Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ניו יורק’

"מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש אלא להיות בעל עיניים חדשות" (פרוסט)

 אז בדיוק כמו שהבטחתי אך לפני כמה ימים בטיזר מיוחד, הרי לפניכם פוסט ארוך ויוצא דופן (ואולי טיפה יותר כבד מהרגיל) בו אני בוחרת שתף אתכם קוראי אמיליה האהובים ברשמי המסע שלי – שלנו, קבוצת צעירים ישראלים בני כשלושים אל נבכי הזהות היהודית הבינלאומית. במהלכו הרחקנו אמנם אל הונגריה הגדולה אך מרחבי הנפש, כמו בכל מסע אחר נפרשים על פני יריעה הגדולה פי כמה.

הכל מתחיל בשיתוף פעולה ייחודי בין ארבעה ארגונים שהחליטו לחזק את הקשר בין הצעירים היהודים הרבים הפזורים בעולם. הסוכנות היהודית, פדרציית ניו יורק, ארגון מרו"ם ההונגרי ועמותת מזרח שמש, כל אחד מהם פועל בתחומים שונים וחורט על דגלו מטרות ייחודיות אך כולם יחד עוסקים בשאלות של זהות יהודית ומבקשים להושיב את אותם צעירים (יוצאי דופן, אם יורשה לי) לדיאלוג משותף.

 *

המטרה: דיאלוג ובמרכזו הזהות היהודית.

האמצעי: כל קבוצת צעירים, בישראל, הונגריה וניו יורק נפגשת אחת לחודש ללימוד משותף.

אירועי שיא: בינואר נפגשים למשלחת משותפת בת שבוע בישראל וחצי שנה לאחר מכן למשלחת משותפת נוספת בבודפשט שבהונגריה.

 *

יום חמישי, ינואר 2012, גשם זלעפות מקבל את פניהם של הצעירים ההונגרים הנוחתים בישראל וחוברים כעבור זמן קצר אל הקבוצות המקבילות הישראלית והאמריקאית, הממתינות בירושלים.

במשך שבוע חוצה המשלחת המעורבת את הארץ בניסיון להכיר טוב יותר את המורכבות החברתית הישראלית. שבוע אינו פרק זמן ארוך מספיק בכדי לרדת לעומק הצרות של הישראלים אך מאות השאלות המתעוררות במהלך הזמן המשותף, הדיונים והמראות טווים קשרים של הבנה ומעניקים אפשרות להביט מזווית אחרת על שאלת השאלות, היא שאלת הזהות היהודית המרחפת כל העת מעל ראשנו.

*

כמה חודשים לאחר מכן אנחנו נוחתים בבודפשט, הונגריה. עשרה צעירים ותינוק. רחובות העיר מלאים באנשים והנוף האירופאי הקריר משרה את האווירה המוכרת של שלווה חשדנית. הנהר זורם בשלווה, בתי הקפה ברחוב הוואצי שוקקי חיים ומונח כמו יהדות מרגיש פתאום כל כך מנותק. מה אנחנו באמת עושים פה? מי בכלל מתעסק כאן ביהדות או יהודים ואם כן למה. שאלות שמתחילות לנבוט אך נשארות על רצפת התודעה. כניראה שעדיין לא הגיע עוד הזמן הנכון לשאול.

בינתיים השעות חולפות, אנחנו מתמקמים וקבוצת הצעירים ההונגרים מקבלת את פנינו בחום ועושה הכל בכדי שנרגיש בבית. שלא כמונו הם בונים לו"ז מוקפד ואפילו מלאים בתקווה שנעמוד בזמנים. אנחנו מתרוצצים על פני העיר בודפשט ואפילו נוסעים החוצה ממנה ליומיים, ימים מלאי פעילות ושוקקי חיים אבל כך פתאום מבלי ששמנו לב השבוע נגמר. הונגריה מאחורינו.

*

הימים שהעברנו במחיצת הצעירים המופלאים האלו תיחקק בי לנצח, לא מפני שהם אנשים יוצאי דופן, למרות שהם כן, אלא בגלל האומץ שלהם לבחור כל יום מחדש, להיות יהודים.

כי הונגריה אינה בהכרח תמצית שואה ולוחות זיכרון. הונגריה היא מאפים מתוקים והררי קצפת, הונגריה היא בית כנסת ענקי ובזיליקה עוצרת נשימה, הונגריה היא בגדיהם הצבעוניים של הצוענים ברכבת התחתית ורקמות עדינות הנמכרות בשוק המקורה שעל יד הדנובה.

ובכל זאת בוחרים אולגה, לצקו, פאני, אסתר, גרבור וקטה, מדי יום, מדי שעה, להיות יהודים. בשורת יהדותם נגלתה להם בדרכים שונות ומשונות והם יכלו להחזיר אותה פנימה אל מגירת העובדות היבשות של חייהם מבלי ליחס לה כל חשיבות אך בחרו שלא. כולם נולדו לאב או אם יהודים אך באותה מידה הם גם אינם יהודים, מהסיבה הפשוטה שלהם בניגוד אלינו הישראלים יש את האפשרות לבחור בדרך חיים פשוטה יותר. לחיות חיים הונגריים לצד בני גילם, לקום בבוקר וללכת לעבודה, לצאת לבילוי רומנטי, להקים בית ולראות את הילדים גדלים בלי להתעסק בשאלות של זהות ובהתמודדות עם מציאות שאינה מקבלת אותם ומטילה צל גדול על זהותם.

 *

העובדה שההונגרים מתמודדים בכל יום עם בעיות חברתיות מורכבות, בעיקר מול המיעוט הצועני, אינה הופכת את היהודים למיעוט אטרקטיבי יותר ובוודאי שאינה מעניקה לגיטימציה לחשיפה של זהות יהודית בפומבי, לפחות לא למי שרוצה לחזור הביתה שלם. הדחקה והסתרה של זהות מיעוטים מקובלת מאד, כך גם טשטוש הסממנים החיצוניים, הקודים התרבותיים, החגים, המנהגים והדת.

כי היהדות עבור מי שחי את חייו בהונגריה היא בחירה שאינה מובנת מאליה. הבחירה לשמר את הזהות היהודית בלב הרובע היהודי המכונה ולא בכדי, "הגטו", בזמן שהסביבה כולה רדופה בזיכרונות אימה והמודרניזציה האירופאית מאפשרת לקולות הימניים החדשים להעביר מסרים ניאו נאציים בקול רם, כמוה כגזר דין.

הדור האבוד, אותו דור המוזכר בלחישה הוא דור ההורים של הצעירים ההונגרים השרים יחד איתנו את מזמור ההבדלה בצאת השבת בקול גדול. הסבים והסבתות שלהם בחרו לשכוח את יהדותם ולמחות את זכרה ממציאות החיים בבית החדש שהקימו. להשאיר את התפילין והכיפה , את הפמוטות והפאות, את הספרים הקדושים, המזמורים והתפילות בין קרונות הרכבת הדוהרת של עברם.

אותם צעירים הונגרים יהודים שאנחנו פגשנו בחרו לנפץ את מעטה הזכוכית המסתיר או אולי מגן על הזהות היהודית שלהם, בוחרים ללמוד את השברים העדינים ולנסות לחבר אותם יחד תוך כדי דיאלוג של זהות עם המציאות ההונגרית גם כשלעיתים הם פוצעים ומדממים.

 *

ביום הרביעי למשלחת, עמדנו ישראלים, אמריקאים והונגרים בבית קברות יהודי בכפר מרוחק על גבול אוסטריה. בית הקברות שעמד שומם בלב יער מוריק נראה פסטורלי למדי אך צמרמורת של קור וחרדה חלפה בי והמבטים סביב הבהירו כי כולם חשים אי נוחות.

האדם האחרון נקבר בבית הקברות היהודי הקטן הזה לפני מאה ושלושים שנים. האם הוא הסתיר את יהדותו, האם פחד או שאולי אהב את כפרו הקטן והיה חוזר מבית הכנסת אל ביתו שבקצה הכפר עטוף טלית ומזמזם מזמור תפילה, שולח ברכת שבת שלום לשכנים ולעוברי אורח. האם היהודי האחרון שמע אותנו כשעלינו ברגל את השביל הארוך אל בית הקברות.

***

 ***

***

***

גם כיום במבט לאחור אין ביני ובין סירי הגולש המהבילים דבר במשותף. הריחות הטובים אינם מעוררים בי געגוע עז כמו אל תבשיל הכבש של סבתי שתחיה. אך באותו ערב קר ורטוב, בבית הקברות הנידח בהונגריה עת עמדו הונגרים, אמריקאים וישראלים יחד ותפילת קדיש נאמרה בקול גדול ובמבטאים שונים קיבלתי במתנה תשובה לשאלה אחת לפחות והיא הבחירה.

כי רגש הזהות היהודי אינו תלוי מקום או זמן. אדם שנולד כיהודי ימות יהודי אך ההחלטה לחיות חיים יהודיים בהונגריה, בישראל או באמריקה היא המשמעותית ביותר והיא זו שנתונה בכל יום ויום לבחירה.

______________________________

בפרקים הבאים של אמיליה בהונגריה:

איך מצאנו את היטלר בשוק הפשפשים הגדול בהונגריה

מדוע אסור ליפול בפיתיונות הקצפת

ומה אפשר לקנות ב 1000 פורנט

Read Full Post »