Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ירושלים’

לפעמים בלי משים מוביל אותנו היקום לגילוי אוצרות.

לפעמים דווקא ברגע שלא ציפינו פגשנו אחד את השני.

לפעמים ממש כשחשבנו ללכת משהו קרה, מישהו הופיע, קול נשמע.

לפעמים דווקא מתוך שלא לשמה בא לשמה.

***

השעה, שעת בוקר מוקדמת בשבת אפורה וקרירה של סתיו. בתוך ערימת ספרים ישנים וחדשים המוטלת באי סדר על המדרכה שכבה לה שקית נייר מוכתמת. בשעה זו הייתי עסוקה כל כולי בנבירה. חיטטתי בערימה ביסודיות, הופכת, פותחת, סוגרת ומניחה חזרה, שקועה בחיפוש אחר ספר מסויים, אני מקווה למצוא אותו בכל ערימת ספרים בה אני פוגשת. שקית הנייר הלבנה, המוכתמת נחה ביניהם בדממה מבלי להסגיר את תכולתה ומבלי שאבחין בה. עוד ספר אחד, עוד תנועת יד לכיוון האחר והיא הייתה נעלמת, נקברת תחת ערימות הספרים, מיליוני המילים. אבל הידד, מזלה של השקית או נכון יותר מזלי האיר פנים והנה אצבעותי, נשלחות קדימה ונוגעות בנייר הישן, החורק, ורגע אחד לאחר מכן נשלפה שקית הנייר החוצה אל האור.

***

רק לפני כמה חודשים שבתי אל עיר הנמל והחוף, חיפה. רצועת הים המוזהבת, הירוק של ההר היפה בארץ, הרחובות המנומנמים ובתי הקפה של העיר התחתית הסואנת אז והשחורה מפיח היום היו ונשארו נוף ילדותי. השיבה אליה משנים ארוכות בהם הייתה לי עיר הזהב ירושלים בית, מרגישה עדיין כמו סיבוב בגלגל ענק, פעם אני למעלה גבוה ופעם למטה, נמוך. מי שגר פעם בירושלים מכיר את ההיקשרות העבותה בחבלי הלב והרגש אל האבנים הקשות, אל התפילה בשלוש שפות אל שלושה אלוהים שונים ולפעמים יותר. את ההידבקות בקצב הלב של השוק ההומה ביום שישי ואל קריאות מוכרת הבורקס קצוצת השיער הנשמעות מעל השירים והניגונים של מקבצי הנדבות והברסלבים המזמרים. אל התפאורה הזו הבלתי נשכחת וגם אל הפרטים הקטנים. אל הדירות הקרות, החברים החמים, אהבה גדולה אחת ובית קפה אחד, מיוחד.

בספרו הנפלא "יונה ונער" כותב מאיר שלו "הארץ ארץ קטנה והגעגועים געגועים עזים", שלו יודע דבר או שניים על געגוע וצריבתו עולה בי כשאצבעותי פותחות את מעטפת הנייר הקטנה.

***

במעטפה מונחות אחת על גבי השנייה תמונות. בחלקן בני משפחה מחייכים, בחלקן ילדים. בתמונה אחת ילדה שמנמנה על אופניים קטנות ממידתה, באחרת ילד מטפס על עץ גבוה ולידו אביו או סבו (השפם מתעתע..), משפחה ישראלית של פעם. אני מדפדפת בתמונות עד שלפתע בין כל אלו נגלות אבנים ירושלמיות, וכיפת זהב, וזיתים, תמונות של ירושלים. ירושלים ההיא שלפני חמישים שנה ואולי יותר. אני מעבירה את התמונות בעדינות ורגש חמים ממלא את אוויר הבוקר הקר.

מאחורי אחת התמונות מופיע התאריך 1968, אולי.

*

בני המשפחה האלמונית פוסעים אל עבר שער האריות. נסו להגדיל את התמונה על ידי לחיצה כפולה ישירות עליה, בצידי השער רואים את האריות בבירור פונים זה אל זה.

*

מי מזהה את המקום?

*

סבתא או אמא על יד פסל המנורה שניתן כמתנה מהבריטים ידידינו בשנת 1956, המנורה הועברה למשכנה החדש ליד הכנסת רק בשנת 1965 (שימו לב איך תמרור העצור מציץ לו מאחורי עמוד החשמל).

*

כיפת הזהב וחומת העיר העתיקה, למרגלותיה הר הזיתים.

*

משהו בתמונה הזו שבה את ליבי, הדרך המפותלת, הדמויות שברקע ויותר מכל הצריחים האלו בלב התמונה. האינסטינקט אמר לי שכבר ראיתי את המקום הזה בעבר ויותר מזה שביקרתי בו, שהוא מוכר לי. זכוכית מגדלת וירושלמי וותיק אחד עזרו בזיהוי, כדאי לכם גם לנסות ולהגדיל.

זוהי כנסיית מריה מגדלנה הטובלת בירוק במדרון המערבי של הר הזיתים. הכנסייה הרוסית הידועה בצריחיה המוזהבים ניראת כארמון שיצא היישר מספר אגדות ילדים ישן על טירות ונסיכות. בתמונה מבהיקים בשמש מגדליה מצופי הזהב של הכנסייה ובמשעול העולה לקראתה ערבים רכובים על חמורים. זו ירושלים.

***

ירושלים. יש שיתאהבו בה וישמרו לה אמונים לנצח ויש שיראו בה התגלמות כל הפחדים. יש לה לירושלים יכולת להכיל את אהבתם של אלו ואת סלידתם של האחרים. היא מצידה נותרת בקפאונה, מותירה את הדיונים עליה ובה לאלו החזקים במילים ומצידה ממשיכה להפוך את קרביה, להיבנות, להתחפש, לזרוק ולקלוט, לחבק ולהרוג. ירושלים מצלקת את אוהביה בגעגוע וגוזרת עליהם להשוות כל עיר אחרת אל חומותיה, אל זהבה.

ואני מה, אני אולי מעבירה את ימי על חוף הגלים הכחולים של הים החיפאי אך אצבעותי המדפדפות בתמונות הישנות שנתן לי חסן בעל דוכן הספרים במתנה עורגות אל מגע האבנים הקרות, הירושלמיות.



מודעות פרסומת

Read Full Post »

בעיר היפה בעולם ישנה סמטה ובה הזמן עוצר מלכת. אילולא חששתי ממלכודת קלישאות הייתי ממשיכה לתאר בציוריות את אותה חלקה אורבנית קסומה, הנסתרת מרוב באי השוק וידועה בעיקר לירושלמים ולמיטיבי שיטוט.

רחבת הקמארות (בתרגום חופשי – סוויטה, בתכל'ס.. בתי משחק ושעשועי קלפים למיניהם) שבשוק העיראקי הצמוד לאחיו הגדול והמפונפן "מחנה יהודה", היא פינת חמד לכל מי שרוצה למצוא את עצמו חוזר בזמן.

אז נכון שישנן כמה מסעדות סמוכות מאד ובעלות שם (לא מוצדק..) וניחוח ביתי, הידועות גם לבאים מרחוק ובכל זאת, בשעות הבוקר והצהריים מתקיימת מזה שנים רבות מאד, ברחבת השוק העירקי, התרחשות מחממת לב ששווה ביקור גם בלי לנגב חומוס ב"עזורה".

עשרות גברים, שהשנים בהם היו חלק ממעגל העבודה נמצאות הרחק מאחוריהם, יושבים אוחזים קלפים או מגלגלים קובייה על לוח עץ, סיגריה בוערת שנאחזת בכל כוחה בקצה השפה התחתונה וכוס קפה שחור שממתין בצד. חובשי כיפות, כובעים, דתיים וחילונים. עירקיים וגם כאלה שלא, בעלי שפם מסולסל או זקן מכובד, עם משקפי שמש או בלעדיהם.

הגברים כולם לוקחים חלק במשחקי הקלפים או הקובייה, מי בישיבה כשחקן פעיל ומי מהצד כאסטרטג או מעודד.

במשך כשעה וחצי עמדנו בסמוך אליהם כדי נגיעה, התכופפנו ורכנו, עלינו על כסא כדי לשפר זווית, החלפנו עדשות, נכנסנו ויצאנו ובקיצור חגנו סביבם כשני דבורים עמלניות, על ציודינו ומצלמותינו ואיש מהם לא טרח להפנות אלינו את מבטו. שאלנו את עצמנו אם אנחנו בלתי ניראים או אולי רגילים חברי השוק העירקי בהסתערות צלמים ולבסוף הגענו למסקנה פשוטה, גורלם של אוחזי הקוביות מעניין הרבה יותר מאיתנו.


***

לבסוף נפרדנו מהסמטה האהובה, ירדנו שני גרמי מדרגות תלולים וברגע אחד חזרנו אל לב ליבה של ירושלים הגדולה, אל שוק מחנה יהודה ההומה.

יהודה עמיחי פרסם בספרו "פתוח סגור פתוח" אסופת שירים יפהייפיה כמו שרק הוא יכול וכולם מתחילים בשאלה "למה ירושלים". לעמיחי יש תשובות רבות, חכמות ומתפלמסות. גם לי יש כמה. הטובה שבהן היא "ככה", כן, ככה כזה של ילדים. כי ירושלים היא ככה, היא משוגעת ויפה ופקוקה וצפופה ומרתקת ולכן אוספת לחיקה את כל המשוגעים והיפים והצפופים והמרתקים.

את חלקם הכרתי אישית ולהם שמורה אהבתי ובחלקם אני נתקלת כך בהפתעה והם עושים לי קווץ' קטן של געגוע לעיר הנפלאה הזו שהייתה לי פעם בית.

 אנשי הרחוב מרתקים אותי, יש שיכנו אותם אסופה של תמהונים עמוסי מוזרות ושיגעון, אם תשאלו אותי אני אלך עם "אנשים שהחיים לקחו אותם לטיול ארוך במחוזות החספוס והייחודיות".

לפעמים למרות הציפייה למפגשים מהסוג השלישי הפגישה עם אנשי הרחוב בירושלים מפתיעה בעוצמתה גם את המתורגלים והוותיקים שבינינו.

ואז משום מקום, דווקא כשלא מוכנים ובליל הצעקות, הריחות הכבדים והחום המהביל הופכים למיקס לא נעים, דווקא אז ברגע המופלא הזה נמתחת קשת על מיתר ומנגינה מופלאה דואה באוויר החם וממלאה אוזן ולב.

בעוד המוסיקה מתנגנת נזכרתי במשפט שאמר פעם רבי נחמן מברסלב "הרגל את עצמך לזמר ניגון. זה ייתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה", וחשבתי לעצמי איזה יופי של הרגל ואיזה כייף לשני הבחורים האלו העומדים בלב שוק סואן בחום יולי המהביל, שבקצה אצבעותיהם מונחת מנגינה.

(זה לא רבי נחמן. זו תמונתו של הרבי מילובאוויטש על קיר באסטה בשוק המקורה)

***

צילומים: אלדד שחר, עדי אלימלך

Read Full Post »