפשים שכזה ומתוך הכרה בכך שבהיעדרי ירכשו בשוק שבחיפה כל הדברים אותם יכולתי אני לרכוש, נסעתי לבלות את סוף השבוע בעיר הצפונית בארץ, היא קרית שמונה.

והמשימה שבאמתחתי:

לבדוק האם השמועות נכונות והאם בלב השיח הגועש על מחירי הנדל"ן ובראשו המהפכה החברתית הגדולה ישנה בארץ חלקת אדמה, נדל"נית, שבגינה הפרטית שלה חוצה נחל, נחל זורם של ממש עם קולות הרקע המפכפכים ועם דגיגונים קטנים שמקפצים במים, אותה ניתן לשכור במחיר חדר מחולק בעיר הגדולה והצפופה, תל אביב.

אז כן, השמועות נכונות. אפשר וכדאי לשכור "דירת נחל" בקרית שמונה. וכן המחיר הוא מחיר של דירת קופסת שימורים בתל אביב. פחות מאלפיים שקלים, בית אמיתי, עם מטבח, פינת אוכל, סלון רחב ידיים, חדרי שינה חמימים וכן, נחל זורם בגינה. מופרך אבל אמיתי. ולמה אתם לא שם?

כי קרית שמונה היא העיר הצפונית ביותר בישראל. זה המשפט הכי יח"צני שלה וגם הכי לא. כשמרימים את הראש נפעמים מיופיו של החרמון המושלג בחורף והתמיר מתמיד בקיץ, כשמורידים את העיניים הנוף קצת פחות מרשים. שעתיים וקצת נסיעה מהמרכז, רחוב אחד של חנויות בודדות, מסעדות עממיות או פלאפל לחובבים, קמפוס חביב והרבה אבטלה, בניינים משנות החמישים וגם קניון אחד, שיהיה.

*

חוזרים רגע בזמן:

העיר הקטנה קרית שמונה ("קרית יוסף" בתחילת הדרך) החלה את דרכה כמעברת עולים שהוקמה על אדמותיהם של תושבי הכפר הערבי אל-חאלצ'ה שנטשו את ביתם זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. כמו עיירות רבות אחרות שהחלו את דרכן כשנוף צריפי פח ושבילי עפר כבושים סביבן כך גם קרית שמונה, עיר שנבנתה טלאים, טלאים, בהתאם לצורכי הקהילה שהלכה וגדלה עם כל גל עולים חדש שנשפך אל העיר בחסות ממשלתנו האדיבה.

נחשו את מי בחרו למקם בנופי הכרך הפראיים של הצפון הרחוק מנושל התשתיות וחסר כל אפשרויות התעסוקה???  מי שיידע יקבל נקודה, מי שלא יידע כניראה מנותק מאד מהמציאות הישראלית.

והתשובה המפתיעה היא: את העולים ממרוקו, לאחר מכן גם את העולים מעיראק וגם את אלה שעלו מתימן. בשנים שלאחר מכן זכו גם הרוסים להצטרף, כי כמו המרוקאים, העיראקים והתימנים גם להם שמור מראש כרטיס טיסה למחלקה ראשונה בפריפריה הישראלית.

שלגים רבים הפשירו מאז ימי הצריפים וגם ראשי מועצה רבים התחלפו מאז (12 לפחות..). התשתיות עדיין מינימליות והעיר מנומנמת להפליא. תושביה יוצאים בשבת אל גדות הנחל, ברגל או עם האופניים, ושם לרגלי העצים העצומים נאבקים מלכים ופרשים על לוחות השח-מט וילדים משתוללים בגן המשחקים.

זו יכלה להיות עיירת הנופש האולטימטיבית בכפר השוכן לרגלי ההר הגבוה במדינה. בקתות סקי כפריות, מגוון מסעדות, חנויות, מוזיאונים, טיילת, שוק איכרים מקומי, ירידי אוכל ושעשועים לילדים, נקודות מידע לתיירים, סיורים מודרכים, רכבת תיירים שעולה ויורדת אל ההר, שכונות מגורים ייחודיות לנוף, שמורת טבע ענקית, תיירות, תיירות ועוד תיירות שמשמעותה כסף והרבה. מקומות עבודה, פרנסה אמיתית לתושבים, אטרקציית נופש או מגורי חורף להשקעה. מה לא.

ובכל זאת אם עוצרים רגע ומדברים על אהבה, אז חייבים להודות שכל כך קל להתאהב במקום הזה. באנשים החמים שחיים פה ובעובדה שכולם מכירים את כולם ממש כמו בסטיגמה. להתפעל מהירוק והנוף, מכמויות המים ומהאוויר הצלול. מהישן שמתערבב עם החדש ומהריחות הטובים סביב.

*

ובנתיים, שבת בצהריים. אוכלים חמין משובח על מחצלת בגינה הענקית. באוויר ריח חזק של חורף מתגנב והכל ירוק. בין כף שעועית לביצה קשה נשזרים דיבורים על מה היה יכול להיות. על איך כולנו היינו עוברים בן רגע לגור בעיר הצפונית בארץ, שעל ראשה מלבין הר ולרגליה נחל זורם. ועל איך אף לא אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו להישאר, לא כי שכר הדירה או מחירי הדירות לרכישה (המגוחכים אגב להפליא) לא מאפשרים זאת אלא כי אי אפשר שלא לתהות או לשאול את עצמנו, ועכשיו גם אתכם שאלות קשות.

איפה עובדים כאן בסביבה? באחד המפעלים שנסגרים כל שנה ומשאירים מאות אנשים חרוצים ועייפים וצמאי פרנסה להיתדפק על דלתות משרד הרווחה בעיר או במשרדים של אותם מפעלים הממוקמים בחלקם במרכז הארץ? ואיפה יעבדו הילדים שלנו שעוד יבואו? בחקלאות שמצטמצמת והולכת? בהוראה, בעיר שבתי הספר שלה הולכים ומצטמקים? איפה?

והשאלה הגדולה מכולן, איך נעמוד מולם יום אחד כשגם הם יתבגרו ויתעוררו ויבקשו להבין איך זה שעברו כל כך הרבה שנים מאז הביאו לכאן את סבא וסבתא ועדיין העיר שלהם, זו עם הפוטנציאל להיות הכי יפה והכי מיוחדת בארץ היא עיירה מנומנמת שזוכה למבקרים אקראיים ולסיקור חד שנתי רק עם בוא השלג הראשון?

געגוע ירושלמי בעקבות אוצר

לפעמים בלי משים מוביל אותנו היקום לגילוי אוצרות.

לפעמים דווקא ברגע שלא ציפינו פגשנו אחד את השני.

לפעמים ממש כשחשבנו ללכת משהו קרה, מישהו הופיע, קול נשמע.

לפעמים דווקא מתוך שלא לשמה בא לשמה.

***

השעה, שעת בוקר מוקדמת בשבת אפורה וקרירה של סתיו. בתוך ערימת ספרים ישנים וחדשים המוטלת באי סדר על המדרכה שכבה לה שקית נייר מוכתמת. בשעה זו הייתי עסוקה כל כולי בנבירה. חיטטתי בערימה ביסודיות, הופכת, פותחת, סוגרת ומניחה חזרה, שקועה בחיפוש אחר ספר מסויים, אני מקווה למצוא אותו בכל ערימת ספרים בה אני פוגשת. שקית הנייר הלבנה, המוכתמת נחה ביניהם בדממה מבלי להסגיר את תכולתה ומבלי שאבחין בה. עוד ספר אחד, עוד תנועת יד לכיוון האחר והיא הייתה נעלמת, נקברת תחת ערימות הספרים, מיליוני המילים. אבל הידד, מזלה של השקית או נכון יותר מזלי האיר פנים והנה אצבעותי, נשלחות קדימה ונוגעות בנייר הישן, החורק, ורגע אחד לאחר מכן נשלפה שקית הנייר החוצה אל האור.

***

רק לפני כמה חודשים שבתי אל עיר הנמל והחוף, חיפה. רצועת הים המוזהבת, הירוק של ההר היפה בארץ, הרחובות המנומנמים ובתי הקפה של העיר התחתית הסואנת אז והשחורה מפיח היום היו ונשארו נוף ילדותי. השיבה אליה משנים ארוכות בהם הייתה לי עיר הזהב ירושלים בית, מרגישה עדיין כמו סיבוב בגלגל ענק, פעם אני למעלה גבוה ופעם למטה, נמוך. מי שגר פעם בירושלים מכיר את ההיקשרות העבותה בחבלי הלב והרגש אל האבנים הקשות, אל התפילה בשלוש שפות אל שלושה אלוהים שונים ולפעמים יותר. את ההידבקות בקצב הלב של השוק ההומה ביום שישי ואל קריאות מוכרת הבורקס קצוצת השיער הנשמעות מעל השירים והניגונים של מקבצי הנדבות והברסלבים המזמרים. אל התפאורה הזו הבלתי נשכחת וגם אל הפרטים הקטנים. אל הדירות הקרות, החברים החמים, אהבה גדולה אחת ובית קפה אחד, מיוחד.

בספרו הנפלא "יונה ונער" כותב מאיר שלו "הארץ ארץ קטנה והגעגועים געגועים עזים", שלו יודע דבר או שניים על געגוע וצריבתו עולה בי כשאצבעותי פותחות את מעטפת הנייר הקטנה.

***

במעטפה מונחות אחת על גבי השנייה תמונות. בחלקן בני משפחה מחייכים, בחלקן ילדים. בתמונה אחת ילדה שמנמנה על אופניים קטנות ממידתה, באחרת ילד מטפס על עץ גבוה ולידו אביו או סבו (השפם מתעתע..), משפחה ישראלית של פעם. אני מדפדפת בתמונות עד שלפתע בין כל אלו נגלות אבנים ירושלמיות, וכיפת זהב, וזיתים, תמונות של ירושלים. ירושלים ההיא שלפני חמישים שנה ואולי יותר. אני מעבירה את התמונות בעדינות ורגש חמים ממלא את אוויר הבוקר הקר.

מאחורי אחת התמונות מופיע התאריך 1968, אולי.

*

בני המשפחה האלמונית פוסעים אל עבר שער האריות. נסו להגדיל את התמונה על ידי לחיצה כפולה ישירות עליה, בצידי השער רואים את האריות בבירור פונים זה אל זה.

*

מי מזהה את המקום?

*

סבתא או אמא על יד פסל המנורה שניתן כמתנה מהבריטים ידידינו בשנת 1956, המנורה הועברה למשכנה החדש ליד הכנסת רק בשנת 1965 (שימו לב איך תמרור העצור מציץ לו מאחורי עמוד החשמל).

*

כיפת הזהב וחומת העיר העתיקה, למרגלותיה הר הזיתים.

*

משהו בתמונה הזו שבה את ליבי, הדרך המפותלת, הדמויות שברקע ויותר מכל הצריחים האלו בלב התמונה. האינסטינקט אמר לי שכבר ראיתי את המקום הזה בעבר ויותר מזה שביקרתי בו, שהוא מוכר לי. זכוכית מגדלת וירושלמי וותיק אחד עזרו בזיהוי, כדאי לכם גם לנסות ולהגדיל.

זוהי כנסיית מריה מגדלנה הטובלת בירוק במדרון המערבי של הר הזיתים. הכנסייה הרוסית הידועה בצריחיה המוזהבים ניראת כארמון שיצא היישר מספר אגדות ילדים ישן על טירות ונסיכות. בתמונה מבהיקים בשמש מגדליה מצופי הזהב של הכנסייה ובמשעול העולה לקראתה ערבים רכובים על חמורים. זו ירושלים.

***

ירושלים. יש שיתאהבו בה וישמרו לה אמונים לנצח ויש שיראו בה התגלמות כל הפחדים. יש לה לירושלים יכולת להכיל את אהבתם של אלו ואת סלידתם של האחרים. היא מצידה נותרת בקפאונה, מותירה את הדיונים עליה ובה לאלו החזקים במילים ומצידה ממשיכה להפוך את קרביה, להיבנות, להתחפש, לזרוק ולקלוט, לחבק ולהרוג. ירושלים מצלקת את אוהביה בגעגוע וגוזרת עליהם להשוות כל עיר אחרת אל חומותיה, אל זהבה.

ואני מה, אני אולי מעבירה את ימי על חוף הגלים הכחולים של הים החיפאי אך אצבעותי המדפדפות בתמונות הישנות שנתן לי חסן בעל דוכן הספרים במתנה עורגות אל מגע האבנים הקרות, הירושלמיות.



מחשבות על החגים

מחשבות על החגים:

*

מחשבות על החגים משובצות "שוק".

על הימים הישנים ההם, בהם הייתה ממה מתרוצצת בין הסוחרים

ועלי הוטל לשמור על הסלים בספסל שליד המדרגות שבכניסה.

וכמו אז גם היום, קודם נכנסים בסמטה וקונים דגים,

ארבעה סוגים, כי כל אחד אוהב אחד אחר,

ואחר כך עוברים אצל רביבו מהחמוצים,

שממלא בידיים הגדולות והמחורצות שלו את השקית במים שחורים

בהם ישחו הזיתים עד לצנצנת.

*

מחשבות על החגים אפופות בריחות תבשיל.

מהיציאה אל הגינה לקטוף רוזמרין, אל המחסן הקריר שם ישנים באפילה צרורות שום

שריחם העז מתקיף את האף וגורם סחרחורת של חריפות נעימה

ובחזרה אל שק הפלפל האדום, הארוך, המתייבש לאיטו בקרניים אחרונות של תשרי.

וכשהם, הפלפל, השום והרוזמרין נפגשים עם בשר הכבש

הלוחש בסיר הברזל הגדול מתמלא הבית ריח מוכר של חג.

במטבח בין ערבוב לקיצוץ זוכים העמלים לשמוע שוב על ריחות התבשיל הזה בדיוק

שמילאו את מטבחה עשוי האבן של ממה לפני חמישים ושלוש שנים

בכפר הרחוק טידילי.

*

מחשבות על החגים ממלאות בהרהורים.

בעיקר ביני לביני.

בין יום הכיפורים לחג הסוכות

בין שנה אחת  לאחרת

בין בית ישן בעיר גדולה לחדש בעיר קטנה.

בין מחשבה על כל מה שישנו ועל מה שיכול היה להיות,

יש המון שמיים וקו רקיע שנוגע בהרים הירוקים של הכרמל

שרק מי שבוחר לפסוע או לנסוע בדרכים עקלקלות

יגלה שהירוק בלבו הרך של ההר אינו ירוק היום,

אלא חום ואפור ולוחש את שאריות השריפה ההיא.

*

מחשבות על החגים מצביעות על סוף והתחלה.

סוף של שנה ותחילתה של אחרת.

סוף להתלבטות והחלטה להישאר ולהיות,

קץ למעגלים ועמידה במקום.

ובין תפוח בדבש ותקיעת שופר,

חופה ובה כלה בהינומה לבנה, עגיל סגלגל ודמעה

וחתן בזקנו וחיוכו

ובין שניהם הבטחה לחיים חדשים.

חתונה בין כל ימי החג, הופכת חג בעצמה

ואי של תקווה בין ימים של חול.

*

חג שמח כולם ומזל טוב אפרתי.

רימונים בדבש

התנצלות:

מזה שבועיים ימים לא עלה פוסט לאוויר הבלוג.

מאז שובי מארץ השפלה הגדולה לא נמצא לי רגע  דל. הסיבות מופרכות ותירוצים מיני תירוצים שיומצאו כאן, כמו שאומרים במחוזותינו "לא יחזיקו מים" (במבטא אבשלום קורי). לכן לא אכחד ולא אשקר והרי אנחנו עומדים בסיפה של שנה חדשה ולפני בית הדין של מעלה, אודה ואומר לא עשיתי די.

על כך ומעל במה זו, אני מתנצלת ומוסיפה מעומק ליבי בקשה נוספת ל"רשימת הבקשות וההחלטות" שלי לשנה הבאה עלינו לטובה:

12. תן לי את הבינה למצוא זמן,

ואת הכח ליצור בתוכו כיסי פנאי עמוקים לכל מה שחשוב באמת.

***

החלטות:

כמה גרגירים יש ברימון? המגזימים יורים מיד ובפרצוץ ידעני: "613",  אהה.. כאילו הם ישבו, פרקו רימון לגורמי גורמים וישבו לספור וגם אם כן, מישהו באמת חושב שבכל הרימונים התלויים על כל העצים יש בדיוק את אותו מספר הגרגרים?!

העניין נשמע לי מופרך במיוחד ובכל זאת במסגרת "רשימת הבקשות וההחלטות" לשנה החדשה אני מוסיפה באומץ שתי החלטות נוספת:

6. לקבל באהבה עובדות מפוקפקות ונחרצות של האנשים האהובים עלי, לחייך בשמחה ולצאת מנקודת הנחה שאולי, ולו לרגע אחד קטן,  זה מעניק להם תחושת חשיבות מרגשת.

7. להשתדל לא לפזר עובדות נחרצות כמו כמה גרגירים יש ברימון. לפחות לא עד שספרתי אחד.

***

הבטחות:

"היום אני אבשל"

"מחר אכין את הקינוח ההורס שכולם אהבו"

"לשבת אבשל את המתכון המעולה שגזרתי מהעיתון"

אהההה…

זה לא ממש קורה. ספרי הבישול נערמים, גזרי הנייר נצברים להם ונדחפים בין דפי ספרים ובמגירות נידחות ו..זהו. בישולים אין, או לפחות לא כמו שהייתי רוצה. אז, הנה הצצה להחלטה נוספת וחשובה:

15. לטגן. לאפות. להחמיץ ולסחוט. לפרוס ולקצוץ. להקדיח ולהרתיח.

***

ורק כי הייתם טובים ובתקווה שתמחלו על ההיעלמות הקודמת, קבלו מתכון לסלט קטן אבל הורס:

סלט רימונים קטן

1. מה צריך:

613 גרגרי רימון (סתאםםם), 3-4 כפות של גרגרים אדומים

חצי חסה ערבית טרייה ורעננה – קרועה ביד לחתיכות גסות

חצי תפוח עץ חמצמץ – חתוך לגפרורים דקים

2 כפות של אגוזי פקאן מסוכר – שבור גס

בערך כף בצל סגול – קצוץ קצוץ

*

2. מערבבים את כל החברים הנ"ל יחד בקערה גדולה.

*

3. בקערה קטנה נפרדת או במיכל כלשהו שניתן לשקשק משכשכים יחד:

2 כפות דבש/סילאן

חצי כפית בלסמי איכותי

חצי כפית מלח

קמצוץ קינמון

כף לימון

(לשיקולכם בלבד, הגירסא הזו ממותקת מאד, שנו מינונים בהתאם לטעמכם)

*

4. לשפוך על החברים בקערה הגדולה, לתת ערבובון ימינה, שמאלה,

     תאמינו לי, יוצא לא רע בכלל.

***

לסיום סיומת, מזמינה את כולכם לשתף בהחלטות ובקשות לשנה הבאה ואם יהיו מספיק אפרסם פוסט שכולו רשימה ארוכה ובה "אוסף החלטות ובקשות לשנה"ל תשע"ג" הפורצת אל חיינו, ביתנו וליבותינו.

שנה טובה

אמסטרדם  ב-10 מילים ו-10 תמונות

פוסט אחרון בסדרת "אמיליה בארץ השטוחה, הולנד"

***

ארמון

 paleis

*

צבעים

kleuren

*

גבינה

Kaas

*

חלון

Venster

*

עץ

Boom

*

טרמפ

rijden

*

ציפור

Vogel

*

הפתעה

Verassing

*

רחוב

Straat

*

מים

Water

הרפתקאות אמיליה בהולנד – פרק ב'

***

כל מי שמכיר יודע ששווקים הם הלחם והחמאה של אמיליה. הקסם שבשיטוט, האושר שבמציאה, צחצוח החרבות והנאת המיקוח שבמשא ומתן. כל אלו מתמזגים לתמהיל שאין הנאה בלעדיו. לכן טרם הנחיתה בארץ השפלה הגדולה בוצע תחקיר מקיף ומיפוי השווקים השווים ביותר באמסטרדם רבתי.

האחד מהם, שלגביו ישנה מחלוקת (האם הוא שוק מפואר, שוק ממוסחר או שוק מיותר) הוא שוק הפשפשים Waterlooplein שבמרכז אמסטרדם. זה השוק הוותיק והידוע ביותר באמסטרדם שהוקם בשנת 1893 על ידי סוחרים יהודים (כ-מ-ו-ב-ן) והפך, איך לא, לשוק פופולרי מאד עד לבואם של הנאצים ימ"ש.

רוב המחלוקת בפמלייתנו לפחות נסובה סביב התמסחרותו של השוק והפיכתו למעין שילוב בין שוק פשפשים אותנטי הפועל כאמור למעלה מ-100 שנים, לבין שוק רמלה-לוד בגרסה ההולנדית (כובעי צמר באוגוסט, פרטי לבוש שאין ולא תהיה להם לעולם נגיעה לאופנה ודוכני ציוד צבאי קומפלט.. מדים, קסדות, חגורות עור ונעלי צבא מכל העולם, אלוהים יודע למה.. ועוד..).

כמובן שאמיליה והפמליה מעדיפים לשוטט בשווקים אותנטיים בהם סוחרים חסרי שן או שתיים מציעים ממיטב חפציהם של נפטרים עליהם הבטון והשלום או ממיטב הזבל המקומי כמובן, אבל לא תמיד אפשר לקבל מה שרוצים, ואם יש שוק בסביבה, ועוד כזה עם רזומה וטוויסט יהודי, מי אנחנו שנפנה לו עורף. אז נסענו ובסיכומו של דבר אפשר להודות שמציאות יש ויש בשוק ווטרלופליין. בדוכנים האורגינליים, הוותיקים והפשפשיים באמת אפשר וגם כדאי לחטט, ואפילו למצוא ובזול.

בקבוקוני אלכוהול קטנטנים, לאספנים או למכורים המסתפקים במועט

אוסף קופסאות הפח של לידיה, גרמניה שחיה בהולנד ואוספת קופסאות מכל העולם והן יפות, יפות יפות

פרטי ברונזה, כסף ואפילו זהב בדוכן מיוחד במינו, עמוס פסלונים, מחזיקי מפתחות, נוקשי- דלת (זה עם הראש של האריה והידית..) וכל מיני דברים מיותרים-נפלאים שכאלה.

מסקנות:

1. שוק ווטרלופליין הוא שוק נפלא, שדורש מבט מפוכח על החיים בכלל ועל שווקים בפרט והבנה ששילוב בין ישן וחדש הוא לא תמיד נוראי, גם למי שפגיעה במסורת ונוסטלגיה היא בלתי נסלחת לטעמו.

2. השוק לא גדול לכן כדאי להקיף אותו הקפת הום ראן ורק אחר כך להתחיל במשא ומתן ורכישות מכיוון שהפערים בין המחירים עשויים להתגלות כמשמעותיים בין דוכן למשנהו, זכרו הוזהרתם, כוויתנו עדיין בוערת.

3. כאשר אתם מסתובבים בשוק הזה או בכל שוק אחר מומלץ להזכיר לעצמכם מדי פעם שאתם במרחק כמה אלפי קילומטרים מהבית. ארץ ישראל רחוקה ולא, אי אפשר ללכת אליה ברגל, דרוש מטוס, שדה תעופה ושאר מלפפונים לכן אולי לא כל כך כדאי לקנות פריטים שעולים על חמישה ק"ג או על 50 ס"מ, כמו דוד אמאייל או עגלת תינוק ישנה משנות ה-30. מניסיון, צוות הצ'ק אין אינו רואה את רכישותיכם התמוהות בעין יפה.

***

אחרי השיטוט בשוק ווטרלופליין התגנב לו רעב קטן לנישנושים. הפמליה התכנסה ותוך דקות נפלה ההחלטה לחפש אוכל מקומי טוב. נדחקנו אל ה TRAM, החשמלית האמסטרדמית, ירדנו פה עלינו שם וכשעה לאחר מכן החלטנו להודות שהמושג אוכל טוב והולנד אינו עולה בקנה אחד. אין מנוס, יש לפנות אל אמא טבע ולבקש ממנה להרעיף עלינו מחסדיה – אי לכך פנינו אל מרקט נחמד שמצאנו באחת משכונות המגורים הלא מתויירות. שם במרקט הקטן גילינו פירות חביבים וגם קיר עמוס גבינות. מה יכול להיות טוב מזה ? (סטייק גדול נוטף ומבעבע אבל לא נהיה קטנוניים).

מה זה? מישהו יודע? ולא אלו לא גורי קיפודים.

תפוחים אחד אחד מבהיקים מניקיון, מונחים על מצע ניילון פצפץ..

פירות יער חמצמצים וחמודים שהתגלו כקינוח נפלא

מדף עיגולי הגבינות הנפלאות המצופות שעווה צהבהבה, שמרגש להסיר. וכשהניחוח החזק והמסריח מתפשט מתמלא הפה ברוק שמח. אפשר לקנות במשקל או לסחוב עיגול שלם, למיטיבי לכת בלבד.

ועוד קצת פירות יפים ומשונים…

***

זהו בנתיים עד הפרק הבא של מסעות אמיליה בארץ הפרות היושבות, להתראות.

פשפשים של פרה הולנדית


כמו הולנדית אמיתית "אמיליה" לא עוצרת באדום וקופצת לארץ האופניים לחיפוש אחר מציאות.

ארבעה ימים של שמש, יום אחד של גשם, שווקים נפלאים וחניות מסתוריות.

אמיליה בארץ השפלה,

מסע בין אנשים, פשפשים ופרות הולנדיות.

***

הולנד המישורית והשטוחה להפליא משובצת כפרים קטנים ועיירות קסומות. כל גיחה מהעיר הגדולה אמסטרדם אל המרחבים שמחוצה לה מתגלה כחוויה של גילוי ופליאה. רכבת מהירה ומתוזמנת עומדת לרשותנו בכל עת וכל שנותר הוא לבחור באקראי או על פי המלצה יעד מהלוח הדיגיטלי שבתחנה ההומה, לקנות כרטיס ולצאת לדרך.

תוך פחות משעה אנחנו חוזרים בזמן ונוחתים בליבו של הכפר ההולנדי  זאנסה סחאנס (Zaanse Schans). אנו מטיילים בשבילי הכפר טיול רגלי בסגנון הולנדי, משמע לאט ומאד בנחת. טחנות הרוח הציוריות סובבות להן בשלווה, השמיים כחולים להפליא והמראה ובכן, תיירותי משהו אך ממלא את הלב שמחה.

בין פגישה מקרית עם עדר כבשים צימריות וחומות לבין ישיבה על שפת האגם ונשנוש גבינת גאודה נתקלנו בבית ירוק עם רעפים אדומים וחלונות לבנים. הבטנו ימינה, שמאלה ולצדדים ולא איתרנו לא את ג'ירפה ולא את אריה, לצערנו זה כניראה לא הבית של מיץ פטל..

אבל משהו בגדר הירקרקה סיקרנה אותנו מכדי לוותר על הצצה והחלטנו, כמיטב המסורת הישראלית הרואה בגדר, שער וכיוצא באלו המלצה בלבד, להיכנס אל החצר האחורית, זו שכולם עוקפים בדרך אל טחנות הרוח. ובכן, את מיץ פטל לא פגשנו אבל לאושרנו הרב גילינו חנות עתיקות קטנה, דחוסה ומלאת קסם…

ורק בשבילה היה שווה לטוס עד הולנד במטוס פרופלור רעוע ועמוס ילדים צווחניים.

כבר בחצר נרשמה התאהבות:

וכשנכנסים פנימה, שולחנות מלאים, קירות עמוסי מדפים וויטרינות עץ מרשימות ובתוכם אוצרות של ממש: בובות עתיקות, מנורות, כלי פורצלן, קריסטל ואמאייל פזורים בין הרהיטים, על הרצפה, המדרגות ובכל פינה.

אור שמש רך חודר ומאיר מבעד לחלונות הגדולים ובאוויר הריח המיוחד הזה שכל מכור לפשפשים מזהה אותו, תמהיל של טחב, עץ, ונגיעות עש. נפלא

את החנות מנהלים זוג קשישים שחצה זה מכבר את שנתו התשעים. הגברת, הולנדית מרשימה שניכר בה שהייתה בצעירותה מסובבת את ראשי הגברים ככנפי טחנת רוח, מנהלת איתנו בעיניים כחולות וצלולות משא ומתן קשוח. בחיוך בוהק ומלא שיניים (המקוריות שלה, בחיי..) עמדה איתנה מול מתקפה ישראלית נועזת להפחתת כמות היורואים שיוותרו בידה.

אז אמרנו סכום, נופפנו בידיים ועשינו פרצופים של "אין מצב", יצאנו מהחנות בהפגנתיות וחזרנו כמובן עד שלבסוף בידיים עמוסות טבעות עטפה הגברת באדישות את הפריטים עליהם הגענו להסכמה. זאת אומרת היא נתנה מחיר, את אותו מחיר מההתחלה ואנחנו הסכמנו לשלם לה כמו גדולים.

כן, אין ספק, היה שווה.

***

בפעם הבאה, הבטחה:  שוק מציאות, מגהץ ברזל מהמאה ה-18, פרות הולנדיות ובקיצור הרפתקאות "אמיליה" בארץ האופניים פרק ב'.

***




רק תמונה אחת, "קפה"

רק תמונה אחת.

שתי נשים, מבוגרות

ערביה אחת, יהודיה אחת,

על כוס קפה של ערב

במדרכה ליד הבית

בוואדי שבחיפה.