Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שוק’

אמסטרדם  ב-10 מילים ו-10 תמונות

פוסט אחרון בסדרת "אמיליה בארץ השטוחה, הולנד"

***

ארמון

 paleis

*

צבעים

kleuren

*

גבינה

Kaas

*

חלון

Venster

*

עץ

Boom

*

טרמפ

rijden

*

ציפור

Vogel

*

הפתעה

Verassing

*

רחוב

Straat

*

מים

Water

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בעיר היפה בעולם ישנה סמטה ובה הזמן עוצר מלכת. אילולא חששתי ממלכודת קלישאות הייתי ממשיכה לתאר בציוריות את אותה חלקה אורבנית קסומה, הנסתרת מרוב באי השוק וידועה בעיקר לירושלמים ולמיטיבי שיטוט.

רחבת הקמארות (בתרגום חופשי – סוויטה, בתכל'ס.. בתי משחק ושעשועי קלפים למיניהם) שבשוק העיראקי הצמוד לאחיו הגדול והמפונפן "מחנה יהודה", היא פינת חמד לכל מי שרוצה למצוא את עצמו חוזר בזמן.

אז נכון שישנן כמה מסעדות סמוכות מאד ובעלות שם (לא מוצדק..) וניחוח ביתי, הידועות גם לבאים מרחוק ובכל זאת, בשעות הבוקר והצהריים מתקיימת מזה שנים רבות מאד, ברחבת השוק העירקי, התרחשות מחממת לב ששווה ביקור גם בלי לנגב חומוס ב"עזורה".

עשרות גברים, שהשנים בהם היו חלק ממעגל העבודה נמצאות הרחק מאחוריהם, יושבים אוחזים קלפים או מגלגלים קובייה על לוח עץ, סיגריה בוערת שנאחזת בכל כוחה בקצה השפה התחתונה וכוס קפה שחור שממתין בצד. חובשי כיפות, כובעים, דתיים וחילונים. עירקיים וגם כאלה שלא, בעלי שפם מסולסל או זקן מכובד, עם משקפי שמש או בלעדיהם.

הגברים כולם לוקחים חלק במשחקי הקלפים או הקובייה, מי בישיבה כשחקן פעיל ומי מהצד כאסטרטג או מעודד.

במשך כשעה וחצי עמדנו בסמוך אליהם כדי נגיעה, התכופפנו ורכנו, עלינו על כסא כדי לשפר זווית, החלפנו עדשות, נכנסנו ויצאנו ובקיצור חגנו סביבם כשני דבורים עמלניות, על ציודינו ומצלמותינו ואיש מהם לא טרח להפנות אלינו את מבטו. שאלנו את עצמנו אם אנחנו בלתי ניראים או אולי רגילים חברי השוק העירקי בהסתערות צלמים ולבסוף הגענו למסקנה פשוטה, גורלם של אוחזי הקוביות מעניין הרבה יותר מאיתנו.


***

לבסוף נפרדנו מהסמטה האהובה, ירדנו שני גרמי מדרגות תלולים וברגע אחד חזרנו אל לב ליבה של ירושלים הגדולה, אל שוק מחנה יהודה ההומה.

יהודה עמיחי פרסם בספרו "פתוח סגור פתוח" אסופת שירים יפהייפיה כמו שרק הוא יכול וכולם מתחילים בשאלה "למה ירושלים". לעמיחי יש תשובות רבות, חכמות ומתפלמסות. גם לי יש כמה. הטובה שבהן היא "ככה", כן, ככה כזה של ילדים. כי ירושלים היא ככה, היא משוגעת ויפה ופקוקה וצפופה ומרתקת ולכן אוספת לחיקה את כל המשוגעים והיפים והצפופים והמרתקים.

את חלקם הכרתי אישית ולהם שמורה אהבתי ובחלקם אני נתקלת כך בהפתעה והם עושים לי קווץ' קטן של געגוע לעיר הנפלאה הזו שהייתה לי פעם בית.

 אנשי הרחוב מרתקים אותי, יש שיכנו אותם אסופה של תמהונים עמוסי מוזרות ושיגעון, אם תשאלו אותי אני אלך עם "אנשים שהחיים לקחו אותם לטיול ארוך במחוזות החספוס והייחודיות".

לפעמים למרות הציפייה למפגשים מהסוג השלישי הפגישה עם אנשי הרחוב בירושלים מפתיעה בעוצמתה גם את המתורגלים והוותיקים שבינינו.

ואז משום מקום, דווקא כשלא מוכנים ובליל הצעקות, הריחות הכבדים והחום המהביל הופכים למיקס לא נעים, דווקא אז ברגע המופלא הזה נמתחת קשת על מיתר ומנגינה מופלאה דואה באוויר החם וממלאה אוזן ולב.

בעוד המוסיקה מתנגנת נזכרתי במשפט שאמר פעם רבי נחמן מברסלב "הרגל את עצמך לזמר ניגון. זה ייתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה", וחשבתי לעצמי איזה יופי של הרגל ואיזה כייף לשני הבחורים האלו העומדים בלב שוק סואן בחום יולי המהביל, שבקצה אצבעותיהם מונחת מנגינה.

(זה לא רבי נחמן. זו תמונתו של הרבי מילובאוויטש על קיר באסטה בשוק המקורה)

***

צילומים: אלדד שחר, עדי אלימלך

Read Full Post »

שתי נקודות חשובות:
בשבת בבוקר הולכים לשוק. נקודה.
שוק הפשפשים החיפאי הוא השוק הטוב ביותר בארץ. נקודה.
(אתם מוזמנים לחלוק כמובן..)
אז נכון שאני מסתכנת כאן בגרימת עומס "תיירים" ברשלנות, אבל מרגישה שחייבת לכם את זה. וכשמתמכרים, אבוי, זה מסוכן. אז בוודאי שכשהשעון מצלצל והשעה 07:00 מופיעה על הצג, עוברת בי צמרמורת קלה, אבל די מהר היא מתחלפת בפרץ אנרגיה היסטרי כתוצאה מהמחשבה המבעיתה שמישהו, וזה באמת לא עקרוני מי, יגיע לפני וייקח לי (כשזה קורה התחושה היא יותר "גנב לי"..) את הכלי המושלם, רק בגלל שהתעצלתי לצאת מהמיטה בשבת בבוקר.

*

בשוק החיפאי כמו בכל שוק שמכבד את עצמו, אפשר למצוא כמעט כל דבר שעולה על דעתכם. בפעמים הראשונות שהסתובבתי בו לא האמנתי מה אנשים זורקים ויותר מכך, מה אנשים קונים. עברו מאז כמה שנים והתדהמה הזו עדיין מכה בי בכל ביקור מחדש.
וכשקראתי לפני כמה שבועות את "דוריאן גריי" של אוסקר ווילד נתקלתי במשפט גאוני ששעשע אותי מאד:
"יש דברים רבים שהיינו משליכים, לולא פחדנו שאנשים אחרים עלולים להרים אותם".
לורד הנרי ווטון ידע היטב על מה הוא מדבר, כבר קרה שנתקלתי באחד השיטוטים בחפץ שהסתובב אצלי בסטודיו והתגלגל (חתיכת גלגול) חזרה לחיקה החמים של המדרכה ברח' קיבוץ גלויות בחיפה.
*
אפשר לכתוב פוסטים אין ספור על שוק הפשפשים החיפאי, יש מה לומר עליו ועוד ייאמר, אל דאגה, הבטחה. אבל לא לשם כך התכנסנו ואם לרגע חששתם, הכותרת אינה משקרת!
אמאייל, זה הדבר. אהבה ישנה של חברה, שהשכילה להדביק אותי בחיידק עיקש שאינו מרפה וכמו כל וירוס טוב שב ומופיע ומסרב להיעלם.

10 עובדות חשובות וגם תמונות של החומר המופלא הזה:

1. אמאייל נוצר מאבקת זכוכית (אבקת קסמים) שמותכת על שכבת מצע (כגון מתכת, זכוכית, קרמיקה).
*
2. כדי שאבקת הזכוכית תהפוך לקוסמית ותצפה את הכלי צריך לאפות אותה בטמפ' של 850 מעלות.
*
3. האמאייל עמיד בפני אש ואפילו כימיקלים.
*
4. ציפוי האמאייל יכול להישבר וליצור "עיניים" בצבע שחור, כשזה קורה הוא פסול לשימוש, ובעיקר לאכילה.
*
5. כמעט עד שנות ה-80 היו חנויות זעירות ובהם מומחים לתיקון כלי אמאייל סדוקים ופצועים.
*
6. אפשר לייצר אמאייל שקוף, אך רוב הכלים הם אטומים וצבעוניים.
*
7. ישנן עדויות לכלי אמאייל עוד מתקופת המצרים הקדמונים.
*
8. שיטת האמאייל הייתה נפוצה גם בסין, יפן, ברוסיה ובמדינות רבות נוספות.
*
9. בשנות ה-50, כמעט בכל בית ישראלי ישב לו מעל המקרר "ארגז לחם" עשוי אמאייל.
*
10. הכלים אותם אנו פוגשים היום הגיעו בעיקר עם העולים במהלך השנים, ממדינות רבות: מאירופה, אסיה וגם אפריקה. לכל אזור הטכניקה שלו, הצבע, הצורה והטקסטורה הייחודיים לו.
*
ועובדה אחרונה לסיום:
הם פשוט יפים, כל כך יפים וצבעוניים, ונוסטלגיים.
לאחסון, ליופי, לשימוש, במטבח, בסלון, בכל מקום בבית, וגם בחוץ,
אבל על זה נדבר כבר בפוסט הבא..
תמונה אחרונה, תהנו!
*
***
רגע לפני שאתם נעלמים, שני דברים קטנים.
1.אני מזמינה אתכם להיות חברים של "אמיליה" ולקבל הודעה בכל פעם שמתפרסם לו פוסט חדש. בראש הדף מצד שמאל –  "5 שניות הרשמה ואתם חברים".
2. אתם מוזמנים להגיב, לשאול, לספר, לחלוק, להציע, לצעוק, לשיר וכו'. תמיד כייף לשמוע מכם! ובהזדמנות זו תודה לכל הקוראים והמגיבים, אתם הסיבה לכתוב בסופו של יום. נשיקות, אמיליה.
***

Read Full Post »

מכה אפורה

פינת התגלית: לכתוב בלוג זה לא כואב. (השורה הזו נכתבת בתום כתיבתו של הבלוג הזה, הראשון).

1. מכה אפורה.

הנסיעה האפורה הבוקר לעיר התחתית (האפורה לא פחות) של חיפה תחת מעטה עננים סמיך וערפילי הרגישה כמו חדירה למגרש המשחקים של החורף הישראלי שמתנהג השנה כמו ילד חסר גבולות. כאחד מאותם זאטוטים נרגנים שהנצו בדור הזה ואולי כבר בזה שלפניו. פרוע ומבולבל, מתקשה להיפרד ומסרב להישאר. מטפטף כרצונו, לעיתים מעט, לעיתים יתר על המידה ותמיד בזמן הלא נכון.

במכונית היה קר במידה. מחשבות של חורף התעננו להם במהירות וכהרגלם פילסו להם הזיכרונות דרך מבעד לאפרוריות הכללית והחזירו אותי היישר לאיטליה. זו המגפית, הסוערת, ששמה בלבד מעקצץ לבלוטות הטעם ומפוצץ אותם רוק.

כבר במטוס הבחנו בקדרות העננית, בין לבין נחשף אין סוף הררי ירקרק אך התחושה הייתה חורף, והחודש היה, ובכן אוגוסט. חישוב מהיר, חולצה קצרה, ג'ינס, מקסימום סוודרון קטנטן במזוודה, והתחזית, צינון קל עד שפעת, תאורת צילומים בינונית ונוף אפור מדכדך. לא ממש המסע המסעיר והשמשי שראינו בדמיוננו.

ובכל זאת, על אף האפור האפור הזה (צבע שאני נוטה לשנוא ולאהוב בו זמנית), ולמרות הגשם שזירזף פה ושם, איטליה  פרשה בפנינו את מרחביה והתגלתה כתצרף עצום של צבעים, ריחות, פינות חמד,

מכוניות מהירות כמטוסים וכאלו המזכירות את מיסטר בין

כוסות קפה וגביעי גלידה, פסטות משתלשלות ומשולשי פיצה דקיקים

וכמובן המון אנשים וגם כמה פשפשים.

המסע מאיטליה חקוק על לשוני. אני מחפשת זמן ומוזה לברוח אליה שנית. בנתיים מחפשת אהבות בין רהיטים ישנים, כלים, בדים ושאר ירקות. על מסעותיי הרבים בין כל אלו ובין האנשים המדהימים שמחברים ביניהם אכתוב בבלוג הזה. מבטיחה לצרף תמונות. בנתיים לילה טוב.

Read Full Post »