Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הר’

בקרית שמונה אין פשפשים. זאת אומרת, יכול מאד להיות שיש אבל לא כאלה שהייתם שמחים להכניס הביתה בדמוי רהיטים, ספרים או כלים מיוחדים. למרות היעדר שוק פשפשים שכזה ומתוך הכרה בכך שבהיעדרי ירכשו בשוק שבחיפה כל הדברים אותם יכולתי אני לרכוש, נסעתי לבלות את סוף השבוע בעיר הצפונית בארץ, היא קרית שמונה.

והמשימה שבאמתחתי:

לבדוק האם השמועות נכונות והאם בלב השיח הגועש על מחירי הנדל"ן ובראשו המהפכה החברתית הגדולה ישנה בארץ חלקת אדמה, נדל"נית, שבגינה הפרטית שלה חוצה נחל, נחל זורם של ממש עם קולות הרקע המפכפכים ועם דגיגונים קטנים שמקפצים במים, אותה ניתן לשכור במחיר חדר מחולק בעיר הגדולה והצפופה, תל אביב.

אז כן, השמועות נכונות. אפשר וכדאי לשכור "דירת נחל" בקרית שמונה. וכן המחיר הוא מחיר של דירת קופסת שימורים בתל אביב. פחות מאלפיים שקלים, בית אמיתי, עם מטבח, פינת אוכל, סלון רחב ידיים, חדרי שינה חמימים וכן, נחל זורם בגינה. מופרך אבל אמיתי. ולמה אתם לא שם?

כי קרית שמונה היא העיר הצפונית ביותר בישראל. זה המשפט הכי יח"צני שלה וגם הכי לא. כשמרימים את הראש נפעמים מיופיו של החרמון המושלג בחורף והתמיר מתמיד בקיץ, כשמורידים את העיניים הנוף קצת פחות מרשים. שעתיים וקצת נסיעה מהמרכז, רחוב אחד של חנויות בודדות, מסעדות עממיות או פלאפל לחובבים, קמפוס חביב והרבה אבטלה, בניינים משנות החמישים וגם קניון אחד, שיהיה.

*

חוזרים רגע בזמן:

העיר הקטנה קרית שמונה ("קרית יוסף" בתחילת הדרך) החלה את דרכה כמעברת עולים שהוקמה על אדמותיהם של תושבי הכפר הערבי אל-חאלצ'ה שנטשו את ביתם זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. כמו עיירות רבות אחרות שהחלו את דרכן כשנוף צריפי פח ושבילי עפר כבושים סביבן כך גם קרית שמונה, עיר שנבנתה טלאים, טלאים, בהתאם לצורכי הקהילה שהלכה וגדלה עם כל גל עולים חדש שנשפך אל העיר בחסות ממשלתנו האדיבה.

נחשו את מי בחרו למקם בנופי הכרך הפראיים של הצפון הרחוק מנושל התשתיות וחסר כל אפשרויות התעסוקה???  מי שיידע יקבל נקודה, מי שלא יידע כניראה מנותק מאד מהמציאות הישראלית.

והתשובה המפתיעה היא: את העולים ממרוקו, לאחר מכן גם את העולים מעיראק וגם את אלה שעלו מתימן. בשנים שלאחר מכן זכו גם הרוסים להצטרף, כי כמו המרוקאים, העיראקים והתימנים גם להם שמור מראש כרטיס טיסה למחלקה ראשונה בפריפריה הישראלית.

שלגים רבים הפשירו מאז ימי הצריפים וגם ראשי מועצה רבים התחלפו מאז (12 לפחות..). התשתיות עדיין מינימליות והעיר מנומנמת להפליא. תושביה יוצאים בשבת אל גדות הנחל, ברגל או עם האופניים, ושם לרגלי העצים העצומים נאבקים מלכים ופרשים על לוחות השח-מט וילדים משתוללים בגן המשחקים.

זו יכלה להיות עיירת הנופש האולטימטיבית בכפר השוכן לרגלי ההר הגבוה במדינה. בקתות סקי כפריות, מגוון מסעדות, חנויות, מוזיאונים, טיילת, שוק איכרים מקומי, ירידי אוכל ושעשועים לילדים, נקודות מידע לתיירים, סיורים מודרכים, רכבת תיירים שעולה ויורדת אל ההר, שכונות מגורים ייחודיות לנוף, שמורת טבע ענקית, תיירות, תיירות ועוד תיירות שמשמעותה כסף והרבה. מקומות עבודה, פרנסה אמיתית לתושבים, אטרקציית נופש או מגורי חורף להשקעה. מה לא.

ובכל זאת אם עוצרים רגע ומדברים על אהבה, אז חייבים להודות שכל כך קל להתאהב במקום הזה. באנשים החמים שחיים פה ובעובדה שכולם מכירים את כולם ממש כמו בסטיגמה. להתפעל מהירוק והנוף, מכמויות המים ומהאוויר הצלול. מהישן שמתערבב עם החדש ומהריחות הטובים סביב.

*

ובנתיים, שבת בצהריים. אוכלים חמין משובח על מחצלת בגינה הענקית. באוויר ריח חזק של חורף מתגנב והכל ירוק. בין כף שעועית לביצה קשה נשזרים דיבורים על מה היה יכול להיות. על איך כולנו היינו עוברים בן רגע לגור בעיר הצפונית בארץ, שעל ראשה מלבין הר ולרגליה נחל זורם. ועל איך אף לא אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו להישאר, לא כי שכר הדירה או מחירי הדירות לרכישה (המגוחכים אגב להפליא) לא מאפשרים זאת אלא כי אי אפשר שלא לתהות או לשאול את עצמנו, ועכשיו גם אתכם שאלות קשות.

איפה עובדים כאן בסביבה? באחד המפעלים שנסגרים כל שנה ומשאירים מאות אנשים חרוצים ועייפים וצמאי פרנסה להיתדפק על דלתות משרד הרווחה בעיר או במשרדים של אותם מפעלים הממוקמים בחלקם במרכז הארץ? ואיפה יעבדו הילדים שלנו שעוד יבואו? בחקלאות שמצטמצמת והולכת? בהוראה, בעיר שבתי הספר שלה הולכים ומצטמקים? איפה?

והשאלה הגדולה מכולן, איך נעמוד מולם יום אחד כשגם הם יתבגרו ויתעוררו ויבקשו להבין איך זה שעברו כל כך הרבה שנים מאז הביאו לכאן את סבא וסבתא ועדיין העיר שלהם, זו עם הפוטנציאל להיות הכי יפה והכי מיוחדת בארץ היא עיירה מנומנמת שזוכה למבקרים אקראיים ולסיקור חד שנתי רק עם בוא השלג הראשון?

Read Full Post »

מחשבות על החגים:

*

מחשבות על החגים משובצות "שוק".

על הימים הישנים ההם, בהם הייתה ממה מתרוצצת בין הסוחרים

ועלי הוטל לשמור על הסלים בספסל שליד המדרגות שבכניסה.

וכמו אז גם היום, קודם נכנסים בסמטה וקונים דגים,

ארבעה סוגים, כי כל אחד אוהב אחד אחר,

ואחר כך עוברים אצל רביבו מהחמוצים,

שממלא בידיים הגדולות והמחורצות שלו את השקית במים שחורים

בהם ישחו הזיתים עד לצנצנת.

*

מחשבות על החגים אפופות בריחות תבשיל.

מהיציאה אל הגינה לקטוף רוזמרין, אל המחסן הקריר שם ישנים באפילה צרורות שום

שריחם העז מתקיף את האף וגורם סחרחורת של חריפות נעימה

ובחזרה אל שק הפלפל האדום, הארוך, המתייבש לאיטו בקרניים אחרונות של תשרי.

וכשהם, הפלפל, השום והרוזמרין נפגשים עם בשר הכבש

הלוחש בסיר הברזל הגדול מתמלא הבית ריח מוכר של חג.

במטבח בין ערבוב לקיצוץ זוכים העמלים לשמוע שוב על ריחות התבשיל הזה בדיוק

שמילאו את מטבחה עשוי האבן של ממה לפני חמישים ושלוש שנים

בכפר הרחוק טידילי.

*

מחשבות על החגים ממלאות בהרהורים.

בעיקר ביני לביני.

בין יום הכיפורים לחג הסוכות

בין שנה אחת  לאחרת

בין בית ישן בעיר גדולה לחדש בעיר קטנה.

בין מחשבה על כל מה שישנו ועל מה שיכול היה להיות,

יש המון שמיים וקו רקיע שנוגע בהרים הירוקים של הכרמל

שרק מי שבוחר לפסוע או לנסוע בדרכים עקלקלות

יגלה שהירוק בלבו הרך של ההר אינו ירוק היום,

אלא חום ואפור ולוחש את שאריות השריפה ההיא.

*

מחשבות על החגים מצביעות על סוף והתחלה.

סוף של שנה ותחילתה של אחרת.

סוף להתלבטות והחלטה להישאר ולהיות,

קץ למעגלים ועמידה במקום.

ובין תפוח בדבש ותקיעת שופר,

חופה ובה כלה בהינומה לבנה, עגיל סגלגל ודמעה

וחתן בזקנו וחיוכו

ובין שניהם הבטחה לחיים חדשים.

חתונה בין כל ימי החג, הופכת חג בעצמה

ואי של תקווה בין ימים של חול.

*

חג שמח כולם ומזל טוב אפרתי.

Read Full Post »