Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סטודיו’

מעשה בשתי כורסאות עץ יפהיפיות שהגיעו לביקור בסטודיו החיפאי שלנו.

שתי כורסאות העץ הנאות, כך גילינו בתחקיר המעמיק שביצענו להנאתנו, נולדו בשלהי שנות ה-50 בעיר הלבנה תל אביב. יודעי  דבר מספרים כי היו אלו ימים של ציונות מעשית. ימים בהם בקיוסקי הארץ תסס הגזוז, בפרדסים הזהיבו התפוזים ושיחת טלפון היתה כרוכה בשלשול מטבע עם חור.

אי אז, בדרומה השחון של העיר הלבנה עמדו להם בשורה עורפית בתי מלאכה. נגריות, זגגיות, מסגריות, רפדיות, חשמליות ועוד "יות ויות" רבות וטובות. ולו נכנסתם לבקר באחת מהן ביום חולין הייתם וודאי פוגשים את אריה או שליימל'ה או את ג'וחה ורובן, שהיו מאותם גברים, מסוקסים ויגעים, מיוזעים ומיובלי כפיים השקועים במלאכה עתיקת יומין והכרחית לאין שיעור, היום אולי קוראים לה היי-טק, בשנת 1957 קראו לה – עבודה עברית!

ומה יותר חשוב מעבודה עברית?

***

"מלאכת כפיים משחררת מן הייאוש", כך נוהגת לומר סבתי שתחיה בערבית מתנגנת, ואם נצליח להתעלם מהקונוטציה הגרמנית המתבקשת נוכל להודות שיש צדק בדבריה. יש בכוחה של עבודה טובה, כזו המביאה להזעה הגונה, לטינוף ידיים ולשירה בקולי קולות, להבריא כל נפש ולהצעיר כל בא בימים.

אותם גברים העוסקים במלאכה לא העלו על דעתם לכנות את עצמם אומנים או יוצרים או כל כינוי תל אביבי מתבקש (היום). הם היו פועלים שבאים בבוקר כל יום חולין להקציע ולשייף, למסמר ולהבריג את רהיטיה של הארץ החדשה. ייצור המוני, העתקת אותו דגם, או ייצור מעץ עלוב שאינו מסוגל לשרוד את המוטל עליו נתפסו בעיניהם כחטא שאין עליו כפרה. העבודה חייבת להיות מדוייקת ומכווננת ואין מקום לבלאי מוקדם מן הרגיל (100 שנים לפחות…).

***

ובכן, בחזרה לסטודיו.

 בעדינות רבה הנחנו את צמד הכורסאות על משטח העבודה, וביצענו את טקס ההיכרות המעמיק והמסורתי, אנו מכנים אותו "סובו פריט והקיפוהו", סובבנו סביבן, הקף והתבונן. סימונים סומנו, מידות נלקחו, קפה נמזג להפסקת התפלמסות ובעוד הגרגרים השחורים שוקעים להם באיטיות בכוסות החרס הלבנות ידענו כי נפל דבר.

הערכת מצב: צבע חום מתקלף, לכה ישנה שהתפצפצה לה אי שם באלף הקודם, צורך בחיזוקים קלים, כריות אין מנוס מלחדש לחלוטין, הריפוד גמור. נשמע רע? לא לנו! "היום כבר לא עושים כאלה", אמרנו חזור ואומר כקשישים מדופלמים ממש והמשכנו להעביר אצבע מוקסמת על גימורי הידיות ופיתוחי המשענות. ולבסוף כמובן שהחלטנו, חדורי אמונה בכוחה המהפנט של עבודת הכפיים לאמץ לחיקנו את צמד הכורסאות.

לעבודה!

מה בתוכנית:

כורסא = 2 כריות + מסגרת עץ

הצבע לבן, בזה אין וויכוח.

הצביעה תעשה בצורה ידנית.

לא משנים טקסטורה, משמרים את מבנה העץ.

הריפוד מתחלק כמובן ל-2: כריות תחתונות וכריות עליונות, כל אחת מהן בצבע שונה כדי ליצור איזון מעניין: כריות תחתונות: כחול נייבי עדין מאריג כותנה עבה. כריות עליונות: בד פרחוני קסום בגווני שמנת וורוד.

התופרת: פאינה שלנו המלכה!

***

אתם מתים כבר לראות אותם נכון???

קבלו!!!

***

(צמד הכורסאות מופיע עכשיו ב"קטלוג של אמיליה")

מודעות פרסומת

Read Full Post »

כשהאלמוגן צובע צמרתו אדום,
אז יודעים שהאביב הגיע כבר הלום,
והאיזדרכת הקשישה
שמלה ירוקה בחן לבשה
ותרדמת החורף חיש הברישה
עם יופי של צבע
מרהיב כל הטבע
וכליל החורש ההדור
ורוד חזק נופו שזור
והקידה השעירה
שבצהוב עטרה.
לה-לה-לה-לה…

***

האביב כבר כאן, הוא מגיע בהפתעה, כמו אורח רצוי מאד ומיד משתלט על העיניינים. אפשר להריח אותו בבוקר מוקדם כשהרוח מנשבת לה בעדינות. אפשר לחוש בו כשהשמש מבהיקה ומחליפה משמרות עם ירח בהיר וניתן לשמוע אותו עוד בשעות הראשונות של היום ממלא את האוויר החם בפרפרים ושאר חרקים.

כל האביביות הזו עושה חשק לפרחים. ופרחים שולחים אותי ישר למדף הצבעים, משם נשלפים הכתום התפוזי, הסגול הלוהט, הכחול הים תיכוני, הצהוב הנרקיסי ושלל אחרים (שמות התואר המליציים של טמבור לא שלי, נשבעת) וביחד נוצרת מניפת צבעים ססגונית כזו שאין מנוס אלה לעטות סינר, לשלוף מברשות, לשים מוזיקה ולצאת לעבודה:

אחרי העונג שבהשתוללות עם הצבעים העזים והנועזים האלו מגיעה שעתה הטובה של מלאכת הריפוד. והשאלה המתבקשת, היכן מוצאים בדים פרחוניים שהאביב יפרוץ מהם בתשוקה? ובכן 2 טלפונים ליודעי דבר ומחצית השעה לאחר מכן מצאתי את עצמי משוטטת  בין חנויות הבדים שברחובות חיפה השקועה עדיין בשנת החורף. שם בין מטרוניות מקשישות עם משקפי קרן, האוחזות ביד רמה מטר ומספריים מצאתי את שחיפשתי:

את בוקר יום המחרת הקדשתי למלאכת השידוכים המבורכת. אכן מלאכה שכמוה כקריעת ים סוף, שוב, לא אני אמרתי, גם לא טמבור, גדולים וטובים משנינו.

כך או כך שידוכים אהובים עלי במיוחד:

י

הימים האלו של האביב מאפשרים לנפש להתרחב. גורמים לנו להפוך פואטיים, חולמניים. אם חושבים על זה לעומק זו המהות של הכל בעצם, להתרחב, לחלום, להתמלא. ימים של עיסוק בכסאות עץ פרחוניים בחצר הסטודיו הם ימים טובים, פשוטים כאלה, מהסוג שעושה טוב על הנשמה. בתום כל השיופים, שיטוטים, שידוכים ישנם כסאות. הנה הם כאן לפניכם, שאביב חולמני ומלא פריחה ימלא את כולנו. אמן.

***

מסימפוניה של צבעים מרנין הלב בפנים,
ממלא בבושם אביבי כל נים ונים,
עם ציוץ ציפור אביב בקרת
פעימות הלב עוצרת
נרקיסים ואיריסים שוזרת,
עם יופי של צבע,
מרהיב כל הטבע,
עם רקפות סגלגלות
בין אבנים מתגלגלות
וניחוחות מלוא החזה
אשרי אביב כזה.
לה-לה-לה-לה…

(ברוריה שוייצר)


Read Full Post »

שאלה:

מה יותר מדהים משוקולד?

שום דבר בעולם, אתם צודקים.

אתם יודעים מה,

אולי רק כרזות פרסומת של שוקולד

פעם לפני המון שנים, אם נדייק –  בעשורים הראשונים של המאה הקודמת,

כשרצו מפעלי השוקולד לפתות את הלקוחות במיני תרגימא

הם פצחו בעיצוב והפצה של כרזות מצויירות מדהימות ביופיין

המתארות ילדים בדרך כלל,

בסיטואציות המעלות חיוך מיידי וכמובן חשק למתוק המתוק הזה.

אם בתחרויות עסקינן אז כמובן שאמני העיצוב הצרפתיים

לוקחים כאן את הגביע ובגדול

כרזות הפרסום הצרפתיות צבעוניות,

אסטתיות ומלאות סימטריה.

אבל כמובן שהם לא לבד, וכרזות שוקולדיות מצויירות ויפות

הופיעו במדינות רבות ברחבי בעולם.

ועכשיו,

כחסידת שוקולד מושבעת וכמי שעיסוקה העיקרי הוא נבירה

בכל מה שנכנס לקטגוריה "פשפשים",

זכיתי שנפלו לידי (יותר נכון נפלתי אני לזרועותיהם) כרזות פרסום מדהימות,

חלקן מדגמנות כאן ממש בפוסט הזה,

וחלקן שמורות עימי במקום מבטחים.

תהיו בטוחים שלהביט ולהתפעל בהן ממש לא סיפק אותי

ולכן הן וחברותיהן הועברו אחר כבוד אל הסטודיו ושם הפכו בימים אלו ממש

לשלל מגנטים לשמחת המקרר,

תמונות לאושרם של קירות המטבח, ועוד..

אז בשורה תחתונה

תהיו רציניים ובואו נחליט אחת ולתמיד:

שוקולד

חלב או  מריר?

Read Full Post »

פגשתי אותו במקרה.

עומד זקוף בפינה על המדרכה.

הוא ניראה חזק, חשבתי לעצמי וניגשתי להביט בו מקרוב,

אבל בטוח כזה עם חולשות.

מהסוג שדורש השקעה אבל לא יותר מדי.

אז לקחתי אותו הביתה,

לא כל אחד זוכה,

אבל החלטתי שהוא שווה את זה ובכלל,

לא התחשק לי לחזור הביתה לבד

ומה רע  בקצת להתנדנד?

כמו שאתם רואים לא היה פשוט,

בכל זאת הוא מיוחד במינו,

כזה שדורש לקלף ממנו שכבות בעדינות וברגישות,

לשייף את השכבה החיצונית ולגלות את כל הרוך שמסתתר מתחת.

*

וכן הוא שחור,

ונכון זה לא ממש הטעם שלי,

אבל תמיד אפשר לשנות לא?


* * *

בסופו של יום הוא התגלה כהשקעה נבונה.

אחד כזה מלא קטבים, יציב ומתנדנד,

קשוח ורגיש,

בדיוק כמו שאני אוהבת.

***

להתפנק

להתרפק

להתנדנד..

Read Full Post »