Posted in 10 מילים, 10 תמונות, איזה יופי של.., כללי, מוזה, tagged אופניים, אמיליה, אמסטרדם, ארמון, ארץ שטוחה, גבינה, חלון, ים, ים הדרומי, כפכפים הולנדיים, מלכה, עיר גדולה, עץ, פרחים, רחוב הולנדי, שוק on 11 בספטמבר 2011| 5 Comments »
פוסט אחרון בסדרת "אמיליה בארץ השטוחה, הולנד"
*
*
*
*
*
*
*
*
*
Posted in איזה יופי של.., כללי, מוזה, tagged אהבה, ירושלים, נוף אורבני, סמטאות, עיר, קובייה, קסם, שוק, שש-בש on 22 ביולי 2011| 5 Comments »
בעיר היפה בעולם ישנה סמטה ובה הזמן עוצר מלכת. אילולא חששתי ממלכודת קלישאות הייתי ממשיכה לתאר בציוריות את אותה חלקה אורבנית קסומה, הנסתרת מרוב באי השוק וידועה בעיקר לירושלמים ולמיטיבי שיטוט.
רחבת הקמארות (בתרגום חופשי – סוויטה, בתכל'ס.. בתי משחק ושעשועי קלפים למיניהם) שבשוק העיראקי הצמוד לאחיו הגדול והמפונפן "מחנה יהודה", היא פינת חמד לכל מי שרוצה למצוא את עצמו חוזר בזמן.
אז נכון שישנן כמה מסעדות סמוכות מאד ובעלות שם (לא מוצדק..) וניחוח ביתי, הידועות גם לבאים מרחוק ובכל זאת, בשעות הבוקר והצהריים מתקיימת מזה שנים רבות מאד, ברחבת השוק העירקי, התרחשות מחממת לב ששווה ביקור גם בלי לנגב חומוס ב"עזורה".
עשרות גברים, שהשנים בהם היו חלק ממעגל העבודה נמצאות הרחק מאחוריהם, יושבים אוחזים קלפים או מגלגלים קובייה על לוח עץ, סיגריה בוערת שנאחזת בכל כוחה בקצה השפה התחתונה וכוס קפה שחור שממתין בצד. חובשי כיפות, כובעים, דתיים וחילונים. עירקיים וגם כאלה שלא, בעלי שפם מסולסל או זקן מכובד, עם משקפי שמש או בלעדיהם.
הגברים כולם לוקחים חלק במשחקי הקלפים או הקובייה, מי בישיבה כשחקן פעיל ומי מהצד כאסטרטג או מעודד.
במשך כשעה וחצי עמדנו בסמוך אליהם כדי נגיעה, התכופפנו ורכנו, עלינו על כסא כדי לשפר זווית, החלפנו עדשות, נכנסנו ויצאנו ובקיצור חגנו סביבם כשני דבורים עמלניות, על ציודינו ומצלמותינו ואיש מהם לא טרח להפנות אלינו את מבטו. שאלנו את עצמנו אם אנחנו בלתי ניראים או אולי רגילים חברי השוק העירקי בהסתערות צלמים ולבסוף הגענו למסקנה פשוטה, גורלם של אוחזי הקוביות מעניין הרבה יותר מאיתנו.
***
לבסוף נפרדנו מהסמטה האהובה, ירדנו שני גרמי מדרגות תלולים וברגע אחד חזרנו אל לב ליבה של ירושלים הגדולה, אל שוק מחנה יהודה ההומה.
יהודה עמיחי פרסם בספרו "פתוח סגור פתוח" אסופת שירים יפהייפיה כמו שרק הוא יכול וכולם מתחילים בשאלה "למה ירושלים". לעמיחי יש תשובות רבות, חכמות ומתפלמסות. גם לי יש כמה. הטובה שבהן היא "ככה", כן, ככה כזה של ילדים. כי ירושלים היא ככה, היא משוגעת ויפה ופקוקה וצפופה ומרתקת ולכן אוספת לחיקה את כל המשוגעים והיפים והצפופים והמרתקים.
את חלקם הכרתי אישית ולהם שמורה אהבתי ובחלקם אני נתקלת כך בהפתעה והם עושים לי קווץ' קטן של געגוע לעיר הנפלאה הזו שהייתה לי פעם בית.
אנשי הרחוב מרתקים אותי, יש שיכנו אותם אסופה של תמהונים עמוסי מוזרות ושיגעון, אם תשאלו אותי אני אלך עם "אנשים שהחיים לקחו אותם לטיול ארוך במחוזות החספוס והייחודיות".
לפעמים למרות הציפייה למפגשים מהסוג השלישי הפגישה עם אנשי הרחוב בירושלים מפתיעה בעוצמתה גם את המתורגלים והוותיקים שבינינו.
ואז משום מקום, דווקא כשלא מוכנים ובליל הצעקות, הריחות הכבדים והחום המהביל הופכים למיקס לא נעים, דווקא אז ברגע המופלא הזה נמתחת קשת על מיתר ומנגינה מופלאה דואה באוויר החם וממלאה אוזן ולב.
בעוד המוסיקה מתנגנת נזכרתי במשפט שאמר פעם רבי נחמן מברסלב "הרגל את עצמך לזמר ניגון. זה ייתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה", וחשבתי לעצמי איזה יופי של הרגל ואיזה כייף לשני הבחורים האלו העומדים בלב שוק סואן בחום יולי המהביל, שבקצה אצבעותיהם מונחת מנגינה.
(זה לא רבי נחמן. זו תמונתו של הרבי מילובאוויטש על קיר באסטה בשוק המקורה)
***
צילומים: אלדד שחר, עדי אלימלך
Posted in איזה יופי של.., הכי יפה בבית, כללי, מוזה, tagged אמאייל, אפריקה, אש, חפץ, יפן, לימון, סיר, קומקום, רוסיה, שוק, שיטוט on 23 ביוני 2011| 9 Comments »
*
ועובדה אחרונה לסיום:
פינת התגלית: לכתוב בלוג זה לא כואב. (השורה הזו נכתבת בתום כתיבתו של הבלוג הזה, הראשון).
1. מכה אפורה.
הנסיעה האפורה הבוקר לעיר התחתית (האפורה לא פחות) של חיפה תחת מעטה עננים סמיך וערפילי הרגישה כמו חדירה למגרש המשחקים של החורף הישראלי שמתנהג השנה כמו ילד חסר גבולות. כאחד מאותם זאטוטים נרגנים שהנצו בדור הזה ואולי כבר בזה שלפניו. פרוע ומבולבל, מתקשה להיפרד ומסרב להישאר. מטפטף כרצונו, לעיתים מעט, לעיתים יתר על המידה ותמיד בזמן הלא נכון.
במכונית היה קר במידה. מחשבות של חורף התעננו להם במהירות וכהרגלם פילסו להם הזיכרונות דרך מבעד לאפרוריות הכללית והחזירו אותי היישר לאיטליה. זו המגפית, הסוערת, ששמה בלבד מעקצץ לבלוטות הטעם ומפוצץ אותם רוק.
כבר במטוס הבחנו בקדרות העננית, בין לבין נחשף אין סוף הררי ירקרק אך התחושה הייתה חורף, והחודש היה, ובכן אוגוסט. חישוב מהיר, חולצה קצרה, ג'ינס, מקסימום סוודרון קטנטן במזוודה, והתחזית, צינון קל עד שפעת, תאורת צילומים בינונית ונוף אפור מדכדך. לא ממש המסע המסעיר והשמשי שראינו בדמיוננו.
ובכל זאת, על אף האפור האפור הזה (צבע שאני נוטה לשנוא ולאהוב בו זמנית), ולמרות הגשם שזירזף פה ושם, איטליה פרשה בפנינו את מרחביה והתגלתה כתצרף עצום של צבעים, ריחות, פינות חמד,
מכוניות מהירות כמטוסים וכאלו המזכירות את מיסטר בין
כוסות קפה וגביעי גלידה, פסטות משתלשלות ומשולשי פיצה דקיקים
וכמובן המון אנשים וגם כמה פשפשים.
המסע מאיטליה חקוק על לשוני. אני מחפשת זמן ומוזה לברוח אליה שנית. בנתיים מחפשת אהבות בין רהיטים ישנים, כלים, בדים ושאר ירקות. על מסעותיי הרבים בין כל אלו ובין האנשים המדהימים שמחברים ביניהם אכתוב בבלוג הזה. מבטיחה לצרף תמונות. בנתיים לילה טוב.
