Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מציאות ואבידות’

רגע לפני שמתחילים, שני דברים קטנים:
1. אני מזמינה אתכם להיות חברים של "אמיליה" ולקבל הודעה בכל פעם שמתפרסם לו פוסט חדש. בראש הדף מצד שמאל –  "5 שניות הרשמה ואתם חברים".
2. אתם מוזמנים להגיב, לשאול, לספר, לחלוק, להציע, לצעוק, לשיר וכו'. תמיד כייף לשמוע מכם. ובהזדמנות זו תודה לכל הקוראים והמגיבים, אתם הסיבה לכתוב בסופו של יום! 

******************************

כלים קסומים או איך התמכרתי לאמאייל (2)

מילה זו מילה ולכן קבלו את הפוסט השני בסדרה "כלים קסומים או איך התמכרתי לאמאייל".

שנים של איסוף כלים, רהיטים, בדים, ושלל קישקושים, הביאו  את עליית הגג לפיצוץ חפצין (על משקל אוכלוסין) ולמצב בו קשה, קשה מאד לאתר משהו ספציפי. אבל זה כל היופי, כי כשמחפשים משהו אחד מוצאים הרבה דברים אחרים, יפים ומרגשים שכבר שכחנו שיש לנו.

כך קרה שבתוך הכאוס המוחלט ששרר בעליית הגג, בעוד להקת יונים שלמה יוצרת פסקול של קירקושים והימהומים על הרעפים, נמצאו להם בפינה טחובה כמה ארגזי קרטון גדולים ובהם כלי אמאייל ישנים.

שלב הפשלת השרוולים הגיע:

הורדנו את הארגזים אל הסטודיו, על השולחן הגדול פיזרנו אותם, התזנו סבון וקצת אקונומיקה להברקה והענקנו להם מקלחת הגונה. אחרי ייבוש של כמה שעות בשמש הקיצית הגיע החלק הקשה בו אנחנו דנים ומדסקסים (יותר נכון מתווכחים ומתקוטטים) ומנסים להיפרד, או לא, מחלק מהכלים.

ובמילותיו של ירמי קפלן:
"הסיפור מסתבך
חפצים עפים
אני ממיין מה לפח
מה לתיקונים.."

תכל'ס רוב הכלים ראו ימים יפים יותר וניקנו רק כי ליבי לא מניח לי להשאיר סיר או קומקום, (או אם נודה על האמת כל כלי אמאייל באשר הוא, מצלחת ועד כוס), בשדה הקרב של הפשפשים. לחלקם פציעות קטנות ("עיניים" שחורות, סדקים, חורים קטנים), ולחלקם פציעות קשות יותר שרק נוטות להחמיר. אבל כך או כך הם כבר לא בשיאם ולכן לא יכולים להיכנס הביתה וגם לא ממש עושים חשק להניח על השיש במטבח..

אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להפוך לעציצים מופלאים נכון?!

בזמן הייבוש קפצנו למשתלה. המבחר אין סופי ויש חשק גדול להעמיס על עגלת הברזל המגניבה שלל שתילי פרחים וירקות, פלפלים ועגבניות ולפרוץ במעגלי הורת פרדסים עליזה. הידד!

מיד אחרי שנרגענו ולאחר כשעה(תיים) חזרנו אל הסטודיו ואל המלאכה. עשרת הכלים הגדולים שבחרנו (סירים בעיקר) חיכו לנו יבשים ומוכנים לשתילה. בעזרת מקדחה חזקה קדחנו חורים בתחתית כל סיר (חורים שהם הכרחיים לניקוז המים. בלעדיהם יווצר רקב שיהרוג את הצמח וזה עצוב מאד, אז בואו נימנע). בכלי גדול ערבבנו אדמה, מים, קצת זבל אורגני, וקדימה לשתילה הגדולה!

הפרחים!

העציצים מדגמנים, תנו להם מחיאות כפיים!

ולאחר כבוד אל הטרסה הגדולה שבגינה

כמובן שלא התאפקנו והכנו אחד לתת במתנה.

עציץ לואיזה, שמריח נפלא ויכול לגור גם על השיש במטבח, שתלנו אותו בקופסת פח שפגשנו בבוקר בעליית הגג ומישהו שאנחנו מאד אוהבים יוכל לקטוף עלים טריים ולהכין תה.

בסוף היום הארוך הזה חשבתי לעצמי (זהירות קלישאה בדרך..) שאין הרבה דברים שגורמים אושר כמו לעבוד בגינה, או לקבל עציץ ואפילו פרח. מרוב אסמסים, אייפונים ופייסבוקים אנחנו כבר לא נעצרים. אנחנו רואים אבל לא מתבוננים. האף ישנו אבל אין לנו זמן להריח..

הוצאתי את "הרשימה" והוספתי: "פעם בשבוע לקנות  זר פרחים. לעצור להריח פרחים. לשתול עציצים נוספים".

מודעות פרסומת

Read Full Post »