Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בן גוריון’

שדה התעופה הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם.

הוא פתוח ורחב ידיים, מלא פרצופים מכל מיני חורים, גדולים יותר או פחות ברחבי הגלובוס

ובגדול משמש מעין משגר אנטפרייזי (החללית) שכזה לכל מקום.

תחשבו על זה רגע. בעיגול הגדול שבלב הדיוטי פרי מתקיים מרחב בו הזמן בטל ומבוטל. לזמן אין משמעות ובמקביל הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. נסביר, מכיוון שסביב העיגול הגדול (שניתן לכנות מזרקה) ישנם מסדרונות המובילים אל שערים שונים המובילים בתורם אל המטוסים הממריאים למקום אחר ולזמן אחר בשעון העולמי. מכאן שלזמן הנמצא בכיכר המזרקה שבשדה שלנו אין משמעות, רק לזמן הנחיתה בארץ היעד ישנה משמעות. חשבו על זה. לאט ובזהירות אבל תחשבו.

(מורכב? פספסתם אותי? הרגזתי עם פילוסופיית זמן מפותלת יתר על המידה? כתבו לי ומבטיחה לנסות להסביר באופן אישי. הופקינס אני חייבת לציין היה מאד, אבל מאד גאה בי).

***

יש כל מיני סיבות להגיע לשדה תעופה, המוכרת והבנאלית ביותר היא כמובן לטוס… הסיבה השנייה הנפוצה והמכובדת היא הגעה לשם ליווי בן משפחה, חבר או אהוב אל שער הנוסעים, פרידה מרגשת, נשיקה, דמעה בקצה העין ונפנוף יד ממושך.

עם זאת הסיבה הטובה ביותר להגיע לשדה לטעמי היא לכתוב.

בשדה התעופה אפשר לכתוב בשקט, זאת אומרת ברעש, אבל חיובי רגשי, כזה שמפמפם את כלי הדם ומניע את המוזה במעלה בוכנת הכתיבה ההידראולית שבתוך האצבעות.

**

רגעים שגנבתי בשדה התעופה:

אדם שממתין ברחבת הנוסעים השבים ומחזיק בלון פשוט עליו כתוב בטוש שחור "תחזרי אלי",  בלי סימן שאלה.

אמא מלווה את בתה לשער ההמראה אחריו היא לא יכולה להיכנס עוד, היא מנשקת ואומרת "כמה כייף לך", הבת מתעכבת כמה שניות וצוחקת, שתיהן צוחקות. אחר כך היא מעבירה את הדרכון לדיילת ונעלמת פנימה. אמא שלה מסתובבת, מפנה את הדרך למלווים אחרים, נשענת על מעקה הברזל ופורצת בבכי.

אישה גבוהה עומדת ליד גבר נמוך, אבל חזק. היא מנשקת ומחליקה לכיסו מכתב מקופל.

*

היו עוד מיליון.

אבל מספרת לכם רק על עוד אחד, שקשור איך לא, ליום העצמאות הממשמש ובא.

אחרי כמה שעות של ציפייה וצפייה קיפלתי את המחשב ויצאתי אל הרכבת. בדרך ראיתי איך מנקים שני עובדי שדה התעופה את ראש הממשלה הראשון שלנו, עם מטאטאים והרבה מאד סבון, כך צחצחו את בן גוריון.

תודו שהתמונה הזו הייתה פשוט גורמת לו לעמוד על הראש.

Read Full Post »

מעשה בשתי כורסאות עץ יפהיפיות שהגיעו לביקור בסטודיו החיפאי שלנו.

שתי כורסאות העץ הנאות, כך גילינו בתחקיר המעמיק שביצענו להנאתנו, נולדו בשלהי שנות ה-50 בעיר הלבנה תל אביב. יודעי  דבר מספרים כי היו אלו ימים של ציונות מעשית. ימים בהם בקיוסקי הארץ תסס הגזוז, בפרדסים הזהיבו התפוזים ושיחת טלפון היתה כרוכה בשלשול מטבע עם חור.

אי אז, בדרומה השחון של העיר הלבנה עמדו להם בשורה עורפית בתי מלאכה. נגריות, זגגיות, מסגריות, רפדיות, חשמליות ועוד "יות ויות" רבות וטובות. ולו נכנסתם לבקר באחת מהן ביום חולין הייתם וודאי פוגשים את אריה או שליימל'ה או את ג'וחה ורובן, שהיו מאותם גברים, מסוקסים ויגעים, מיוזעים ומיובלי כפיים השקועים במלאכה עתיקת יומין והכרחית לאין שיעור, היום אולי קוראים לה היי-טק, בשנת 1957 קראו לה – עבודה עברית!

ומה יותר חשוב מעבודה עברית?

***

"מלאכת כפיים משחררת מן הייאוש", כך נוהגת לומר סבתי שתחיה בערבית מתנגנת, ואם נצליח להתעלם מהקונוטציה הגרמנית המתבקשת נוכל להודות שיש צדק בדבריה. יש בכוחה של עבודה טובה, כזו המביאה להזעה הגונה, לטינוף ידיים ולשירה בקולי קולות, להבריא כל נפש ולהצעיר כל בא בימים.

אותם גברים העוסקים במלאכה לא העלו על דעתם לכנות את עצמם אומנים או יוצרים או כל כינוי תל אביבי מתבקש (היום). הם היו פועלים שבאים בבוקר כל יום חולין להקציע ולשייף, למסמר ולהבריג את רהיטיה של הארץ החדשה. ייצור המוני, העתקת אותו דגם, או ייצור מעץ עלוב שאינו מסוגל לשרוד את המוטל עליו נתפסו בעיניהם כחטא שאין עליו כפרה. העבודה חייבת להיות מדוייקת ומכווננת ואין מקום לבלאי מוקדם מן הרגיל (100 שנים לפחות…).

***

ובכן, בחזרה לסטודיו.

 בעדינות רבה הנחנו את צמד הכורסאות על משטח העבודה, וביצענו את טקס ההיכרות המעמיק והמסורתי, אנו מכנים אותו "סובו פריט והקיפוהו", סובבנו סביבן, הקף והתבונן. סימונים סומנו, מידות נלקחו, קפה נמזג להפסקת התפלמסות ובעוד הגרגרים השחורים שוקעים להם באיטיות בכוסות החרס הלבנות ידענו כי נפל דבר.

הערכת מצב: צבע חום מתקלף, לכה ישנה שהתפצפצה לה אי שם באלף הקודם, צורך בחיזוקים קלים, כריות אין מנוס מלחדש לחלוטין, הריפוד גמור. נשמע רע? לא לנו! "היום כבר לא עושים כאלה", אמרנו חזור ואומר כקשישים מדופלמים ממש והמשכנו להעביר אצבע מוקסמת על גימורי הידיות ופיתוחי המשענות. ולבסוף כמובן שהחלטנו, חדורי אמונה בכוחה המהפנט של עבודת הכפיים לאמץ לחיקנו את צמד הכורסאות.

לעבודה!

מה בתוכנית:

כורסא = 2 כריות + מסגרת עץ

הצבע לבן, בזה אין וויכוח.

הצביעה תעשה בצורה ידנית.

לא משנים טקסטורה, משמרים את מבנה העץ.

הריפוד מתחלק כמובן ל-2: כריות תחתונות וכריות עליונות, כל אחת מהן בצבע שונה כדי ליצור איזון מעניין: כריות תחתונות: כחול נייבי עדין מאריג כותנה עבה. כריות עליונות: בד פרחוני קסום בגווני שמנת וורוד.

התופרת: פאינה שלנו המלכה!

***

אתם מתים כבר לראות אותם נכון???

קבלו!!!

***

(צמד הכורסאות מופיע עכשיו ב"קטלוג של אמיליה")

Read Full Post »