Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תמונות’

לפעמים בלי משים מוביל אותנו היקום לגילוי אוצרות.

לפעמים דווקא ברגע שלא ציפינו פגשנו אחד את השני.

לפעמים ממש כשחשבנו ללכת משהו קרה, מישהו הופיע, קול נשמע.

לפעמים דווקא מתוך שלא לשמה בא לשמה.

***

השעה, שעת בוקר מוקדמת בשבת אפורה וקרירה של סתיו. בתוך ערימת ספרים ישנים וחדשים המוטלת באי סדר על המדרכה שכבה לה שקית נייר מוכתמת. בשעה זו הייתי עסוקה כל כולי בנבירה. חיטטתי בערימה ביסודיות, הופכת, פותחת, סוגרת ומניחה חזרה, שקועה בחיפוש אחר ספר מסויים, אני מקווה למצוא אותו בכל ערימת ספרים בה אני פוגשת. שקית הנייר הלבנה, המוכתמת נחה ביניהם בדממה מבלי להסגיר את תכולתה ומבלי שאבחין בה. עוד ספר אחד, עוד תנועת יד לכיוון האחר והיא הייתה נעלמת, נקברת תחת ערימות הספרים, מיליוני המילים. אבל הידד, מזלה של השקית או נכון יותר מזלי האיר פנים והנה אצבעותי, נשלחות קדימה ונוגעות בנייר הישן, החורק, ורגע אחד לאחר מכן נשלפה שקית הנייר החוצה אל האור.

***

רק לפני כמה חודשים שבתי אל עיר הנמל והחוף, חיפה. רצועת הים המוזהבת, הירוק של ההר היפה בארץ, הרחובות המנומנמים ובתי הקפה של העיר התחתית הסואנת אז והשחורה מפיח היום היו ונשארו נוף ילדותי. השיבה אליה משנים ארוכות בהם הייתה לי עיר הזהב ירושלים בית, מרגישה עדיין כמו סיבוב בגלגל ענק, פעם אני למעלה גבוה ופעם למטה, נמוך. מי שגר פעם בירושלים מכיר את ההיקשרות העבותה בחבלי הלב והרגש אל האבנים הקשות, אל התפילה בשלוש שפות אל שלושה אלוהים שונים ולפעמים יותר. את ההידבקות בקצב הלב של השוק ההומה ביום שישי ואל קריאות מוכרת הבורקס קצוצת השיער הנשמעות מעל השירים והניגונים של מקבצי הנדבות והברסלבים המזמרים. אל התפאורה הזו הבלתי נשכחת וגם אל הפרטים הקטנים. אל הדירות הקרות, החברים החמים, אהבה גדולה אחת ובית קפה אחד, מיוחד.

בספרו הנפלא "יונה ונער" כותב מאיר שלו "הארץ ארץ קטנה והגעגועים געגועים עזים", שלו יודע דבר או שניים על געגוע וצריבתו עולה בי כשאצבעותי פותחות את מעטפת הנייר הקטנה.

***

במעטפה מונחות אחת על גבי השנייה תמונות. בחלקן בני משפחה מחייכים, בחלקן ילדים. בתמונה אחת ילדה שמנמנה על אופניים קטנות ממידתה, באחרת ילד מטפס על עץ גבוה ולידו אביו או סבו (השפם מתעתע..), משפחה ישראלית של פעם. אני מדפדפת בתמונות עד שלפתע בין כל אלו נגלות אבנים ירושלמיות, וכיפת זהב, וזיתים, תמונות של ירושלים. ירושלים ההיא שלפני חמישים שנה ואולי יותר. אני מעבירה את התמונות בעדינות ורגש חמים ממלא את אוויר הבוקר הקר.

מאחורי אחת התמונות מופיע התאריך 1968, אולי.

*

בני המשפחה האלמונית פוסעים אל עבר שער האריות. נסו להגדיל את התמונה על ידי לחיצה כפולה ישירות עליה, בצידי השער רואים את האריות בבירור פונים זה אל זה.

*

מי מזהה את המקום?

*

סבתא או אמא על יד פסל המנורה שניתן כמתנה מהבריטים ידידינו בשנת 1956, המנורה הועברה למשכנה החדש ליד הכנסת רק בשנת 1965 (שימו לב איך תמרור העצור מציץ לו מאחורי עמוד החשמל).

*

כיפת הזהב וחומת העיר העתיקה, למרגלותיה הר הזיתים.

*

משהו בתמונה הזו שבה את ליבי, הדרך המפותלת, הדמויות שברקע ויותר מכל הצריחים האלו בלב התמונה. האינסטינקט אמר לי שכבר ראיתי את המקום הזה בעבר ויותר מזה שביקרתי בו, שהוא מוכר לי. זכוכית מגדלת וירושלמי וותיק אחד עזרו בזיהוי, כדאי לכם גם לנסות ולהגדיל.

זוהי כנסיית מריה מגדלנה הטובלת בירוק במדרון המערבי של הר הזיתים. הכנסייה הרוסית הידועה בצריחיה המוזהבים ניראת כארמון שיצא היישר מספר אגדות ילדים ישן על טירות ונסיכות. בתמונה מבהיקים בשמש מגדליה מצופי הזהב של הכנסייה ובמשעול העולה לקראתה ערבים רכובים על חמורים. זו ירושלים.

***

ירושלים. יש שיתאהבו בה וישמרו לה אמונים לנצח ויש שיראו בה התגלמות כל הפחדים. יש לה לירושלים יכולת להכיל את אהבתם של אלו ואת סלידתם של האחרים. היא מצידה נותרת בקפאונה, מותירה את הדיונים עליה ובה לאלו החזקים במילים ומצידה ממשיכה להפוך את קרביה, להיבנות, להתחפש, לזרוק ולקלוט, לחבק ולהרוג. ירושלים מצלקת את אוהביה בגעגוע וגוזרת עליהם להשוות כל עיר אחרת אל חומותיה, אל זהבה.

ואני מה, אני אולי מעבירה את ימי על חוף הגלים הכחולים של הים החיפאי אך אצבעותי המדפדפות בתמונות הישנות שנתן לי חסן בעל דוכן הספרים במתנה עורגות אל מגע האבנים הקרות, הירושלמיות.



מודעות פרסומת

Read Full Post »

פריז שלי, Ma Paris

*


השדרות

Le Boulevard

*

המקומיים

Les locals

*

הנהר

La fleuve de seine

*

אדום

Rouge

*

צריח

Tourelle

*

שוק

Le marché

*

לבן

Blanc

*

ערמונים

Châtaignes

*

בסימטת רחוב

La rue Alley

*

בחלון ראווה

Présentation

*

Read Full Post »