Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סבתא’

בליל הסדר בטרם יחזרו הגברים מבית הכנסת ומתוך תכנון עתידי המכיר בכך שקריאת ההגדה תימשך פלוס מינוס, לנצח, מושיבה סבתי את הילדים והנשים ואת כל מי שהבריז מתפילת החג באלגנטיות לשתות מרק. לא, לא מרק קובה, מרק קניידלעך מרוקאי. כן, יש דבר כזה.

***

החגים הגדולים ראש השנה ופסח שולחים זרוע ארוכה אל בלוטות רגש עדינות במרקם היהודי-ישראלי והופכים את ההתעלמות השנתית משד השאלות לבלתי אפשרית. כך בשקט מתגנבת לה התמודדות עם משטח הדמקה של שולחן החג, הכורך לא פעם שחורים ולבנים יחד בעטיפת מרור אחת שרק חרוסת יכולה להמתיק.

כי במציאות המודרנית של שנת 2012 מתגלגלים כדורי קניידלעך שמנמנים על שולחן החג ופוגשים בתבשיל כבש, ונשאלת השאלה "היגור קניידל עם כבש, וחזרת מדמיעת עין, האם לצד חריימה תרבוץ?".

את השאלה הזו בדיוק שאלתי את עצמי כשבגרתי וגיליתי כי המרק עם כדורי קמח המצה המופלאים שאוכלים בביתנו בפסח אינו תבשיל מרוקאי מסורתי אלא מרק עתיק יומין המשוייך למחנה השני. אם כך, מאיפה מכירה סבתי מסעודה (אותה אנחנו מכנים ממה) מרק קניידלעך? ומדוע היא טורחת להכין אותו בכל ערב פסח מאז שאני זוכרת את עצמי.

על מנת לגלות את שורשי הקניידלעך ולהבין כיצד עשו את דרכם אל ליל הסדר שלנו יצאתי לטיול קצר בעבר, דבר לא מאד מקובל במשפחתנו האמוציונלית, אך לבקשתי המיוחדת נדדנו חזרה אל שנות השישים, בואכה עמק יזרעאל.

*

בזמן שגרו סבי וסבתי, הם וחמשת ילדיהם הקטנים במעברה הצמודה לשדות העמק, היה הדחק אורח של קבע. בימים של שמש היו חוצים הילדים את השדה הגדול שהשתרע מביתם ועד לקצה העיר בהליכה מתונה על אחד התלמים ומשתדלים להקפיד ולשמור על מצוות סבי שלא לפלח מעט מפירות השדה כדי להימנע מגזל מיותר. כך שבימים שהיו השדות מלאים התארכו שני הקילומטרים לבית הספר פי כמה.

הדחק כאמור היה, איך לומר, דוחק.

באין פתרון אחר הציעה סבתי את שירותי הבישול המופלאים שלה לכל דורש ולאחר כמה שנים של עבודת פרך בעבודות שונות ומשונות שבכולם כרוך כאב גב ויקיצה בשעות בהן השמש עדיין ישנה מצאה סבתי את משפחת גולדברג. אדון גולדברג היה מהנדס, גברת גולדברג שימשה כרופאה בבית חולים כרמל שבחיפה וסבתי מילאה את תפקידם בזמן שעבדו שעות ארוכות כסוכנת הבית. ניקיון, טיפול בילדים ובישול כמובן, הכל כלול.

היא למדה לבשל את מאכליהם הזרים ומדי פעם הגניבה אל התפריט מנה משלה. משפחת גולדברג התרגלה למנות העגל והכבש שהתפלחו לשולחנם וממה הכירה בזכותם הטבעית של המאכלים הבהירים להיאכל. היא אהבה את משפחת גולדברג ונדמה שמשפחת גולדברג אהבה אותה, אך היא לעולם לא תבין את בקשתם לבשל חמין ביום שלישי. עשר שנים ארוכות הייתה משפחת גולדברג המשפחה האחרת של סבתי במשך שמונה שעות בכל יום. כך חיה מסעודה מהמעברה חיים כפולים שזורים מרק צח, אטריות דקות ועוף לבנבן.

ובבוקר החג, כשהחלטתי לשאול איך לעזאזל התגנב לתפריט האסלי שלנו קניידלעך מפונפן של לבנים הודתה ממה תוך כדי גלגול, שהקניידלעך הם הדרך שלה לזכור את משפחת גולדברג שהייתה טובה אליה פעם, לפני עשרות שנים. איך כשרצו לעבור מן המעברה אל עיירת הפיתוח תל חנן וביקשו לקחת הלוואה הבנק לא אישר, אז אדון גולדברג לקח בשבילה משכנתא והוריד את התשלומים מהמשכורת השבועית שלה.

היא דמעה קצת כשנזכרה בו, באדון גולדברג ולי קפצו לראש כל סיפורי המעברה, עם הצריף הדולף והצפיפות, הדלות והקור והפקידים הלבנים המסרבים של הבנק ודמעות של עצבים טשטשו לי את המצלמה. כשניסיתי לחפור קצת יותר אמרה לי בקול נמוך בערבית המסתורית שלה ש"לא כל קופסא צריך לפתוח ולא כל שאלה צריכה תשובה. לפעמים הכי טוב לעזוב את הדברים בשקט ואם יש סבלנות, הכל מתערבב בבטן".

*

"מרק קליידלה", של ממה מסעודה:

מערבבת קמח מצה, שמן ומים יחד

מוסיפה ביצה אחת או שתיים

ועוד קצת מים

מעבדת היטב את הטיט האפרפר ומוסיפה תבלינים משלה,

אגוז מוסקט ופלפל שחור, מלח וטיפה סוכר והולכת אל הגז.

כאחת הפולניות מכדררת סבתי מסעודה שתזכה לשנים ארוכות של גלגול, את כדורי הקניידעלך

ויוצרת באופן מתמיה עשרות כדורים קטנים וזהים להפליא.

מהקערה אל סיר הפסח הענקי מקפצים להם הקניידלעך, הסיר מכיר היטב את הפרוצדורה משנים קודמות                ומתמלא לאיטו. הכדורים מצידם מתבשלים ומחכים לעבור אל סיר מרק הירקות שהוכן מבעוד מועד. הוא זה שיעניק להם את הטעם הייחודי ואת הצבעוניות לה הם זקוקים כל כך.

*

אוכל בכלל ואוכל של חגים במיוחד מעורר שאלות גדולות של זהות יהודית מהסוג שבמשך רוב ימות השנה אנחנו עושים מאמץ מיוחד לא לשאול. אנחנו משתדלים לא לגעת ובוודאי שלא לנסות לתת תשובות בכדי לא לעורר חס וחלילה פולמוס מהסוג שיביא את הלבנים לידי פיצוץ פנימי או את השחורים לפיצוץ חיצוני.

אז אנחנו לא מדברים על זה, לפחות לא בפומבי. כי זה לא פוליטקלי קורקט יותר לדבר על שחורים ולבנים. בחדרי חדרים זורקים הערות קטנות לאוויר, פה קינטור על הלבן בעבודה, שם יציאה על השחור בלימודים, מדי פעם מתפלקת איזה קללה וזהו, בגדול הכל סבבה. כי כולנו לכאורה כבר מעורבבים ושדים בבקבוקים, בעיקר של עראק הם פאסה, ובלה בלה בלה.

*

אני מכבדת את ממה, מוזגת מרק עם כדורים לקערה גבוהה, זוללת ומנסה לפתח סבלנות ולערבב הכל בבטן. עם האוכל זה בדרך כלל מצליח היטב, בטן מפלדה עם קיבולת גדולה ונכונות לטעום מכל הבא ליד. אבל בגזרת הלב והקופסאות מתקשה קצת להניח לדברים בשקט. כי סבלנות היא הפירמידה שלי, עבודת הפרך שבסופה התקווה לעבור בליבו של ים גדול שכבדרך נס נבקע לשניים.

Read Full Post »

כן זהו פוסט על מלפפונים.

אבל גם על ספורט, אומנות ולואיס גריזרד.

רוצים לדעת את הקשר? המשיכו לקרוא.

*

לואיס גריזרד, העיתונאי והסאטיריקן האפרו – אמריקאי הנודע היה אמן של מילים. בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת למד לואיס עיתונאות באוניברסיטת ג'ורג'יה הממוקמת בלב הדרום הצבעוני של ארה"ב. תקופה שהייתה, אם ליפול למלכודות הציניות, פיקניק אמיתי לכל שחור ובעיקר לשחור בעל דעות צבעוניות כלואיס.

כל חייו כתב ודיבר. בעיתונים, בטלוויזיה ועל במות מועדוני הסטנד אפ, על ספורט בעיקר אבל גם על כל דבר אחר שעלה בדעתו, ועלו לא מעט. הוא הצליח להצחיק, להרגיז ולרגש מיליוני אנשים. בתקופת השיא שלו התפרסם הטור היומי של לואיס על פני 450 עיתונים בארה"ב (!!!).

ללואיס היה פה גדול, הוא אהב ספורט, נשים (3 חתונות לפחות..) ואוכל ומכיוון שאני חורגת ממנהגי וכותבת פוסט על מלפפונים החלטתי להביא כאן בציטוט ישיר את אחת מהברקותיו של לואיס:

"קשה לחשוב דבר מלבד מחשבות נעימות כשאתה אוכל עגבנייה טרייה מהגינה"

אין ויכוח. קשה לחשוב בכלל כשאוכלים ירק היישר מהגינה. בעיקר עגבנייה.

אבל גם מלפפון. בעיקר מהצנצנת.

אז נכון זה לא בלוג של אוכל, אבל באומנות כמו באומנות אין צנצנת שהיא לא מייצג ומביני עניין יעידו שלכבוש מלפפונים זוהי אומנות.

אז בבקשה, גם תירוץ וגם מתכון שבסופו 2 אנקדוטות אחרונות על לואיס.

בתיאבון

*

מתכון של ממה, הסבתא שלי,

שתחיה ותזכה להמשיך ולכבוש אותנו, בבישול ואהבה:

א. הכינו מראש:

צנצנת

בערך 2 ק"ג מלפפונים קטנים, כדאי לבחור את המלפפונים הכי קשוחים בגינה

10 שיני שום

5 פלפלים אדומים חריפים (ש'ודניות, כן אלא הרעים..)

כף גרגרי פלפל שחור אנגלי (שלם)

עלי דפנה יבשים

_______________________

כפית חומץ

מלח

מים

צרור שמיר

ב. קדימה:

בתוך הצנצנת היבשה! שמים את כל הדברים עד הקו השחור (למתקשים, הכל עד לעלי הדפנה כולל).

אחר כך מוסיפים מים קרים ומלח ביחס של: כל ליטר מים + 5 כפות מלח, כדאי להמיס את המלח במים לפני כן.

כשהמים ממלאים את הצנצנת סוגרים את הסיפור בצרור עלי שמיר טריים ועליהם כפית החומץ.

פקק.

שקשוק חזק שינער ויערבל את כל החברים שבצנצנת יחד

ולהוציא לחלון, גינה, לשיזוף בשמש.

*

לפעמים קורה קסם והמלפפונים נכבשים כבר לאחר 3 ימים בלבד, ולפעמים צריך קצת לחכות. סבלנות.

*

כמובטח 2 אנקדוטות על לואיס גריזרד:

1. לואיס היה העורך הצעיר ביותר של מדור הספורט בעיתון הגדול והחשוב לתקופתו Atlanta Journal, בתפקיד הנחשק הוא אחז כבר בגיל 23!

2. הטור היומי של לואיס היה מוצלח עד כדי כך שבטקס חלוקת הפרסים לכותבים המצטיינים של השנה העניקו את הפרס "כותב הטור הטוב ביותר" ופרס נוסף "כותב הטור הטוב ביותר שאינו לואיס גריזרד".

מדהים לא?

תודו שנכבשתם!

*


Read Full Post »