Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רוסיה’

שתי נקודות חשובות:
בשבת בבוקר הולכים לשוק. נקודה.
שוק הפשפשים החיפאי הוא השוק הטוב ביותר בארץ. נקודה.
(אתם מוזמנים לחלוק כמובן..)
אז נכון שאני מסתכנת כאן בגרימת עומס "תיירים" ברשלנות, אבל מרגישה שחייבת לכם את זה. וכשמתמכרים, אבוי, זה מסוכן. אז בוודאי שכשהשעון מצלצל והשעה 07:00 מופיעה על הצג, עוברת בי צמרמורת קלה, אבל די מהר היא מתחלפת בפרץ אנרגיה היסטרי כתוצאה מהמחשבה המבעיתה שמישהו, וזה באמת לא עקרוני מי, יגיע לפני וייקח לי (כשזה קורה התחושה היא יותר "גנב לי"..) את הכלי המושלם, רק בגלל שהתעצלתי לצאת מהמיטה בשבת בבוקר.

*

בשוק החיפאי כמו בכל שוק שמכבד את עצמו, אפשר למצוא כמעט כל דבר שעולה על דעתכם. בפעמים הראשונות שהסתובבתי בו לא האמנתי מה אנשים זורקים ויותר מכך, מה אנשים קונים. עברו מאז כמה שנים והתדהמה הזו עדיין מכה בי בכל ביקור מחדש.
וכשקראתי לפני כמה שבועות את "דוריאן גריי" של אוסקר ווילד נתקלתי במשפט גאוני ששעשע אותי מאד:
"יש דברים רבים שהיינו משליכים, לולא פחדנו שאנשים אחרים עלולים להרים אותם".
לורד הנרי ווטון ידע היטב על מה הוא מדבר, כבר קרה שנתקלתי באחד השיטוטים בחפץ שהסתובב אצלי בסטודיו והתגלגל (חתיכת גלגול) חזרה לחיקה החמים של המדרכה ברח' קיבוץ גלויות בחיפה.
*
אפשר לכתוב פוסטים אין ספור על שוק הפשפשים החיפאי, יש מה לומר עליו ועוד ייאמר, אל דאגה, הבטחה. אבל לא לשם כך התכנסנו ואם לרגע חששתם, הכותרת אינה משקרת!
אמאייל, זה הדבר. אהבה ישנה של חברה, שהשכילה להדביק אותי בחיידק עיקש שאינו מרפה וכמו כל וירוס טוב שב ומופיע ומסרב להיעלם.

10 עובדות חשובות וגם תמונות של החומר המופלא הזה:

1. אמאייל נוצר מאבקת זכוכית (אבקת קסמים) שמותכת על שכבת מצע (כגון מתכת, זכוכית, קרמיקה).
*
2. כדי שאבקת הזכוכית תהפוך לקוסמית ותצפה את הכלי צריך לאפות אותה בטמפ' של 850 מעלות.
*
3. האמאייל עמיד בפני אש ואפילו כימיקלים.
*
4. ציפוי האמאייל יכול להישבר וליצור "עיניים" בצבע שחור, כשזה קורה הוא פסול לשימוש, ובעיקר לאכילה.
*
5. כמעט עד שנות ה-80 היו חנויות זעירות ובהם מומחים לתיקון כלי אמאייל סדוקים ופצועים.
*
6. אפשר לייצר אמאייל שקוף, אך רוב הכלים הם אטומים וצבעוניים.
*
7. ישנן עדויות לכלי אמאייל עוד מתקופת המצרים הקדמונים.
*
8. שיטת האמאייל הייתה נפוצה גם בסין, יפן, ברוסיה ובמדינות רבות נוספות.
*
9. בשנות ה-50, כמעט בכל בית ישראלי ישב לו מעל המקרר "ארגז לחם" עשוי אמאייל.
*
10. הכלים אותם אנו פוגשים היום הגיעו בעיקר עם העולים במהלך השנים, ממדינות רבות: מאירופה, אסיה וגם אפריקה. לכל אזור הטכניקה שלו, הצבע, הצורה והטקסטורה הייחודיים לו.
*
ועובדה אחרונה לסיום:
הם פשוט יפים, כל כך יפים וצבעוניים, ונוסטלגיים.
לאחסון, ליופי, לשימוש, במטבח, בסלון, בכל מקום בבית, וגם בחוץ,
אבל על זה נדבר כבר בפוסט הבא..
תמונה אחרונה, תהנו!
*
***
רגע לפני שאתם נעלמים, שני דברים קטנים.
1.אני מזמינה אתכם להיות חברים של "אמיליה" ולקבל הודעה בכל פעם שמתפרסם לו פוסט חדש. בראש הדף מצד שמאל –  "5 שניות הרשמה ואתם חברים".
2. אתם מוזמנים להגיב, לשאול, לספר, לחלוק, להציע, לצעוק, לשיר וכו'. תמיד כייף לשמוע מכם! ובהזדמנות זו תודה לכל הקוראים והמגיבים, אתם הסיבה לכתוב בסופו של יום. נשיקות, אמיליה.
***
מודעות פרסומת

Read Full Post »

אח, קופסאות הפח.

קטנות וגדולות, צבעוניות או אפרוריות, מאמריקה, רוסיה או ממלכת בריטניה, ישראליות אידיאליסטיות או צרפתיות קפיטליסטיות, כולן יפות, כולן מדהימות, כולן עושות לי חשק לקחת אותן הביתה…

רגע של היסטוריה:

בשנת -1800 הציע נפוליאון פרס של 12,000 פרנק למי שימציא דרך זולה ויעילה לשמר כמויות גדולות של מזון לצורכי הצבא הצרפתי האנין שכידוע, על קיבתו הוא צועד. לא עבר זמן רב ובשנת 1809 הרים ניקולא אפר, קונדיטור מוכשר את הכפפה ויצר כלי אחסון נפלאים עשויים.. זכוכית. כמובן שזכוכית ומלחמה לא הולכים יד ביד. הקונדיטור ניקולא חזר לאפות ופתרון אחר צץ לו משום מקום: קופסאות גליליות, אטומות, עשויות פח.

השמחה הייתה רבה, האוכל נשמר היטב, רק חבל שלקח לאנשי נפוליאון 30 שנה להמציא את פותחן קופסאות הפח, מה שאילץ את חייליו לחתוך את הפחיות בכידונים או לנפצם באבנים. (גם לכם עבר בראש זכרון מסוייט של טיול בלב מדבר, לחם מעוך, קופסת תירס חמה וללא פותחן.. בטוח שכן).

נפוליאון אמנם ניצח במלחמה (באחת מהם לפחות) אך המנצחים הגדולים הם אנחנו, שזכינו ברבות הימים להנות מצאצאי הצאצאים של אותן קופסאות פח צרפתיות.

קופסאות פח לקפה:

קופסאות פח לתיוני תה:

קופסאות פח לאחסון אבקות (קמח, סולת, סובין..):


קופסאות פח לעוגיות:

וכולן יחד, מלכות היופי, החן וחביבות הקהל:

לא ניפרד לפני שנוסיף אנקדוטה קטנה עם טוויסט ארצישראלי:

בשנת 1884 הציע אבי רעיון הקרן הלאומית, הפרופ' והרב צבי הרמן שפירא זצ"ל את השימוש ב"פושקע" (יידיש), קופסת הפח המפורסמת ביותר בארץ לאיסוף תרומות לקרן הקיימת. בכל בית בישראל על מדף בולט ואחר כבוד התנוססה לה "פושקע" שכזו ובה נאספו להן אט אט מטבעות למען מטרות ירוקות וטובות.

לסיום קירבו ואגלה לכם סוד: היום אותה "פושקע" הינה פריט אספנות יקר וסנטימנטלי לאספנים רבים, אם יש ברשותכם אחת אתם ממש עשירים! (סתם, לא ממש עשירים, אבל היא שווה די הרבה, בהצלחה..).

Read Full Post »

זהו סיפור קצר, על מזוודה אחת ודוב אחד, שהגיעו מארץ רחוקה ומצאו בית חם.

*

שלישי בלילה, סביבות השעה ארבע בבוקר. אני מנסה כהרגלי למלא את השעות הריקות משינה, אך ללא הועיל. אולי ספר, אולי משקה חם, קר, משהו. כלום לא עוזר. מתקשרת לחבר קרוב שיודע נדודי שינה מהם ושואלת אם הוא בעניין להסתובב איתי ברחובות. התשובה חיובית, ורבע שעה אחר כך אנחנו יוצאים לדרך כאחרוני המשוגעים בעיר.

זו לא הפעם הראשונה.

אבל בהחלט מיוחדת.

מזג אוויר אביבי, "קריר אבל לא ירושלים" כמו שאומרים אצלנו. סווטשרט חם וכפכפים, תרמוס קטן של קפה שחור ועוגיות פריכות עם ריבה ואגוזים בשקית. מה עוד אפשר לבקש.

אז דיברנו והלכנו. הלכנו ודיברנו.

סיפרנו על השבוע שהיה. על חלומות, קטנים גדולים.

איפה היינו רוצים לגור, ואם יהיה לנו אי פעם את הכסף לנסוע לשם..

מה כל אחד היה עושה לו זכה בלוטו, שיחות כאלה אתם יודעים..

בשלב מסויים התיישבנו על ספסל. ספסל חיפאי אורגינל, שצופה אל אורות הצפון ומכיר את אוניות המפרץ  בשמן הפרטי. מן ספסל כזה חכם וזקן ורטוב מטל. התרווחנו עליו, על הספסל. ברגליים פשוטות קדימה – הוא וברגלייים משוכלות – אני. והמשכנו לדבר עד אחרון פירורי העוגיות בשקית.

כשקמנו ללכת הגיחה השמש. האוויר הקריר התחמם לו בשקט וצבעים חמים של בוקר דקרו בקרניים ארוכות את האפור הרחוק שמעל הרי טבעון והעמק. למטה במרחק לא רב הבשיל העשב בשדות הכותנה ובריכת "המחפר" הארורה הפכה כחולה ומפתה כאגם צפון איטלקי אמיתי.

בתוך כל הקסם הזה כמעט ולא הבחנו בה, במזוודה צהבהבה, שחיכתה בסבלנות לרגלי הספסל.

אחרי קריאות השמחה וההתפעלות, נסיונות הפתיחה הכושלים וההתרגשות הכריעה את שנינו עייפות כבדה, אז לקחתי אני הביתה עם הבטחה לספר מה מסתתר.

שוב בבית. חזרה במיטה. ישנתי בקושי. מי יכול לישון עם מזוודת מסתורית בדירה?

09:00 בבוקר שלוש שעות שינה זה ממצה לכל הדעות (בעיקר לדעתי). מקלחת קצרה, צחצוח שיניים. ארגז כלים, מברג. רבע שעה של מלחמה בנסיון לא לחסל את הסוגרים המקוריים ולבסוף קלאק קלאק, צליל ענוג, ימין פתוח, קלאק קלאק, צליל ענוג נוסף, שמאל פתוח אף הוא.

נו… הוא אומר מעבר לקו, (הבטחתי להתקשר לספר,

אז רגע לפני שפתחתי את המכסה צלצלתי ועכשיו שנינו דרוכים).

בבת אחת אני מרימה את המכסה, ובשנייה ראשונה כבר מאוהבת,

"דוב. כן מה ששמעת, דוב.

עם בנדנה.

והוא הדבר הכי מתוק שראיתי בחיים"

אז מה אנחנו יודעים בינתיים על דובי (שקיבל בנתיים את השם אוסקר)?

בתחתית המזוודה עיתון ברוסית ובכותרת התאריך: 24.3.1980

אוסקר הוא דוב רוסי

אוסקר בן 31  ובחישוב מהיר הוא גדול ממני בשנה ו-6 ימים

אוסקר הוא דוב מגניב, כי הוא אוהב את הבנדנה שלו,

שהבד המתפורר שלה מנווקד בלבן

אוסקר נשאר איתי. דוב קטן ופרוותי שעשה דרך ארוכה מרוסיה הקרה לחיפה האביבית.

ניסיתי לשאול שאלות, אם הגיע באוניה או במטוס. אם חיבקה אותו ילדה קטנה בדרך הנה או אולי סבתא קשישה שאחזה בו כל השנים כמזכרת. האם הוא מכיר מישהו כאן בסביבה, אם הוא רוצה אולי לשלוח מכתב עם בול לארץ ההיא הרחוקה ואם יש בו געגוע.

אבל אוסקר לא עונה.

הוא שותק, כמו כל הדובים החכמים

ועיני החרוז החומות שלו מחייכות אלי בנצנוץ.

Read Full Post »