Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קסם’

בעיר היפה בעולם ישנה סמטה ובה הזמן עוצר מלכת. אילולא חששתי ממלכודת קלישאות הייתי ממשיכה לתאר בציוריות את אותה חלקה אורבנית קסומה, הנסתרת מרוב באי השוק וידועה בעיקר לירושלמים ולמיטיבי שיטוט.

רחבת הקמארות (בתרגום חופשי – סוויטה, בתכל'ס.. בתי משחק ושעשועי קלפים למיניהם) שבשוק העיראקי הצמוד לאחיו הגדול והמפונפן "מחנה יהודה", היא פינת חמד לכל מי שרוצה למצוא את עצמו חוזר בזמן.

אז נכון שישנן כמה מסעדות סמוכות מאד ובעלות שם (לא מוצדק..) וניחוח ביתי, הידועות גם לבאים מרחוק ובכל זאת, בשעות הבוקר והצהריים מתקיימת מזה שנים רבות מאד, ברחבת השוק העירקי, התרחשות מחממת לב ששווה ביקור גם בלי לנגב חומוס ב"עזורה".

עשרות גברים, שהשנים בהם היו חלק ממעגל העבודה נמצאות הרחק מאחוריהם, יושבים אוחזים קלפים או מגלגלים קובייה על לוח עץ, סיגריה בוערת שנאחזת בכל כוחה בקצה השפה התחתונה וכוס קפה שחור שממתין בצד. חובשי כיפות, כובעים, דתיים וחילונים. עירקיים וגם כאלה שלא, בעלי שפם מסולסל או זקן מכובד, עם משקפי שמש או בלעדיהם.

הגברים כולם לוקחים חלק במשחקי הקלפים או הקובייה, מי בישיבה כשחקן פעיל ומי מהצד כאסטרטג או מעודד.

במשך כשעה וחצי עמדנו בסמוך אליהם כדי נגיעה, התכופפנו ורכנו, עלינו על כסא כדי לשפר זווית, החלפנו עדשות, נכנסנו ויצאנו ובקיצור חגנו סביבם כשני דבורים עמלניות, על ציודינו ומצלמותינו ואיש מהם לא טרח להפנות אלינו את מבטו. שאלנו את עצמנו אם אנחנו בלתי ניראים או אולי רגילים חברי השוק העירקי בהסתערות צלמים ולבסוף הגענו למסקנה פשוטה, גורלם של אוחזי הקוביות מעניין הרבה יותר מאיתנו.


***

לבסוף נפרדנו מהסמטה האהובה, ירדנו שני גרמי מדרגות תלולים וברגע אחד חזרנו אל לב ליבה של ירושלים הגדולה, אל שוק מחנה יהודה ההומה.

יהודה עמיחי פרסם בספרו "פתוח סגור פתוח" אסופת שירים יפהייפיה כמו שרק הוא יכול וכולם מתחילים בשאלה "למה ירושלים". לעמיחי יש תשובות רבות, חכמות ומתפלמסות. גם לי יש כמה. הטובה שבהן היא "ככה", כן, ככה כזה של ילדים. כי ירושלים היא ככה, היא משוגעת ויפה ופקוקה וצפופה ומרתקת ולכן אוספת לחיקה את כל המשוגעים והיפים והצפופים והמרתקים.

את חלקם הכרתי אישית ולהם שמורה אהבתי ובחלקם אני נתקלת כך בהפתעה והם עושים לי קווץ' קטן של געגוע לעיר הנפלאה הזו שהייתה לי פעם בית.

 אנשי הרחוב מרתקים אותי, יש שיכנו אותם אסופה של תמהונים עמוסי מוזרות ושיגעון, אם תשאלו אותי אני אלך עם "אנשים שהחיים לקחו אותם לטיול ארוך במחוזות החספוס והייחודיות".

לפעמים למרות הציפייה למפגשים מהסוג השלישי הפגישה עם אנשי הרחוב בירושלים מפתיעה בעוצמתה גם את המתורגלים והוותיקים שבינינו.

ואז משום מקום, דווקא כשלא מוכנים ובליל הצעקות, הריחות הכבדים והחום המהביל הופכים למיקס לא נעים, דווקא אז ברגע המופלא הזה נמתחת קשת על מיתר ומנגינה מופלאה דואה באוויר החם וממלאה אוזן ולב.

בעוד המוסיקה מתנגנת נזכרתי במשפט שאמר פעם רבי נחמן מברסלב "הרגל את עצמך לזמר ניגון. זה ייתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה", וחשבתי לעצמי איזה יופי של הרגל ואיזה כייף לשני הבחורים האלו העומדים בלב שוק סואן בחום יולי המהביל, שבקצה אצבעותיהם מונחת מנגינה.

(זה לא רבי נחמן. זו תמונתו של הרבי מילובאוויטש על קיר באסטה בשוק המקורה)

***

צילומים: אלדד שחר, עדי אלימלך

מודעות פרסומת

Read Full Post »

זהו סיפור קצר, על מזוודה אחת ודוב אחד, שהגיעו מארץ רחוקה ומצאו בית חם.

*

שלישי בלילה, סביבות השעה ארבע בבוקר. אני מנסה כהרגלי למלא את השעות הריקות משינה, אך ללא הועיל. אולי ספר, אולי משקה חם, קר, משהו. כלום לא עוזר. מתקשרת לחבר קרוב שיודע נדודי שינה מהם ושואלת אם הוא בעניין להסתובב איתי ברחובות. התשובה חיובית, ורבע שעה אחר כך אנחנו יוצאים לדרך כאחרוני המשוגעים בעיר.

זו לא הפעם הראשונה.

אבל בהחלט מיוחדת.

מזג אוויר אביבי, "קריר אבל לא ירושלים" כמו שאומרים אצלנו. סווטשרט חם וכפכפים, תרמוס קטן של קפה שחור ועוגיות פריכות עם ריבה ואגוזים בשקית. מה עוד אפשר לבקש.

אז דיברנו והלכנו. הלכנו ודיברנו.

סיפרנו על השבוע שהיה. על חלומות, קטנים גדולים.

איפה היינו רוצים לגור, ואם יהיה לנו אי פעם את הכסף לנסוע לשם..

מה כל אחד היה עושה לו זכה בלוטו, שיחות כאלה אתם יודעים..

בשלב מסויים התיישבנו על ספסל. ספסל חיפאי אורגינל, שצופה אל אורות הצפון ומכיר את אוניות המפרץ  בשמן הפרטי. מן ספסל כזה חכם וזקן ורטוב מטל. התרווחנו עליו, על הספסל. ברגליים פשוטות קדימה – הוא וברגלייים משוכלות – אני. והמשכנו לדבר עד אחרון פירורי העוגיות בשקית.

כשקמנו ללכת הגיחה השמש. האוויר הקריר התחמם לו בשקט וצבעים חמים של בוקר דקרו בקרניים ארוכות את האפור הרחוק שמעל הרי טבעון והעמק. למטה במרחק לא רב הבשיל העשב בשדות הכותנה ובריכת "המחפר" הארורה הפכה כחולה ומפתה כאגם צפון איטלקי אמיתי.

בתוך כל הקסם הזה כמעט ולא הבחנו בה, במזוודה צהבהבה, שחיכתה בסבלנות לרגלי הספסל.

אחרי קריאות השמחה וההתפעלות, נסיונות הפתיחה הכושלים וההתרגשות הכריעה את שנינו עייפות כבדה, אז לקחתי אני הביתה עם הבטחה לספר מה מסתתר.

שוב בבית. חזרה במיטה. ישנתי בקושי. מי יכול לישון עם מזוודת מסתורית בדירה?

09:00 בבוקר שלוש שעות שינה זה ממצה לכל הדעות (בעיקר לדעתי). מקלחת קצרה, צחצוח שיניים. ארגז כלים, מברג. רבע שעה של מלחמה בנסיון לא לחסל את הסוגרים המקוריים ולבסוף קלאק קלאק, צליל ענוג, ימין פתוח, קלאק קלאק, צליל ענוג נוסף, שמאל פתוח אף הוא.

נו… הוא אומר מעבר לקו, (הבטחתי להתקשר לספר,

אז רגע לפני שפתחתי את המכסה צלצלתי ועכשיו שנינו דרוכים).

בבת אחת אני מרימה את המכסה, ובשנייה ראשונה כבר מאוהבת,

"דוב. כן מה ששמעת, דוב.

עם בנדנה.

והוא הדבר הכי מתוק שראיתי בחיים"

אז מה אנחנו יודעים בינתיים על דובי (שקיבל בנתיים את השם אוסקר)?

בתחתית המזוודה עיתון ברוסית ובכותרת התאריך: 24.3.1980

אוסקר הוא דוב רוסי

אוסקר בן 31  ובחישוב מהיר הוא גדול ממני בשנה ו-6 ימים

אוסקר הוא דוב מגניב, כי הוא אוהב את הבנדנה שלו,

שהבד המתפורר שלה מנווקד בלבן

אוסקר נשאר איתי. דוב קטן ופרוותי שעשה דרך ארוכה מרוסיה הקרה לחיפה האביבית.

ניסיתי לשאול שאלות, אם הגיע באוניה או במטוס. אם חיבקה אותו ילדה קטנה בדרך הנה או אולי סבתא קשישה שאחזה בו כל השנים כמזכרת. האם הוא מכיר מישהו כאן בסביבה, אם הוא רוצה אולי לשלוח מכתב עם בול לארץ ההיא הרחוקה ואם יש בו געגוע.

אבל אוסקר לא עונה.

הוא שותק, כמו כל הדובים החכמים

ועיני החרוז החומות שלו מחייכות אלי בנצנוץ.

Read Full Post »