Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אהבה’

שדה התעופה הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם.

הוא פתוח ורחב ידיים, מלא פרצופים מכל מיני חורים, גדולים יותר או פחות ברחבי הגלובוס

ובגדול משמש מעין משגר אנטפרייזי (החללית) שכזה לכל מקום.

תחשבו על זה רגע. בעיגול הגדול שבלב הדיוטי פרי מתקיים מרחב בו הזמן בטל ומבוטל. לזמן אין משמעות ובמקביל הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. נסביר, מכיוון שסביב העיגול הגדול (שניתן לכנות מזרקה) ישנם מסדרונות המובילים אל שערים שונים המובילים בתורם אל המטוסים הממריאים למקום אחר ולזמן אחר בשעון העולמי. מכאן שלזמן הנמצא בכיכר המזרקה שבשדה שלנו אין משמעות, רק לזמן הנחיתה בארץ היעד ישנה משמעות. חשבו על זה. לאט ובזהירות אבל תחשבו.

(מורכב? פספסתם אותי? הרגזתי עם פילוסופיית זמן מפותלת יתר על המידה? כתבו לי ומבטיחה לנסות להסביר באופן אישי. הופקינס אני חייבת לציין היה מאד, אבל מאד גאה בי).

***

יש כל מיני סיבות להגיע לשדה תעופה, המוכרת והבנאלית ביותר היא כמובן לטוס… הסיבה השנייה הנפוצה והמכובדת היא הגעה לשם ליווי בן משפחה, חבר או אהוב אל שער הנוסעים, פרידה מרגשת, נשיקה, דמעה בקצה העין ונפנוף יד ממושך.

עם זאת הסיבה הטובה ביותר להגיע לשדה לטעמי היא לכתוב.

בשדה התעופה אפשר לכתוב בשקט, זאת אומרת ברעש, אבל חיובי רגשי, כזה שמפמפם את כלי הדם ומניע את המוזה במעלה בוכנת הכתיבה ההידראולית שבתוך האצבעות.

**

רגעים שגנבתי בשדה התעופה:

אדם שממתין ברחבת הנוסעים השבים ומחזיק בלון פשוט עליו כתוב בטוש שחור "תחזרי אלי",  בלי סימן שאלה.

אמא מלווה את בתה לשער ההמראה אחריו היא לא יכולה להיכנס עוד, היא מנשקת ואומרת "כמה כייף לך", הבת מתעכבת כמה שניות וצוחקת, שתיהן צוחקות. אחר כך היא מעבירה את הדרכון לדיילת ונעלמת פנימה. אמא שלה מסתובבת, מפנה את הדרך למלווים אחרים, נשענת על מעקה הברזל ופורצת בבכי.

אישה גבוהה עומדת ליד גבר נמוך, אבל חזק. היא מנשקת ומחליקה לכיסו מכתב מקופל.

*

היו עוד מיליון.

אבל מספרת לכם רק על עוד אחד, שקשור איך לא, ליום העצמאות הממשמש ובא.

אחרי כמה שעות של ציפייה וצפייה קיפלתי את המחשב ויצאתי אל הרכבת. בדרך ראיתי איך מנקים שני עובדי שדה התעופה את ראש הממשלה הראשון שלנו, עם מטאטאים והרבה מאד סבון, כך צחצחו את בן גוריון.

תודו שהתמונה הזו הייתה פשוט גורמת לו לעמוד על הראש.

Read Full Post »

בליל הסדר בטרם יחזרו הגברים מבית הכנסת ומתוך תכנון עתידי המכיר בכך שקריאת ההגדה תימשך פלוס מינוס, לנצח, מושיבה סבתי את הילדים והנשים ואת כל מי שהבריז מתפילת החג באלגנטיות לשתות מרק. לא, לא מרק קובה, מרק קניידלעך מרוקאי. כן, יש דבר כזה.

***

החגים הגדולים ראש השנה ופסח שולחים זרוע ארוכה אל בלוטות רגש עדינות במרקם היהודי-ישראלי והופכים את ההתעלמות השנתית משד השאלות לבלתי אפשרית. כך בשקט מתגנבת לה התמודדות עם משטח הדמקה של שולחן החג, הכורך לא פעם שחורים ולבנים יחד בעטיפת מרור אחת שרק חרוסת יכולה להמתיק.

כי במציאות המודרנית של שנת 2012 מתגלגלים כדורי קניידלעך שמנמנים על שולחן החג ופוגשים בתבשיל כבש, ונשאלת השאלה "היגור קניידל עם כבש, וחזרת מדמיעת עין, האם לצד חריימה תרבוץ?".

את השאלה הזו בדיוק שאלתי את עצמי כשבגרתי וגיליתי כי המרק עם כדורי קמח המצה המופלאים שאוכלים בביתנו בפסח אינו תבשיל מרוקאי מסורתי אלא מרק עתיק יומין המשוייך למחנה השני. אם כך, מאיפה מכירה סבתי מסעודה (אותה אנחנו מכנים ממה) מרק קניידלעך? ומדוע היא טורחת להכין אותו בכל ערב פסח מאז שאני זוכרת את עצמי.

על מנת לגלות את שורשי הקניידלעך ולהבין כיצד עשו את דרכם אל ליל הסדר שלנו יצאתי לטיול קצר בעבר, דבר לא מאד מקובל במשפחתנו האמוציונלית, אך לבקשתי המיוחדת נדדנו חזרה אל שנות השישים, בואכה עמק יזרעאל.

*

בזמן שגרו סבי וסבתי, הם וחמשת ילדיהם הקטנים במעברה הצמודה לשדות העמק, היה הדחק אורח של קבע. בימים של שמש היו חוצים הילדים את השדה הגדול שהשתרע מביתם ועד לקצה העיר בהליכה מתונה על אחד התלמים ומשתדלים להקפיד ולשמור על מצוות סבי שלא לפלח מעט מפירות השדה כדי להימנע מגזל מיותר. כך שבימים שהיו השדות מלאים התארכו שני הקילומטרים לבית הספר פי כמה.

הדחק כאמור היה, איך לומר, דוחק.

באין פתרון אחר הציעה סבתי את שירותי הבישול המופלאים שלה לכל דורש ולאחר כמה שנים של עבודת פרך בעבודות שונות ומשונות שבכולם כרוך כאב גב ויקיצה בשעות בהן השמש עדיין ישנה מצאה סבתי את משפחת גולדברג. אדון גולדברג היה מהנדס, גברת גולדברג שימשה כרופאה בבית חולים כרמל שבחיפה וסבתי מילאה את תפקידם בזמן שעבדו שעות ארוכות כסוכנת הבית. ניקיון, טיפול בילדים ובישול כמובן, הכל כלול.

היא למדה לבשל את מאכליהם הזרים ומדי פעם הגניבה אל התפריט מנה משלה. משפחת גולדברג התרגלה למנות העגל והכבש שהתפלחו לשולחנם וממה הכירה בזכותם הטבעית של המאכלים הבהירים להיאכל. היא אהבה את משפחת גולדברג ונדמה שמשפחת גולדברג אהבה אותה, אך היא לעולם לא תבין את בקשתם לבשל חמין ביום שלישי. עשר שנים ארוכות הייתה משפחת גולדברג המשפחה האחרת של סבתי במשך שמונה שעות בכל יום. כך חיה מסעודה מהמעברה חיים כפולים שזורים מרק צח, אטריות דקות ועוף לבנבן.

ובבוקר החג, כשהחלטתי לשאול איך לעזאזל התגנב לתפריט האסלי שלנו קניידלעך מפונפן של לבנים הודתה ממה תוך כדי גלגול, שהקניידלעך הם הדרך שלה לזכור את משפחת גולדברג שהייתה טובה אליה פעם, לפני עשרות שנים. איך כשרצו לעבור מן המעברה אל עיירת הפיתוח תל חנן וביקשו לקחת הלוואה הבנק לא אישר, אז אדון גולדברג לקח בשבילה משכנתא והוריד את התשלומים מהמשכורת השבועית שלה.

היא דמעה קצת כשנזכרה בו, באדון גולדברג ולי קפצו לראש כל סיפורי המעברה, עם הצריף הדולף והצפיפות, הדלות והקור והפקידים הלבנים המסרבים של הבנק ודמעות של עצבים טשטשו לי את המצלמה. כשניסיתי לחפור קצת יותר אמרה לי בקול נמוך בערבית המסתורית שלה ש"לא כל קופסא צריך לפתוח ולא כל שאלה צריכה תשובה. לפעמים הכי טוב לעזוב את הדברים בשקט ואם יש סבלנות, הכל מתערבב בבטן".

*

"מרק קליידלה", של ממה מסעודה:

מערבבת קמח מצה, שמן ומים יחד

מוסיפה ביצה אחת או שתיים

ועוד קצת מים

מעבדת היטב את הטיט האפרפר ומוסיפה תבלינים משלה,

אגוז מוסקט ופלפל שחור, מלח וטיפה סוכר והולכת אל הגז.

כאחת הפולניות מכדררת סבתי מסעודה שתזכה לשנים ארוכות של גלגול, את כדורי הקניידעלך

ויוצרת באופן מתמיה עשרות כדורים קטנים וזהים להפליא.

מהקערה אל סיר הפסח הענקי מקפצים להם הקניידלעך, הסיר מכיר היטב את הפרוצדורה משנים קודמות                ומתמלא לאיטו. הכדורים מצידם מתבשלים ומחכים לעבור אל סיר מרק הירקות שהוכן מבעוד מועד. הוא זה שיעניק להם את הטעם הייחודי ואת הצבעוניות לה הם זקוקים כל כך.

*

אוכל בכלל ואוכל של חגים במיוחד מעורר שאלות גדולות של זהות יהודית מהסוג שבמשך רוב ימות השנה אנחנו עושים מאמץ מיוחד לא לשאול. אנחנו משתדלים לא לגעת ובוודאי שלא לנסות לתת תשובות בכדי לא לעורר חס וחלילה פולמוס מהסוג שיביא את הלבנים לידי פיצוץ פנימי או את השחורים לפיצוץ חיצוני.

אז אנחנו לא מדברים על זה, לפחות לא בפומבי. כי זה לא פוליטקלי קורקט יותר לדבר על שחורים ולבנים. בחדרי חדרים זורקים הערות קטנות לאוויר, פה קינטור על הלבן בעבודה, שם יציאה על השחור בלימודים, מדי פעם מתפלקת איזה קללה וזהו, בגדול הכל סבבה. כי כולנו לכאורה כבר מעורבבים ושדים בבקבוקים, בעיקר של עראק הם פאסה, ובלה בלה בלה.

*

אני מכבדת את ממה, מוזגת מרק עם כדורים לקערה גבוהה, זוללת ומנסה לפתח סבלנות ולערבב הכל בבטן. עם האוכל זה בדרך כלל מצליח היטב, בטן מפלדה עם קיבולת גדולה ונכונות לטעום מכל הבא ליד. אבל בגזרת הלב והקופסאות מתקשה קצת להניח לדברים בשקט. כי סבלנות היא הפירמידה שלי, עבודת הפרך שבסופה התקווה לעבור בליבו של ים גדול שכבדרך נס נבקע לשניים.

Read Full Post »

  בתוך ארגז קרטון בלוי נערמו להם בדממה חיים שלמים. זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לפגוש בקרטונים גדולים עמוסי חיים ישנים של מי שכבר הלך לעולמו וילדיו או אפילו נכדיו השאירו את מלאכת איסוף הרסיסים של חייו לסוחר המפנה תכולות בתים למחייתו.

קשה לי להודות בכך אך איפשהו אני יכולה להבין שלא בכולם פועם העבר בעוז ולא כל אחד מרגיש צורך לשמור על הנוסטלגיה בצמר גפן או לפחות באלבומים כרוכי עור. יש מי שעבורו אוסף התמונות והמכתבים של סבתא או סבא שלו הוא סך הכל גיבוב ניירות מיותר. זו מחשבה כואבת אך מציאותית. אני מתקשה להפנים אותה ומוחה דמעה בכל חיטוט שכזה, בעיקר למראה הפנים המתגלות בתוכו ובעיניים שלהן הבעה חיה כל כך.

לצערי אני חוטאת בסקרנות איומה ולא מסוגלת להשאיר את המכתבים חתומים. רק השבת ישבתי במשך שעה תמימה על המדרכה הרטובה בחזית החנות מלאת העתיקות ופתחתי מכתב אחר מכתב. יש בקריאת המכתבים תחושה של פולשנות לחייהם של אחרים, אך גם תחושה אחרת, טובה, שבעצם הקריאה הם זוכים לחיות שוב. לכמה רגעים בלבד זורחת על הדפים המקומטים קרן שמש.

קראתי על הטיול לניו יורק, ועל המלחמה ההיא של 67'. מכתב אל הדודה שנשארה בגרמניה ומכתבים אל הילד שבחר לחיות במדבר. אפילו מכתב אחד שמפציר באהובתו של הכותב להמתין שישוב עם כסף גדול כדי להפוך אותה לאשתו ואת המכתב שלה בו היא מספרת שפגשה מישהו אחר אבל היא עדיין חושבת עליו בלי הרף.

בסופו של דבר היו כל המכתבים צרורים יחד בחוט בד כחול כך שהם כניראה מצאו זה את זו והתחתנו ואת המכתבים קשרו יחד בערימה אחת. בין המכתבים היו פזורות מאות תמונות, קטנות וגדולות, תמונות פספורט והגדלות ישנות. מאחורי כל אחת מהן כמעט היה כתוב בעפרון תאריך, 1937, 1950, 1978… מספרים מהמאה שעברה, מהאלף הקודם. תמונות שצולמו במצלמות ישנות כל כך שלא טרחו להסתיר דבר.

חיבוק של אמא, פיפי בסיר או טיול לפינת החי, כולם חדים וספונטניים. איש לא חשב להביט בתמונה ולראות אם היא מטושטשת. האצבע לחצה ולאחר כמה שבועות חזרה הביתה מעטפה חומה ובה ריבועי נייר הכרום הקשים ועליהם מוטבעות פיסות זיכרון.

באיזה חוף מצולמת התמונה? בארץ או בחו"ל? מי הנשים האלו, חברות, אחיות, קרובות משפחה? שאלות שיישארו עלומות.  הרמזים היחידים טמונים בתפאורה. בגדי הים מעידים כי אלו שנות החמישים או השישים. החיבוק הנשי, הצחוק המשוחרר והראש המוטל אחורנית בחדווה. אין ספק שהן בליבו של בילוי נפלא בחוף הים.

מה יעלה בגורלו של ארגז התמונות והמסמכים, המכתבים ותעודות הזהות ואפילו הלידה והעלייה. האם מישהו ירכוש אותו ויצלול לפענח את מקורותיו? האם יושלך אל הפח ואל תהום הנשיה. אין לי תשובות טובות.

אחרי שעה בערך ניתקתי את עצמי מהארגז, את המכתבים צררתי חזרה בחוט הבד הכחול, קמתי מהמדרכה הרטובה, ניערתי את המעיל וצילמתי את התמונות שלפניכם.

המוכר קצת כעס אבל ביקשתי שיסלח והבטחתי שאכתוב כמה מילים על החנות* שלו תמורת הזכות לחטט מדי פעם בארגזי תמונות שכאלה. הוא נרגע וחייך ומזג לי קפה שחור כמו פיח לכוס פלסטיק בגובה שני סנטימטר שהרגיע קצת את התחושה הכבדה שממלאה אותי כשאני חוזרת חזרה לחיי אחרי ביקור בחיים של אחרים.

* החנות של אבו חסן, רחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית, חיפה.

Read Full Post »

לפעמים בלי משים מוביל אותנו היקום לגילוי אוצרות.

לפעמים דווקא ברגע שלא ציפינו פגשנו אחד את השני.

לפעמים ממש כשחשבנו ללכת משהו קרה, מישהו הופיע, קול נשמע.

לפעמים דווקא מתוך שלא לשמה בא לשמה.

***

השעה, שעת בוקר מוקדמת בשבת אפורה וקרירה של סתיו. בתוך ערימת ספרים ישנים וחדשים המוטלת באי סדר על המדרכה שכבה לה שקית נייר מוכתמת. בשעה זו הייתי עסוקה כל כולי בנבירה. חיטטתי בערימה ביסודיות, הופכת, פותחת, סוגרת ומניחה חזרה, שקועה בחיפוש אחר ספר מסויים, אני מקווה למצוא אותו בכל ערימת ספרים בה אני פוגשת. שקית הנייר הלבנה, המוכתמת נחה ביניהם בדממה מבלי להסגיר את תכולתה ומבלי שאבחין בה. עוד ספר אחד, עוד תנועת יד לכיוון האחר והיא הייתה נעלמת, נקברת תחת ערימות הספרים, מיליוני המילים. אבל הידד, מזלה של השקית או נכון יותר מזלי האיר פנים והנה אצבעותי, נשלחות קדימה ונוגעות בנייר הישן, החורק, ורגע אחד לאחר מכן נשלפה שקית הנייר החוצה אל האור.

***

רק לפני כמה חודשים שבתי אל עיר הנמל והחוף, חיפה. רצועת הים המוזהבת, הירוק של ההר היפה בארץ, הרחובות המנומנמים ובתי הקפה של העיר התחתית הסואנת אז והשחורה מפיח היום היו ונשארו נוף ילדותי. השיבה אליה משנים ארוכות בהם הייתה לי עיר הזהב ירושלים בית, מרגישה עדיין כמו סיבוב בגלגל ענק, פעם אני למעלה גבוה ופעם למטה, נמוך. מי שגר פעם בירושלים מכיר את ההיקשרות העבותה בחבלי הלב והרגש אל האבנים הקשות, אל התפילה בשלוש שפות אל שלושה אלוהים שונים ולפעמים יותר. את ההידבקות בקצב הלב של השוק ההומה ביום שישי ואל קריאות מוכרת הבורקס קצוצת השיער הנשמעות מעל השירים והניגונים של מקבצי הנדבות והברסלבים המזמרים. אל התפאורה הזו הבלתי נשכחת וגם אל הפרטים הקטנים. אל הדירות הקרות, החברים החמים, אהבה גדולה אחת ובית קפה אחד, מיוחד.

בספרו הנפלא "יונה ונער" כותב מאיר שלו "הארץ ארץ קטנה והגעגועים געגועים עזים", שלו יודע דבר או שניים על געגוע וצריבתו עולה בי כשאצבעותי פותחות את מעטפת הנייר הקטנה.

***

במעטפה מונחות אחת על גבי השנייה תמונות. בחלקן בני משפחה מחייכים, בחלקן ילדים. בתמונה אחת ילדה שמנמנה על אופניים קטנות ממידתה, באחרת ילד מטפס על עץ גבוה ולידו אביו או סבו (השפם מתעתע..), משפחה ישראלית של פעם. אני מדפדפת בתמונות עד שלפתע בין כל אלו נגלות אבנים ירושלמיות, וכיפת זהב, וזיתים, תמונות של ירושלים. ירושלים ההיא שלפני חמישים שנה ואולי יותר. אני מעבירה את התמונות בעדינות ורגש חמים ממלא את אוויר הבוקר הקר.

מאחורי אחת התמונות מופיע התאריך 1968, אולי.

*

בני המשפחה האלמונית פוסעים אל עבר שער האריות. נסו להגדיל את התמונה על ידי לחיצה כפולה ישירות עליה, בצידי השער רואים את האריות בבירור פונים זה אל זה.

*

מי מזהה את המקום?

*

סבתא או אמא על יד פסל המנורה שניתן כמתנה מהבריטים ידידינו בשנת 1956, המנורה הועברה למשכנה החדש ליד הכנסת רק בשנת 1965 (שימו לב איך תמרור העצור מציץ לו מאחורי עמוד החשמל).

*

כיפת הזהב וחומת העיר העתיקה, למרגלותיה הר הזיתים.

*

משהו בתמונה הזו שבה את ליבי, הדרך המפותלת, הדמויות שברקע ויותר מכל הצריחים האלו בלב התמונה. האינסטינקט אמר לי שכבר ראיתי את המקום הזה בעבר ויותר מזה שביקרתי בו, שהוא מוכר לי. זכוכית מגדלת וירושלמי וותיק אחד עזרו בזיהוי, כדאי לכם גם לנסות ולהגדיל.

זוהי כנסיית מריה מגדלנה הטובלת בירוק במדרון המערבי של הר הזיתים. הכנסייה הרוסית הידועה בצריחיה המוזהבים ניראת כארמון שיצא היישר מספר אגדות ילדים ישן על טירות ונסיכות. בתמונה מבהיקים בשמש מגדליה מצופי הזהב של הכנסייה ובמשעול העולה לקראתה ערבים רכובים על חמורים. זו ירושלים.

***

ירושלים. יש שיתאהבו בה וישמרו לה אמונים לנצח ויש שיראו בה התגלמות כל הפחדים. יש לה לירושלים יכולת להכיל את אהבתם של אלו ואת סלידתם של האחרים. היא מצידה נותרת בקפאונה, מותירה את הדיונים עליה ובה לאלו החזקים במילים ומצידה ממשיכה להפוך את קרביה, להיבנות, להתחפש, לזרוק ולקלוט, לחבק ולהרוג. ירושלים מצלקת את אוהביה בגעגוע וגוזרת עליהם להשוות כל עיר אחרת אל חומותיה, אל זהבה.

ואני מה, אני אולי מעבירה את ימי על חוף הגלים הכחולים של הים החיפאי אך אצבעותי המדפדפות בתמונות הישנות שנתן לי חסן בעל דוכן הספרים במתנה עורגות אל מגע האבנים הקרות, הירושלמיות.



Read Full Post »

מחשבות על החגים:

*

מחשבות על החגים משובצות "שוק".

על הימים הישנים ההם, בהם הייתה ממה מתרוצצת בין הסוחרים

ועלי הוטל לשמור על הסלים בספסל שליד המדרגות שבכניסה.

וכמו אז גם היום, קודם נכנסים בסמטה וקונים דגים,

ארבעה סוגים, כי כל אחד אוהב אחד אחר,

ואחר כך עוברים אצל רביבו מהחמוצים,

שממלא בידיים הגדולות והמחורצות שלו את השקית במים שחורים

בהם ישחו הזיתים עד לצנצנת.

*

מחשבות על החגים אפופות בריחות תבשיל.

מהיציאה אל הגינה לקטוף רוזמרין, אל המחסן הקריר שם ישנים באפילה צרורות שום

שריחם העז מתקיף את האף וגורם סחרחורת של חריפות נעימה

ובחזרה אל שק הפלפל האדום, הארוך, המתייבש לאיטו בקרניים אחרונות של תשרי.

וכשהם, הפלפל, השום והרוזמרין נפגשים עם בשר הכבש

הלוחש בסיר הברזל הגדול מתמלא הבית ריח מוכר של חג.

במטבח בין ערבוב לקיצוץ זוכים העמלים לשמוע שוב על ריחות התבשיל הזה בדיוק

שמילאו את מטבחה עשוי האבן של ממה לפני חמישים ושלוש שנים

בכפר הרחוק טידילי.

*

מחשבות על החגים ממלאות בהרהורים.

בעיקר ביני לביני.

בין יום הכיפורים לחג הסוכות

בין שנה אחת  לאחרת

בין בית ישן בעיר גדולה לחדש בעיר קטנה.

בין מחשבה על כל מה שישנו ועל מה שיכול היה להיות,

יש המון שמיים וקו רקיע שנוגע בהרים הירוקים של הכרמל

שרק מי שבוחר לפסוע או לנסוע בדרכים עקלקלות

יגלה שהירוק בלבו הרך של ההר אינו ירוק היום,

אלא חום ואפור ולוחש את שאריות השריפה ההיא.

*

מחשבות על החגים מצביעות על סוף והתחלה.

סוף של שנה ותחילתה של אחרת.

סוף להתלבטות והחלטה להישאר ולהיות,

קץ למעגלים ועמידה במקום.

ובין תפוח בדבש ותקיעת שופר,

חופה ובה כלה בהינומה לבנה, עגיל סגלגל ודמעה

וחתן בזקנו וחיוכו

ובין שניהם הבטחה לחיים חדשים.

חתונה בין כל ימי החג, הופכת חג בעצמה

ואי של תקווה בין ימים של חול.

*

חג שמח כולם ומזל טוב אפרתי.

Read Full Post »

התנצלות:

מזה שבועיים ימים לא עלה פוסט לאוויר הבלוג.

מאז שובי מארץ השפלה הגדולה לא נמצא לי רגע  דל. הסיבות מופרכות ותירוצים מיני תירוצים שיומצאו כאן, כמו שאומרים במחוזותינו "לא יחזיקו מים" (במבטא אבשלום קורי). לכן לא אכחד ולא אשקר והרי אנחנו עומדים בסיפה של שנה חדשה ולפני בית הדין של מעלה, אודה ואומר לא עשיתי די.

על כך ומעל במה זו, אני מתנצלת ומוסיפה מעומק ליבי בקשה נוספת ל"רשימת הבקשות וההחלטות" שלי לשנה הבאה עלינו לטובה:

12. תן לי את הבינה למצוא זמן,

ואת הכח ליצור בתוכו כיסי פנאי עמוקים לכל מה שחשוב באמת.

***

החלטות:

כמה גרגירים יש ברימון? המגזימים יורים מיד ובפרצוץ ידעני: "613",  אהה.. כאילו הם ישבו, פרקו רימון לגורמי גורמים וישבו לספור וגם אם כן, מישהו באמת חושב שבכל הרימונים התלויים על כל העצים יש בדיוק את אותו מספר הגרגרים?!

העניין נשמע לי מופרך במיוחד ובכל זאת במסגרת "רשימת הבקשות וההחלטות" לשנה החדשה אני מוסיפה באומץ שתי החלטות נוספת:

6. לקבל באהבה עובדות מפוקפקות ונחרצות של האנשים האהובים עלי, לחייך בשמחה ולצאת מנקודת הנחה שאולי, ולו לרגע אחד קטן,  זה מעניק להם תחושת חשיבות מרגשת.

7. להשתדל לא לפזר עובדות נחרצות כמו כמה גרגירים יש ברימון. לפחות לא עד שספרתי אחד.

***

הבטחות:

"היום אני אבשל"

"מחר אכין את הקינוח ההורס שכולם אהבו"

"לשבת אבשל את המתכון המעולה שגזרתי מהעיתון"

אהההה…

זה לא ממש קורה. ספרי הבישול נערמים, גזרי הנייר נצברים להם ונדחפים בין דפי ספרים ובמגירות נידחות ו..זהו. בישולים אין, או לפחות לא כמו שהייתי רוצה. אז, הנה הצצה להחלטה נוספת וחשובה:

15. לטגן. לאפות. להחמיץ ולסחוט. לפרוס ולקצוץ. להקדיח ולהרתיח.

***

ורק כי הייתם טובים ובתקווה שתמחלו על ההיעלמות הקודמת, קבלו מתכון לסלט קטן אבל הורס:

סלט רימונים קטן

1. מה צריך:

613 גרגרי רימון (סתאםםם), 3-4 כפות של גרגרים אדומים

חצי חסה ערבית טרייה ורעננה – קרועה ביד לחתיכות גסות

חצי תפוח עץ חמצמץ – חתוך לגפרורים דקים

2 כפות של אגוזי פקאן מסוכר – שבור גס

בערך כף בצל סגול – קצוץ קצוץ

*

2. מערבבים את כל החברים הנ"ל יחד בקערה גדולה.

*

3. בקערה קטנה נפרדת או במיכל כלשהו שניתן לשקשק משכשכים יחד:

2 כפות דבש/סילאן

חצי כפית בלסמי איכותי

חצי כפית מלח

קמצוץ קינמון

כף לימון

(לשיקולכם בלבד, הגירסא הזו ממותקת מאד, שנו מינונים בהתאם לטעמכם)

*

4. לשפוך על החברים בקערה הגדולה, לתת ערבובון ימינה, שמאלה,

     תאמינו לי, יוצא לא רע בכלל.

***

לסיום סיומת, מזמינה את כולכם לשתף בהחלטות ובקשות לשנה הבאה ואם יהיו מספיק אפרסם פוסט שכולו רשימה ארוכה ובה "אוסף החלטות ובקשות לשנה"ל תשע"ג" הפורצת אל חיינו, ביתנו וליבותינו.

שנה טובה

Read Full Post »

בעיר היפה בעולם ישנה סמטה ובה הזמן עוצר מלכת. אילולא חששתי ממלכודת קלישאות הייתי ממשיכה לתאר בציוריות את אותה חלקה אורבנית קסומה, הנסתרת מרוב באי השוק וידועה בעיקר לירושלמים ולמיטיבי שיטוט.

רחבת הקמארות (בתרגום חופשי – סוויטה, בתכל'ס.. בתי משחק ושעשועי קלפים למיניהם) שבשוק העיראקי הצמוד לאחיו הגדול והמפונפן "מחנה יהודה", היא פינת חמד לכל מי שרוצה למצוא את עצמו חוזר בזמן.

אז נכון שישנן כמה מסעדות סמוכות מאד ובעלות שם (לא מוצדק..) וניחוח ביתי, הידועות גם לבאים מרחוק ובכל זאת, בשעות הבוקר והצהריים מתקיימת מזה שנים רבות מאד, ברחבת השוק העירקי, התרחשות מחממת לב ששווה ביקור גם בלי לנגב חומוס ב"עזורה".

עשרות גברים, שהשנים בהם היו חלק ממעגל העבודה נמצאות הרחק מאחוריהם, יושבים אוחזים קלפים או מגלגלים קובייה על לוח עץ, סיגריה בוערת שנאחזת בכל כוחה בקצה השפה התחתונה וכוס קפה שחור שממתין בצד. חובשי כיפות, כובעים, דתיים וחילונים. עירקיים וגם כאלה שלא, בעלי שפם מסולסל או זקן מכובד, עם משקפי שמש או בלעדיהם.

הגברים כולם לוקחים חלק במשחקי הקלפים או הקובייה, מי בישיבה כשחקן פעיל ומי מהצד כאסטרטג או מעודד.

במשך כשעה וחצי עמדנו בסמוך אליהם כדי נגיעה, התכופפנו ורכנו, עלינו על כסא כדי לשפר זווית, החלפנו עדשות, נכנסנו ויצאנו ובקיצור חגנו סביבם כשני דבורים עמלניות, על ציודינו ומצלמותינו ואיש מהם לא טרח להפנות אלינו את מבטו. שאלנו את עצמנו אם אנחנו בלתי ניראים או אולי רגילים חברי השוק העירקי בהסתערות צלמים ולבסוף הגענו למסקנה פשוטה, גורלם של אוחזי הקוביות מעניין הרבה יותר מאיתנו.


***

לבסוף נפרדנו מהסמטה האהובה, ירדנו שני גרמי מדרגות תלולים וברגע אחד חזרנו אל לב ליבה של ירושלים הגדולה, אל שוק מחנה יהודה ההומה.

יהודה עמיחי פרסם בספרו "פתוח סגור פתוח" אסופת שירים יפהייפיה כמו שרק הוא יכול וכולם מתחילים בשאלה "למה ירושלים". לעמיחי יש תשובות רבות, חכמות ומתפלמסות. גם לי יש כמה. הטובה שבהן היא "ככה", כן, ככה כזה של ילדים. כי ירושלים היא ככה, היא משוגעת ויפה ופקוקה וצפופה ומרתקת ולכן אוספת לחיקה את כל המשוגעים והיפים והצפופים והמרתקים.

את חלקם הכרתי אישית ולהם שמורה אהבתי ובחלקם אני נתקלת כך בהפתעה והם עושים לי קווץ' קטן של געגוע לעיר הנפלאה הזו שהייתה לי פעם בית.

 אנשי הרחוב מרתקים אותי, יש שיכנו אותם אסופה של תמהונים עמוסי מוזרות ושיגעון, אם תשאלו אותי אני אלך עם "אנשים שהחיים לקחו אותם לטיול ארוך במחוזות החספוס והייחודיות".

לפעמים למרות הציפייה למפגשים מהסוג השלישי הפגישה עם אנשי הרחוב בירושלים מפתיעה בעוצמתה גם את המתורגלים והוותיקים שבינינו.

ואז משום מקום, דווקא כשלא מוכנים ובליל הצעקות, הריחות הכבדים והחום המהביל הופכים למיקס לא נעים, דווקא אז ברגע המופלא הזה נמתחת קשת על מיתר ומנגינה מופלאה דואה באוויר החם וממלאה אוזן ולב.

בעוד המוסיקה מתנגנת נזכרתי במשפט שאמר פעם רבי נחמן מברסלב "הרגל את עצמך לזמר ניגון. זה ייתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה", וחשבתי לעצמי איזה יופי של הרגל ואיזה כייף לשני הבחורים האלו העומדים בלב שוק סואן בחום יולי המהביל, שבקצה אצבעותיהם מונחת מנגינה.

(זה לא רבי נחמן. זו תמונתו של הרבי מילובאוויטש על קיר באסטה בשוק המקורה)

***

צילומים: אלדד שחר, עדי אלימלך

Read Full Post »

Older Posts »