Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בית’

שדה התעופה הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם.

הוא פתוח ורחב ידיים, מלא פרצופים מכל מיני חורים, גדולים יותר או פחות ברחבי הגלובוס

ובגדול משמש מעין משגר אנטפרייזי (החללית) שכזה לכל מקום.

תחשבו על זה רגע. בעיגול הגדול שבלב הדיוטי פרי מתקיים מרחב בו הזמן בטל ומבוטל. לזמן אין משמעות ובמקביל הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. נסביר, מכיוון שסביב העיגול הגדול (שניתן לכנות מזרקה) ישנם מסדרונות המובילים אל שערים שונים המובילים בתורם אל המטוסים הממריאים למקום אחר ולזמן אחר בשעון העולמי. מכאן שלזמן הנמצא בכיכר המזרקה שבשדה שלנו אין משמעות, רק לזמן הנחיתה בארץ היעד ישנה משמעות. חשבו על זה. לאט ובזהירות אבל תחשבו.

(מורכב? פספסתם אותי? הרגזתי עם פילוסופיית זמן מפותלת יתר על המידה? כתבו לי ומבטיחה לנסות להסביר באופן אישי. הופקינס אני חייבת לציין היה מאד, אבל מאד גאה בי).

***

יש כל מיני סיבות להגיע לשדה תעופה, המוכרת והבנאלית ביותר היא כמובן לטוס… הסיבה השנייה הנפוצה והמכובדת היא הגעה לשם ליווי בן משפחה, חבר או אהוב אל שער הנוסעים, פרידה מרגשת, נשיקה, דמעה בקצה העין ונפנוף יד ממושך.

עם זאת הסיבה הטובה ביותר להגיע לשדה לטעמי היא לכתוב.

בשדה התעופה אפשר לכתוב בשקט, זאת אומרת ברעש, אבל חיובי רגשי, כזה שמפמפם את כלי הדם ומניע את המוזה במעלה בוכנת הכתיבה ההידראולית שבתוך האצבעות.

**

רגעים שגנבתי בשדה התעופה:

אדם שממתין ברחבת הנוסעים השבים ומחזיק בלון פשוט עליו כתוב בטוש שחור "תחזרי אלי",  בלי סימן שאלה.

אמא מלווה את בתה לשער ההמראה אחריו היא לא יכולה להיכנס עוד, היא מנשקת ואומרת "כמה כייף לך", הבת מתעכבת כמה שניות וצוחקת, שתיהן צוחקות. אחר כך היא מעבירה את הדרכון לדיילת ונעלמת פנימה. אמא שלה מסתובבת, מפנה את הדרך למלווים אחרים, נשענת על מעקה הברזל ופורצת בבכי.

אישה גבוהה עומדת ליד גבר נמוך, אבל חזק. היא מנשקת ומחליקה לכיסו מכתב מקופל.

*

היו עוד מיליון.

אבל מספרת לכם רק על עוד אחד, שקשור איך לא, ליום העצמאות הממשמש ובא.

אחרי כמה שעות של ציפייה וצפייה קיפלתי את המחשב ויצאתי אל הרכבת. בדרך ראיתי איך מנקים שני עובדי שדה התעופה את ראש הממשלה הראשון שלנו, עם מטאטאים והרבה מאד סבון, כך צחצחו את בן גוריון.

תודו שהתמונה הזו הייתה פשוט גורמת לו לעמוד על הראש.

Read Full Post »

בליל הסדר בטרם יחזרו הגברים מבית הכנסת ומתוך תכנון עתידי המכיר בכך שקריאת ההגדה תימשך פלוס מינוס, לנצח, מושיבה סבתי את הילדים והנשים ואת כל מי שהבריז מתפילת החג באלגנטיות לשתות מרק. לא, לא מרק קובה, מרק קניידלעך מרוקאי. כן, יש דבר כזה.

***

החגים הגדולים ראש השנה ופסח שולחים זרוע ארוכה אל בלוטות רגש עדינות במרקם היהודי-ישראלי והופכים את ההתעלמות השנתית משד השאלות לבלתי אפשרית. כך בשקט מתגנבת לה התמודדות עם משטח הדמקה של שולחן החג, הכורך לא פעם שחורים ולבנים יחד בעטיפת מרור אחת שרק חרוסת יכולה להמתיק.

כי במציאות המודרנית של שנת 2012 מתגלגלים כדורי קניידלעך שמנמנים על שולחן החג ופוגשים בתבשיל כבש, ונשאלת השאלה "היגור קניידל עם כבש, וחזרת מדמיעת עין, האם לצד חריימה תרבוץ?".

את השאלה הזו בדיוק שאלתי את עצמי כשבגרתי וגיליתי כי המרק עם כדורי קמח המצה המופלאים שאוכלים בביתנו בפסח אינו תבשיל מרוקאי מסורתי אלא מרק עתיק יומין המשוייך למחנה השני. אם כך, מאיפה מכירה סבתי מסעודה (אותה אנחנו מכנים ממה) מרק קניידלעך? ומדוע היא טורחת להכין אותו בכל ערב פסח מאז שאני זוכרת את עצמי.

על מנת לגלות את שורשי הקניידלעך ולהבין כיצד עשו את דרכם אל ליל הסדר שלנו יצאתי לטיול קצר בעבר, דבר לא מאד מקובל במשפחתנו האמוציונלית, אך לבקשתי המיוחדת נדדנו חזרה אל שנות השישים, בואכה עמק יזרעאל.

*

בזמן שגרו סבי וסבתי, הם וחמשת ילדיהם הקטנים במעברה הצמודה לשדות העמק, היה הדחק אורח של קבע. בימים של שמש היו חוצים הילדים את השדה הגדול שהשתרע מביתם ועד לקצה העיר בהליכה מתונה על אחד התלמים ומשתדלים להקפיד ולשמור על מצוות סבי שלא לפלח מעט מפירות השדה כדי להימנע מגזל מיותר. כך שבימים שהיו השדות מלאים התארכו שני הקילומטרים לבית הספר פי כמה.

הדחק כאמור היה, איך לומר, דוחק.

באין פתרון אחר הציעה סבתי את שירותי הבישול המופלאים שלה לכל דורש ולאחר כמה שנים של עבודת פרך בעבודות שונות ומשונות שבכולם כרוך כאב גב ויקיצה בשעות בהן השמש עדיין ישנה מצאה סבתי את משפחת גולדברג. אדון גולדברג היה מהנדס, גברת גולדברג שימשה כרופאה בבית חולים כרמל שבחיפה וסבתי מילאה את תפקידם בזמן שעבדו שעות ארוכות כסוכנת הבית. ניקיון, טיפול בילדים ובישול כמובן, הכל כלול.

היא למדה לבשל את מאכליהם הזרים ומדי פעם הגניבה אל התפריט מנה משלה. משפחת גולדברג התרגלה למנות העגל והכבש שהתפלחו לשולחנם וממה הכירה בזכותם הטבעית של המאכלים הבהירים להיאכל. היא אהבה את משפחת גולדברג ונדמה שמשפחת גולדברג אהבה אותה, אך היא לעולם לא תבין את בקשתם לבשל חמין ביום שלישי. עשר שנים ארוכות הייתה משפחת גולדברג המשפחה האחרת של סבתי במשך שמונה שעות בכל יום. כך חיה מסעודה מהמעברה חיים כפולים שזורים מרק צח, אטריות דקות ועוף לבנבן.

ובבוקר החג, כשהחלטתי לשאול איך לעזאזל התגנב לתפריט האסלי שלנו קניידלעך מפונפן של לבנים הודתה ממה תוך כדי גלגול, שהקניידלעך הם הדרך שלה לזכור את משפחת גולדברג שהייתה טובה אליה פעם, לפני עשרות שנים. איך כשרצו לעבור מן המעברה אל עיירת הפיתוח תל חנן וביקשו לקחת הלוואה הבנק לא אישר, אז אדון גולדברג לקח בשבילה משכנתא והוריד את התשלומים מהמשכורת השבועית שלה.

היא דמעה קצת כשנזכרה בו, באדון גולדברג ולי קפצו לראש כל סיפורי המעברה, עם הצריף הדולף והצפיפות, הדלות והקור והפקידים הלבנים המסרבים של הבנק ודמעות של עצבים טשטשו לי את המצלמה. כשניסיתי לחפור קצת יותר אמרה לי בקול נמוך בערבית המסתורית שלה ש"לא כל קופסא צריך לפתוח ולא כל שאלה צריכה תשובה. לפעמים הכי טוב לעזוב את הדברים בשקט ואם יש סבלנות, הכל מתערבב בבטן".

*

"מרק קליידלה", של ממה מסעודה:

מערבבת קמח מצה, שמן ומים יחד

מוסיפה ביצה אחת או שתיים

ועוד קצת מים

מעבדת היטב את הטיט האפרפר ומוסיפה תבלינים משלה,

אגוז מוסקט ופלפל שחור, מלח וטיפה סוכר והולכת אל הגז.

כאחת הפולניות מכדררת סבתי מסעודה שתזכה לשנים ארוכות של גלגול, את כדורי הקניידעלך

ויוצרת באופן מתמיה עשרות כדורים קטנים וזהים להפליא.

מהקערה אל סיר הפסח הענקי מקפצים להם הקניידלעך, הסיר מכיר היטב את הפרוצדורה משנים קודמות                ומתמלא לאיטו. הכדורים מצידם מתבשלים ומחכים לעבור אל סיר מרק הירקות שהוכן מבעוד מועד. הוא זה שיעניק להם את הטעם הייחודי ואת הצבעוניות לה הם זקוקים כל כך.

*

אוכל בכלל ואוכל של חגים במיוחד מעורר שאלות גדולות של זהות יהודית מהסוג שבמשך רוב ימות השנה אנחנו עושים מאמץ מיוחד לא לשאול. אנחנו משתדלים לא לגעת ובוודאי שלא לנסות לתת תשובות בכדי לא לעורר חס וחלילה פולמוס מהסוג שיביא את הלבנים לידי פיצוץ פנימי או את השחורים לפיצוץ חיצוני.

אז אנחנו לא מדברים על זה, לפחות לא בפומבי. כי זה לא פוליטקלי קורקט יותר לדבר על שחורים ולבנים. בחדרי חדרים זורקים הערות קטנות לאוויר, פה קינטור על הלבן בעבודה, שם יציאה על השחור בלימודים, מדי פעם מתפלקת איזה קללה וזהו, בגדול הכל סבבה. כי כולנו לכאורה כבר מעורבבים ושדים בבקבוקים, בעיקר של עראק הם פאסה, ובלה בלה בלה.

*

אני מכבדת את ממה, מוזגת מרק עם כדורים לקערה גבוהה, זוללת ומנסה לפתח סבלנות ולערבב הכל בבטן. עם האוכל זה בדרך כלל מצליח היטב, בטן מפלדה עם קיבולת גדולה ונכונות לטעום מכל הבא ליד. אבל בגזרת הלב והקופסאות מתקשה קצת להניח לדברים בשקט. כי סבלנות היא הפירמידה שלי, עבודת הפרך שבסופה התקווה לעבור בליבו של ים גדול שכבדרך נס נבקע לשניים.

Read Full Post »

בקרית שמונה אין פשפשים. זאת אומרת, יכול מאד להיות שיש אבל לא כאלה שהייתם שמחים להכניס הביתה בדמוי רהיטים, ספרים או כלים מיוחדים. למרות היעדר שוק פשפשים שכזה ומתוך הכרה בכך שבהיעדרי ירכשו בשוק שבחיפה כל הדברים אותם יכולתי אני לרכוש, נסעתי לבלות את סוף השבוע בעיר הצפונית בארץ, היא קרית שמונה.

והמשימה שבאמתחתי:

לבדוק האם השמועות נכונות והאם בלב השיח הגועש על מחירי הנדל"ן ובראשו המהפכה החברתית הגדולה ישנה בארץ חלקת אדמה, נדל"נית, שבגינה הפרטית שלה חוצה נחל, נחל זורם של ממש עם קולות הרקע המפכפכים ועם דגיגונים קטנים שמקפצים במים, אותה ניתן לשכור במחיר חדר מחולק בעיר הגדולה והצפופה, תל אביב.

אז כן, השמועות נכונות. אפשר וכדאי לשכור "דירת נחל" בקרית שמונה. וכן המחיר הוא מחיר של דירת קופסת שימורים בתל אביב. פחות מאלפיים שקלים, בית אמיתי, עם מטבח, פינת אוכל, סלון רחב ידיים, חדרי שינה חמימים וכן, נחל זורם בגינה. מופרך אבל אמיתי. ולמה אתם לא שם?

כי קרית שמונה היא העיר הצפונית ביותר בישראל. זה המשפט הכי יח"צני שלה וגם הכי לא. כשמרימים את הראש נפעמים מיופיו של החרמון המושלג בחורף והתמיר מתמיד בקיץ, כשמורידים את העיניים הנוף קצת פחות מרשים. שעתיים וקצת נסיעה מהמרכז, רחוב אחד של חנויות בודדות, מסעדות עממיות או פלאפל לחובבים, קמפוס חביב והרבה אבטלה, בניינים משנות החמישים וגם קניון אחד, שיהיה.

*

חוזרים רגע בזמן:

העיר הקטנה קרית שמונה ("קרית יוסף" בתחילת הדרך) החלה את דרכה כמעברת עולים שהוקמה על אדמותיהם של תושבי הכפר הערבי אל-חאלצ'ה שנטשו את ביתם זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. כמו עיירות רבות אחרות שהחלו את דרכן כשנוף צריפי פח ושבילי עפר כבושים סביבן כך גם קרית שמונה, עיר שנבנתה טלאים, טלאים, בהתאם לצורכי הקהילה שהלכה וגדלה עם כל גל עולים חדש שנשפך אל העיר בחסות ממשלתנו האדיבה.

נחשו את מי בחרו למקם בנופי הכרך הפראיים של הצפון הרחוק מנושל התשתיות וחסר כל אפשרויות התעסוקה???  מי שיידע יקבל נקודה, מי שלא יידע כניראה מנותק מאד מהמציאות הישראלית.

והתשובה המפתיעה היא: את העולים ממרוקו, לאחר מכן גם את העולים מעיראק וגם את אלה שעלו מתימן. בשנים שלאחר מכן זכו גם הרוסים להצטרף, כי כמו המרוקאים, העיראקים והתימנים גם להם שמור מראש כרטיס טיסה למחלקה ראשונה בפריפריה הישראלית.

שלגים רבים הפשירו מאז ימי הצריפים וגם ראשי מועצה רבים התחלפו מאז (12 לפחות..). התשתיות עדיין מינימליות והעיר מנומנמת להפליא. תושביה יוצאים בשבת אל גדות הנחל, ברגל או עם האופניים, ושם לרגלי העצים העצומים נאבקים מלכים ופרשים על לוחות השח-מט וילדים משתוללים בגן המשחקים.

זו יכלה להיות עיירת הנופש האולטימטיבית בכפר השוכן לרגלי ההר הגבוה במדינה. בקתות סקי כפריות, מגוון מסעדות, חנויות, מוזיאונים, טיילת, שוק איכרים מקומי, ירידי אוכל ושעשועים לילדים, נקודות מידע לתיירים, סיורים מודרכים, רכבת תיירים שעולה ויורדת אל ההר, שכונות מגורים ייחודיות לנוף, שמורת טבע ענקית, תיירות, תיירות ועוד תיירות שמשמעותה כסף והרבה. מקומות עבודה, פרנסה אמיתית לתושבים, אטרקציית נופש או מגורי חורף להשקעה. מה לא.

ובכל זאת אם עוצרים רגע ומדברים על אהבה, אז חייבים להודות שכל כך קל להתאהב במקום הזה. באנשים החמים שחיים פה ובעובדה שכולם מכירים את כולם ממש כמו בסטיגמה. להתפעל מהירוק והנוף, מכמויות המים ומהאוויר הצלול. מהישן שמתערבב עם החדש ומהריחות הטובים סביב.

*

ובנתיים, שבת בצהריים. אוכלים חמין משובח על מחצלת בגינה הענקית. באוויר ריח חזק של חורף מתגנב והכל ירוק. בין כף שעועית לביצה קשה נשזרים דיבורים על מה היה יכול להיות. על איך כולנו היינו עוברים בן רגע לגור בעיר הצפונית בארץ, שעל ראשה מלבין הר ולרגליה נחל זורם. ועל איך אף לא אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו להישאר, לא כי שכר הדירה או מחירי הדירות לרכישה (המגוחכים אגב להפליא) לא מאפשרים זאת אלא כי אי אפשר שלא לתהות או לשאול את עצמנו, ועכשיו גם אתכם שאלות קשות.

איפה עובדים כאן בסביבה? באחד המפעלים שנסגרים כל שנה ומשאירים מאות אנשים חרוצים ועייפים וצמאי פרנסה להיתדפק על דלתות משרד הרווחה בעיר או במשרדים של אותם מפעלים הממוקמים בחלקם במרכז הארץ? ואיפה יעבדו הילדים שלנו שעוד יבואו? בחקלאות שמצטמצמת והולכת? בהוראה, בעיר שבתי הספר שלה הולכים ומצטמקים? איפה?

והשאלה הגדולה מכולן, איך נעמוד מולם יום אחד כשגם הם יתבגרו ויתעוררו ויבקשו להבין איך זה שעברו כל כך הרבה שנים מאז הביאו לכאן את סבא וסבתא ועדיין העיר שלהם, זו עם הפוטנציאל להיות הכי יפה והכי מיוחדת בארץ היא עיירה מנומנמת שזוכה למבקרים אקראיים ולסיקור חד שנתי רק עם בוא השלג הראשון?

Read Full Post »

"…והארץ ארץ חבילה:
והיא קשורה היטב והכל בה,

והיא קשורה חזק
והחוטים לפעמים מכאיבים"

(יהודה עמיחי, "אהבת ארץ")

*

ערב יורד על חוף ינאי.

השמש צונחת אל תוך המים האפורים ואוויר הקיץ החם מתחלף ברוח קרירה. רצועת החוף נפרשת ארוכה, ארוכה כלשון חתול, מחוספסת בחול זכוכיתי. שלושה אנשים אנחנו, מקופלי מכנס ומכונסים. מכירים זה את זה שלושים שנה ועדיין, הים מביא למבוכה. השיחה סובבת ומקיפה את החיים, העבודה, החלומות, התקוות. מילים כמו אהבה, בית, ילד, נבלעות ברוח המתגברת. ובין לבין שתיקה.

מתוך המים מזדקרים עמודי עץ. פעם הם היו רציף, או שובר גלים. העמודים רקובים אך איתנים. סביבם בועט הים וקוצף והם אינם משיבים לו מלחמה. הם ניצבים בשתיקתם, ורק המלח יכול להם.

אינגריד לפנינו, מקדימה אותנו בארבע רגלים קלות. מדי כמה דקות נכנסת אל המים, מתקרבת אלינו הפוסעים על החול, מתנערת מן הטיפות, וחוזרת חלילה על הסיבוב כולו.

שעת ערב מאוחרת. החוף אפלולי וקריר. מרחוק נשמעים קולות צחוק רמים וחבורה שלמה נכנסת בבגדיה אל המים. אנחנו מתקרבים ומגלים קבוצת נשים וילדים.

האושר שמסביבם נדבק, כמו המלח על קצה הלשון. כיסויי ראש ושמלות ארוכות, לבוש מסורתי. הילדים קופצים מיד אל המים, הנשים מפשילות מעט שמלה ומניחות את כפכפיהם על החול. צחוק וקצף מתערבבים באוויר.

"פעם ראשונה?" אני שואלת את אחת הנערות,

היא מחייכת ומהנהנת בחוזקה,

"פעם ראשונה".

כיצד ניראה ים?

איך נמתח האופק בין שמיים ומים?

איך נשמעים מיליוני קוב מים בבת אחת?

איך מרגיש גל?

הוא קר?

ומה טעם המים, באמת מלוח?

לא שאלתי מהיכן הגיעו, וכמה שעות נסעו עד שהגיעו אל החוף.

התבוננתי מהצד בקבוצת הנשים והילדים שהגיעה בפעם הראשונה אל הים והבנתי מהם כיסופים.

יד הנשלחת אל צדף. תחושת הגוף המתכסה מים.

*

*

"…והארץ קטנה מאוד,
ואני יכול להכיל אותה בתוכי,
סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי
ומיפלס הכינרת תמיד בתודעתי.
ולכן אני יכול לחוש אותה כולה
בעצימת עין: ים עמק הר.
ולכן אני יכול לזכור את כל אשר קרה בה
בבת אחת, כאיש שזוכר
את כל חייו ברגע מותו".

(יהודה עמיחי, "אהבת ארץ")

Read Full Post »


*

בירה

بيرة

*

נמל

الميناء

   

*

אונייה

السفينة

*

בית

الصفحة الرئيسية

*

אומנות

حرفة

*

כתובת

عنوان

*

דו – קיום

التعايش

*

אישה

امرأة

*

געגוע

شوق

*

ים

البحر

***

צלם אורח: אלדד שחר

Read Full Post »