רשימה ארוכה על פשפש הונגרי שמן ומצוי

אמנם חלפו להם כמעט שלושה חודשים אך עדיין לא פג בי קסמה של הונגריה ולמען האמת מדי פעם כשאני חוצה בדרכי את המאפייה השכונתית מתעתעים בי הריחות ומעלים באפי את ניחוח הקיורטוש המתגלגל לו בנחת על מוט העץ המעשן. ובכן, בכדי שלא אפול רק להתפייטויות משמינות על דברי מאפה הונגרים אבחר להתמקד בפוסט הנוכחי (בדיוק כמו בהבטחה ההיא מהפוסט הקודם) גם ובעיקר בפשפשים הונגרים.

אז, לאחר טיסה נחמדה למדי וסנדוויץ' דוחה שהנפיקה לנו חברת אל על, חברת התעופה הרשמית של ישראל (בחתונות ילדיכם סנדוויצי'ם כאלו!!) נחתנו בעיר בירתה של ממלכת הונגריה, היא בודפשט. את פנינו קיבלו עננים אפורים שהפכו את העיר כולה לקודרת משהו.

שלפנו מעילים, צעיפים ואביזרים נלווים ושמנו פעמינו אל המלון. סיבוב פתיחה רשמי – הטיול הראשון בעיר החדשה נרשם כהצלחה. אכלנו בארבע נקדות שונות, ירדנו לוואצי אוצה ( vaci utca ) ה-רחוב של בודפשט, סיירנו, טעמנו, גיששנו הבנו את העסק פחות או יותר וחזרנו למלון לנוח בקטנה, לא לפני שהצטיידנו בקיורטוש כמובן, כמובן.

אגוזים, קינמון, סוכר מתפצפץ… מריחים?

חזרה אל מסע הפשפשים.

ובכן, עוד בטרם יצאתי את הארץ ערכתי סקר מקיף הכולל שיחה עם הונגרים ישנים וחדשים ועם אנשי פשפשים מקצועיים בנוגע לירידים, שווקים וחנויות המתמחות באוצרות אמת  (מהסוג המכונה על פי רוב "חפצים מיותרים", "דברים שאף אחד לא רוצה" או בפיהם של קיצונים "זבל" רחמנא לצלן – פושעי אמת).

אנשי הפשפשים אין מה לומר, לב טוב יש להם והם ציידו אותי בשמות הונגרים סבוכים של חנויות קטנות בלב סמטאות נשכחות ושווקים גדולים אי שם בפרברי הכרך הבודפשטי. מפות נפרשו, רחובות סומנו, כתובות נרשמו ותוייגו וקדימה לדרך.

בתוך יומיים בערך נפלו האסימונים, הונגריה בכלל ובודפשט בפרט הן זירה בינלאומית של פשפשים. חנויות יד שנייה, גלריות לענתיקות ופרטי אספנות מצויים כאן בשפע. ההונגרים כך מסתבר הם חובבי ג'אנק אמיתיים, בחנויות בהם נכנסנו להציץ ביקרו לא רק תיירים אלא מקומיים רבים, התמקחו, מכרו וקנו סחורה.

בין המציאות השונות בחנויות הבחנו בפריטים יקרי ערך במיוחד כמו בובות פורצלן ישנות וכלים נדירים ובאותה העת גם בפריטים הזויים לגמרי ,כמו עצמות למיניהם (בתקווה שלא היו פעם משהו עם שם ושם משפחה נניח), ציוד מלחמה הכרחי כמו קסדות, מדים ושאר אלמנטים שזורקים אותנו היישר אל הזוועות ההם, וגם פריטים מלבבים ונחמדים כמו תיקי בד מסוגננים, בגדי יד שנייה שהיו כאן כשהביטלס הוציאו את תקליט הוניל הראשון ועוד מיליון קצ'קס.

קולטים את נשר הצורר הנאצי על גב הכוס ואת חבריו על קופסאות הגפרורים? ככה בהונגריה, אנטישמיות שקטה, על כוסות קפה בחנויות נחמדות.

ממשיכים.

ביום השלישי לביקורנו החלטנו לפקוד את מקדש הפשפשים הידוע בשמו אצ'רי מרקט (את הא' הוגים כמו אגוז והיתר במלרע) – שוק הפשפשים של הפרבר אצ'רי השוכן ברובע, ניחשתם נכון, אצ'רי של בודפשט. השוק הגדול והיפה ממוקם אי שם ובכדי למצוא אותו היה דרוש הסבר מורכב של האישה הנחמדה מהאינפורמיישן וגם כמה הכוונות וחידודים של פקיד הקבלה במלון. אם אתם רוצים להקשיב לבעלי ניסיון (למודי קרבות) בחרו במונית, בעיקר אם אתם שני אנשים ויותר. נהג מונית ישמח לקבל 100 יורו תמורת הסעתכם ספיישל אל השוק וחזרה ממנו (מרחק 45 ד' נסיעה לפחות ממרכז בודפשט).

אז נכון שזה הופך את הקניות בשוק הפשפשים ליקרות במיוחד אבל היי העיקר החוויה. מחפשי אתגר המבקשים לעשות את הדרך בתחבורה הציבורית ההונגרית מוזמנים לכתוב אלי מייל ואני אשלח להם הסבר מפורט ומקיף הכולל את שלושת הרכבות והאוטובוס הנדרשים. חשוב לי להבהיר כי שוק אצ'רי  הוא שוק מקסים ומרשים וחובבי פשפשים אמיתיים לא יוותרו עליו תמורת שום סכום ושום נסיעת אתגר, אל תגידו שלא הזהרתי.

הגענו, חצינו את הגשר הגדול מעל לכביש האוטוסטרדה ונכנסו אל שערי השוק. מדובר במתחם רחב ידיים שבמרכזו דוכנים רבים וסביבן חנויות קטנות, כולם כאחד מוכרים כל חפץ משומש שאתם יכולים להעלות על דעתכם לרבות רהיטים מדהימים מעץ בעיקר. תמונות, כלי מטבח, תכשיטים, כריסטלים, פורצלנים, בגדים ובדים, כלי אמאייל (שהשאירו אותי עם חור בכיס ורנן בלב), מכונות תפירה ישנות, מכונות כתיבה ישנות, פסלים וחפצי אומנות ומה, מה לא.

פטיפונים אורגינאליים!!! כל כך יפים וכל כך כבדים.. *

המחירים: נוחים מאד עד יקרים.

המציאות: כלי אמאייל יפים פחד, תכשיטים מיוחדים וזולים,

                  מטפחות קשמיר, רדיו ישן במחיר מגוחך להפליא (60 ש"ח).

הסוחרים:  ממולחים עד מפולפלים אך חייכנים למדי.

האלמנט:   הסוחרת החביבה שהשארנו על ידה את רכישותנו ניסתה להחליף את כדי האמאייל שלי

                 לכדים פגומים, נתפסה וחטפה על הראש יזראלי סטייל.

הנקודה היהודית: אצבעות לקריאה בתורה, כתרי תורה ורעשני פורים כולם עשויי כסף טהור

                  ונמכרים באלפי יורואים מרשרשים. יפה וגם קצת מרגש.

ההפתעה: בסמטה יפה בלב השוק נמכרת תמורת שמונים יורו תמונתו של היטלר ימ"ש מצויירת ביד אמן

                 על קנבס בגודל מטר וחצי על מטר. וויתרנו על הקנייה, אין מקום במזוודה.

ההחמצה: מטחנת קפה הורסת, מאזניים קטנים ויפים. מודלים של אבירים מכסף. נכון ילדים, 

גם גיבורים נופלים…

ובכן ובכן, שוק אצ'רי התגלה כהברקה אמיתית וחוויה רצינית. שלושה דברים חשוב לי להזכיר כאן למען הדורות הבאים של הפשפשים הנודדים אל השוק היפה הזה, הראשון, גם מי שלא חובב את הז'אנר יימצא מה לעשות ולקנות כאן ולכן אפשר וכדאי לבוא עם הילדים, עם סבתא או עם החבר'ה. חשוב לפקוד את השוק דווקא בימים שבת או ראשון, יתר השבוע חלש יחסית ואתם עתידים להיעצב ולהתאכזב. השלישי – אסור לעשן בשוק, כן אדוני, גם בשטחים הפתוחים, למה? אין מושג, ההונגרים מעשנים בכל מקום – בשוק הפשפשים הגדול שלהם לא. או כמו שאומרת אמא שלי, לשאלה למה יש רק תשובה אחת? כובע.

אומנות רחוב בודפשטית או אם תרצו, כך מרגישים כשעוזבים את שוק אצ'רי.

הלאה אל המרחק, הקצפת שם מחכה

בלב עולץ חזרנו אל המלון, פרקנו את הרכישות ויצאנו חזרה לרחובות העיר והפעם אל מקדשי הקצפת. גם כאן נרשמו לא מעט תובנות. מכיוון שבודפשט טובעת במתוקים לא אתאר כאן את כל ניסיונתי וטעימותיי לבחור במקור המתוק המועדף עלי אך בהחלט אסכם כמה נקודות מכריעות. הכלל הראשון אומר "ככל שהקצפת גדולה ומרשימה יותר כך העוגה ספוגית וטעימה פחות" מדוע זה קורה לא ברור, אולי בגלל הטעם ההונגרי שאינו מתוק כשלנו. הכלל השני – קיורטוש ומאפים אחרים אוכלים ישר ומיד, כל המתנה גורעת מטעמו של הבצק והופכת אותו צמיגי משהו.

הגדילו את התמונה בלחיצה עליה והציצו על המחיר, מדובר בשקלים בודדים בלבד עבור קינוחים מגן עדן למתוקים!*

רגע של כסף – המתוקים בהונגריה זולים מאד. פרוסת עוגה לא תעלה למעלה מעשרה שקלים, גם בלובי של המלון. מאפים וכדומה – טיפה יותר יקר. סנדוויצ'ים וכאלה כמו בארץ. היכנסו לשוק המקורה שבתחנת הרכבת הישנה ונסו עוגות בטעמים שונים, לא רק שזול שם גם טעים בהחלט והאווירה נהדרת.

*

ועכשו נדבר על מישהו חשוב מאד בשם לנגוש. לנגוש תתפלאו לשמוע אינו סופר או מלחין הונגרי מפורסם הוא גם לא זכה בפרס נובל למתמטיקה אך מבחינתי מגיע לו כתר של כבוד ומדלית זהב, מדוע אתם שואלים, כי הוא טעים, כל כך טעים שחייב לשבת בשביל לאכול אותו, אחרת אתם עשויים להיתקף בסחרחורת עונג וליפול היישר אל הדנובה. הלנגוש,

(שהוא בעיקרון ספינג', מי שלא יודע מה זה ספינג' לוקה בבעיות גדולות מדי עבור ידי הקצרות מלהושיע) עשוי בצק רק ונימוך מטוגן בצורת פיתה שטוחה וכשהוא מקפצץ החוצה מהשמן בוזקים עליו גבינה צהובה שמכירה את העבודה ונמסה מיד וממעל כל הכולסטרול הזה כף שמנת חמוצה לאיזון או ההפך. מי שלא נזל לו עכשיו ריר שיהיה גבר וירים יד! את הלנגוש קצת קשה לאתר, נסו בכל מקום, גם בבתי קפה עד שתתיקלו בו וכשזה יקרה הרימו עיניים למעלה ואמרו תודה.

תמונה שבזזתי מהאינטרנט כי כשאוכלים לנגוש לא מספיקים לצלם…

*

שאלת אלף הפורנט

אז מה קונים באלף פורנט שאלנו ולכן נענה. המטבע המקומי, הפורנט, משחק תפקיד משמעותי אצל החבר'ה ההנוגרים והם לוקחים אותו ברצינות. לא פעם נתקלנו בסירוב עיקש לקבל יורואים מה שאילץ אותנו להבין את ערכו של המטבע ולדעת כיצד להמיר אותו. עכשיו יש אנשים שהסיפור הזה של מספרים בא להם בקלות, אני לעומת זאת עושה קריירה בפשפשים, כניראה לא סתם.

ועכשיו אתם: אם אלף פורנט = 17 ש"ח כמה פורנטים יש במאה שקל?

חמש פשפשים תוצרת בית יישלחו לכל פותר נכונה.

*

נוסעים הביתה, סיכום ורשמים כלליים:

בודפשט עיר יפה (אבל לא כמו פריז)

מיוחדת (אבל לא כמו ברצלונה)

מסתורית (אבל לא כמו דוברובניק)

מפתה (אבל לא כמו פירנצה)

אז נכון שזה לא כל כך פייר להגדיר ככה את העיר הגדולה של הונגריה, לקשט אותה במלא "אבלים" ולא להחמיא לה עד הסוף, אבל חבר'ה זה הבלוג שלי והחוויה שלי ולכן זה מה יש.. (לא להיעלב).  אולי זו הנקודה לציין שלאחר שבועיים שלמים בבודפשט התחושות הטובות התעצמו ו"האבלים" דהו. בודפשט היא אכן יפה ומיוחדת מסתורית ומפתה העניין הוא שצריך לתת זמן יקר לטובת תהליך הגילוי, זמן שתייר ממוצע שמגיע לארבעה או חמישה ימים לעיר אירופאית אינו מצליח בדרך כלל לנתב בהצלחה גדולה.

באופן כללי אני אחזור גם אחזור לבקר בארץ הגולש ולו עבור השווקים הנהדרים והחנויות הנפלאות וגם בכדי לשוטט שוב במקום מוכר וידוע, נוח לטיולים ומלא מים.

רכב ענתיקה להשכרה, לזוגות רומנטיים או לחברים שרוצים להסתובב בעיר המלכותית והישנה הזו כאילו המאה הקודמת חזרה לביקור.

רגע לפני שניפרד אחלוק אתכם שמועה, בפארק הסמוך לאנדרטת החייל האלמוני, עמוק עמוק בתוך החורש מסתתר לו שוק פשפשים מחתרתי נוסף הפועל לאורך כל השבוע. אומרים שיש בו מציאות והמחירים זולים, שהתיירים חובבי הפשפש שגילו אותו חזרו ועל פניהם חיוך של אושר. אם אתם פוקדים את בודפשט אנא בדקו את השמועה וחזרו אלינו עם תשובות, אולי הפשפש הבא נמצא ממש מעבר לפינה אי שם ביער לצד החייל היפה ונטול השם.

***

מי שטרח לקרוא את הפוסט הקודם (שיים און יו מי שלא) מוזמן לצפות בסרט הקצר (8 ד' בלבד) שיצרו חברי "ממזרח שמש" הנפלאים ובראשם אפרת ומירית היקרות על המשלחת המרגשת של שלושת קבוצות הצעירים ההונגרים, הישראלים והניו יורקים היהודים. תיהנו!

http://www.youtube.com/watch?v=-A6-ccR7ekk

*תודה למורן על התמונות בפוסט, וכמו שאומרים אצלנו "זה לכל החיים שרון".

בעקבות הזמן היהודי האבוד

"מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש אלא להיות בעל עיניים חדשות" (פרוסט)

 אז בדיוק כמו שהבטחתי אך לפני כמה ימים בטיזר מיוחד, הרי לפניכם פוסט ארוך ויוצא דופן (ואולי טיפה יותר כבד מהרגיל) בו אני בוחרת שתף אתכם קוראי אמיליה האהובים ברשמי המסע שלי – שלנו, קבוצת צעירים ישראלים בני כשלושים אל נבכי הזהות היהודית הבינלאומית. במהלכו הרחקנו אמנם אל הונגריה הגדולה אך מרחבי הנפש, כמו בכל מסע אחר נפרשים על פני יריעה הגדולה פי כמה.

הכל מתחיל בשיתוף פעולה ייחודי בין ארבעה ארגונים שהחליטו לחזק את הקשר בין הצעירים היהודים הרבים הפזורים בעולם. הסוכנות היהודית, פדרציית ניו יורק, ארגון מרו"ם ההונגרי ועמותת מזרח שמש, כל אחד מהם פועל בתחומים שונים וחורט על דגלו מטרות ייחודיות אך כולם יחד עוסקים בשאלות של זהות יהודית ומבקשים להושיב את אותם צעירים (יוצאי דופן, אם יורשה לי) לדיאלוג משותף.

 *

המטרה: דיאלוג ובמרכזו הזהות היהודית.

האמצעי: כל קבוצת צעירים, בישראל, הונגריה וניו יורק נפגשת אחת לחודש ללימוד משותף.

אירועי שיא: בינואר נפגשים למשלחת משותפת בת שבוע בישראל וחצי שנה לאחר מכן למשלחת משותפת נוספת בבודפשט שבהונגריה.

 *

יום חמישי, ינואר 2012, גשם זלעפות מקבל את פניהם של הצעירים ההונגרים הנוחתים בישראל וחוברים כעבור זמן קצר אל הקבוצות המקבילות הישראלית והאמריקאית, הממתינות בירושלים.

במשך שבוע חוצה המשלחת המעורבת את הארץ בניסיון להכיר טוב יותר את המורכבות החברתית הישראלית. שבוע אינו פרק זמן ארוך מספיק בכדי לרדת לעומק הצרות של הישראלים אך מאות השאלות המתעוררות במהלך הזמן המשותף, הדיונים והמראות טווים קשרים של הבנה ומעניקים אפשרות להביט מזווית אחרת על שאלת השאלות, היא שאלת הזהות היהודית המרחפת כל העת מעל ראשנו.

*

כמה חודשים לאחר מכן אנחנו נוחתים בבודפשט, הונגריה. עשרה צעירים ותינוק. רחובות העיר מלאים באנשים והנוף האירופאי הקריר משרה את האווירה המוכרת של שלווה חשדנית. הנהר זורם בשלווה, בתי הקפה ברחוב הוואצי שוקקי חיים ומונח כמו יהדות מרגיש פתאום כל כך מנותק. מה אנחנו באמת עושים פה? מי בכלל מתעסק כאן ביהדות או יהודים ואם כן למה. שאלות שמתחילות לנבוט אך נשארות על רצפת התודעה. כניראה שעדיין לא הגיע עוד הזמן הנכון לשאול.

בינתיים השעות חולפות, אנחנו מתמקמים וקבוצת הצעירים ההונגרים מקבלת את פנינו בחום ועושה הכל בכדי שנרגיש בבית. שלא כמונו הם בונים לו"ז מוקפד ואפילו מלאים בתקווה שנעמוד בזמנים. אנחנו מתרוצצים על פני העיר בודפשט ואפילו נוסעים החוצה ממנה ליומיים, ימים מלאי פעילות ושוקקי חיים אבל כך פתאום מבלי ששמנו לב השבוע נגמר. הונגריה מאחורינו.

*

הימים שהעברנו במחיצת הצעירים המופלאים האלו תיחקק בי לנצח, לא מפני שהם אנשים יוצאי דופן, למרות שהם כן, אלא בגלל האומץ שלהם לבחור כל יום מחדש, להיות יהודים.

כי הונגריה אינה בהכרח תמצית שואה ולוחות זיכרון. הונגריה היא מאפים מתוקים והררי קצפת, הונגריה היא בית כנסת ענקי ובזיליקה עוצרת נשימה, הונגריה היא בגדיהם הצבעוניים של הצוענים ברכבת התחתית ורקמות עדינות הנמכרות בשוק המקורה שעל יד הדנובה.

ובכל זאת בוחרים אולגה, לצקו, פאני, אסתר, גרבור וקטה, מדי יום, מדי שעה, להיות יהודים. בשורת יהדותם נגלתה להם בדרכים שונות ומשונות והם יכלו להחזיר אותה פנימה אל מגירת העובדות היבשות של חייהם מבלי ליחס לה כל חשיבות אך בחרו שלא. כולם נולדו לאב או אם יהודים אך באותה מידה הם גם אינם יהודים, מהסיבה הפשוטה שלהם בניגוד אלינו הישראלים יש את האפשרות לבחור בדרך חיים פשוטה יותר. לחיות חיים הונגריים לצד בני גילם, לקום בבוקר וללכת לעבודה, לצאת לבילוי רומנטי, להקים בית ולראות את הילדים גדלים בלי להתעסק בשאלות של זהות ובהתמודדות עם מציאות שאינה מקבלת אותם ומטילה צל גדול על זהותם.

 *

העובדה שההונגרים מתמודדים בכל יום עם בעיות חברתיות מורכבות, בעיקר מול המיעוט הצועני, אינה הופכת את היהודים למיעוט אטרקטיבי יותר ובוודאי שאינה מעניקה לגיטימציה לחשיפה של זהות יהודית בפומבי, לפחות לא למי שרוצה לחזור הביתה שלם. הדחקה והסתרה של זהות מיעוטים מקובלת מאד, כך גם טשטוש הסממנים החיצוניים, הקודים התרבותיים, החגים, המנהגים והדת.

כי היהדות עבור מי שחי את חייו בהונגריה היא בחירה שאינה מובנת מאליה. הבחירה לשמר את הזהות היהודית בלב הרובע היהודי המכונה ולא בכדי, "הגטו", בזמן שהסביבה כולה רדופה בזיכרונות אימה והמודרניזציה האירופאית מאפשרת לקולות הימניים החדשים להעביר מסרים ניאו נאציים בקול רם, כמוה כגזר דין.

הדור האבוד, אותו דור המוזכר בלחישה הוא דור ההורים של הצעירים ההונגרים השרים יחד איתנו את מזמור ההבדלה בצאת השבת בקול גדול. הסבים והסבתות שלהם בחרו לשכוח את יהדותם ולמחות את זכרה ממציאות החיים בבית החדש שהקימו. להשאיר את התפילין והכיפה , את הפמוטות והפאות, את הספרים הקדושים, המזמורים והתפילות בין קרונות הרכבת הדוהרת של עברם.

אותם צעירים הונגרים יהודים שאנחנו פגשנו בחרו לנפץ את מעטה הזכוכית המסתיר או אולי מגן על הזהות היהודית שלהם, בוחרים ללמוד את השברים העדינים ולנסות לחבר אותם יחד תוך כדי דיאלוג של זהות עם המציאות ההונגרית גם כשלעיתים הם פוצעים ומדממים.

 *

ביום הרביעי למשלחת, עמדנו ישראלים, אמריקאים והונגרים בבית קברות יהודי בכפר מרוחק על גבול אוסטריה. בית הקברות שעמד שומם בלב יער מוריק נראה פסטורלי למדי אך צמרמורת של קור וחרדה חלפה בי והמבטים סביב הבהירו כי כולם חשים אי נוחות.

האדם האחרון נקבר בבית הקברות היהודי הקטן הזה לפני מאה ושלושים שנים. האם הוא הסתיר את יהדותו, האם פחד או שאולי אהב את כפרו הקטן והיה חוזר מבית הכנסת אל ביתו שבקצה הכפר עטוף טלית ומזמזם מזמור תפילה, שולח ברכת שבת שלום לשכנים ולעוברי אורח. האם היהודי האחרון שמע אותנו כשעלינו ברגל את השביל הארוך אל בית הקברות.

***

 ***

***

***

גם כיום במבט לאחור אין ביני ובין סירי הגולש המהבילים דבר במשותף. הריחות הטובים אינם מעוררים בי געגוע עז כמו אל תבשיל הכבש של סבתי שתחיה. אך באותו ערב קר ורטוב, בבית הקברות הנידח בהונגריה עת עמדו הונגרים, אמריקאים וישראלים יחד ותפילת קדיש נאמרה בקול גדול ובמבטאים שונים קיבלתי במתנה תשובה לשאלה אחת לפחות והיא הבחירה.

כי רגש הזהות היהודי אינו תלוי מקום או זמן. אדם שנולד כיהודי ימות יהודי אך ההחלטה לחיות חיים יהודיים בהונגריה, בישראל או באמריקה היא המשמעותית ביותר והיא זו שנתונה בכל יום ויום לבחירה.

______________________________

בפרקים הבאים של אמיליה בהונגריה:

איך מצאנו את היטלר בשוק הפשפשים הגדול בהונגריה

מדוע אסור ליפול בפיתיונות הקצפת

ומה אפשר לקנות ב 1000 פורנט

טיזר מארץ הגולש

לכל מי שתהה להיכן נעלמה אמיליה בחודש האחרון

ולכל מי שהתגעגע לפישפשים,

לפניכם תמונת טיזר אחת בודדה ובעקבותיה (כבר בימים הקרובים.. וזו הבטחה)

פוסט ארוך מאד על

המסע המדהים שזכיתי להשתתף בו בלב מדינת הקצפת, היא הונגריה.

נתראה בקרוב!

הסבון של בן גוריון

שדה התעופה הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם.

הוא פתוח ורחב ידיים, מלא פרצופים מכל מיני חורים, גדולים יותר או פחות ברחבי הגלובוס

ובגדול משמש מעין משגר אנטפרייזי (החללית) שכזה לכל מקום.

תחשבו על זה רגע. בעיגול הגדול שבלב הדיוטי פרי מתקיים מרחב בו הזמן בטל ומבוטל. לזמן אין משמעות ובמקביל הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. נסביר, מכיוון שסביב העיגול הגדול (שניתן לכנות מזרקה) ישנם מסדרונות המובילים אל שערים שונים המובילים בתורם אל המטוסים הממריאים למקום אחר ולזמן אחר בשעון העולמי. מכאן שלזמן הנמצא בכיכר המזרקה שבשדה שלנו אין משמעות, רק לזמן הנחיתה בארץ היעד ישנה משמעות. חשבו על זה. לאט ובזהירות אבל תחשבו.

(מורכב? פספסתם אותי? הרגזתי עם פילוסופיית זמן מפותלת יתר על המידה? כתבו לי ומבטיחה לנסות להסביר באופן אישי. הופקינס אני חייבת לציין היה מאד, אבל מאד גאה בי).

***

יש כל מיני סיבות להגיע לשדה תעופה, המוכרת והבנאלית ביותר היא כמובן לטוס… הסיבה השנייה הנפוצה והמכובדת היא הגעה לשם ליווי בן משפחה, חבר או אהוב אל שער הנוסעים, פרידה מרגשת, נשיקה, דמעה בקצה העין ונפנוף יד ממושך.

עם זאת הסיבה הטובה ביותר להגיע לשדה לטעמי היא לכתוב.

בשדה התעופה אפשר לכתוב בשקט, זאת אומרת ברעש, אבל חיובי רגשי, כזה שמפמפם את כלי הדם ומניע את המוזה במעלה בוכנת הכתיבה ההידראולית שבתוך האצבעות.

**

רגעים שגנבתי בשדה התעופה:

אדם שממתין ברחבת הנוסעים השבים ומחזיק בלון פשוט עליו כתוב בטוש שחור "תחזרי אלי",  בלי סימן שאלה.

אמא מלווה את בתה לשער ההמראה אחריו היא לא יכולה להיכנס עוד, היא מנשקת ואומרת "כמה כייף לך", הבת מתעכבת כמה שניות וצוחקת, שתיהן צוחקות. אחר כך היא מעבירה את הדרכון לדיילת ונעלמת פנימה. אמא שלה מסתובבת, מפנה את הדרך למלווים אחרים, נשענת על מעקה הברזל ופורצת בבכי.

אישה גבוהה עומדת ליד גבר נמוך, אבל חזק. היא מנשקת ומחליקה לכיסו מכתב מקופל.

*

היו עוד מיליון.

אבל מספרת לכם רק על עוד אחד, שקשור איך לא, ליום העצמאות הממשמש ובא.

אחרי כמה שעות של ציפייה וצפייה קיפלתי את המחשב ויצאתי אל הרכבת. בדרך ראיתי איך מנקים שני עובדי שדה התעופה את ראש הממשלה הראשון שלנו, עם מטאטאים והרבה מאד סבון, כך צחצחו את בן גוריון.

תודו שהתמונה הזו הייתה פשוט גורמת לו לעמוד על הראש.

קושיות פסח וקניידלעך של מרוקאים

בליל הסדר בטרם יחזרו הגברים מבית הכנסת ומתוך תכנון עתידי המכיר בכך שקריאת ההגדה תימשך פלוס מינוס, לנצח, מושיבה סבתי את הילדים והנשים ואת כל מי שהבריז מתפילת החג באלגנטיות לשתות מרק. לא, לא מרק קובה, מרק קניידלעך מרוקאי. כן, יש דבר כזה.

***

החגים הגדולים ראש השנה ופסח שולחים זרוע ארוכה אל בלוטות רגש עדינות במרקם היהודי-ישראלי והופכים את ההתעלמות השנתית משד השאלות לבלתי אפשרית. כך בשקט מתגנבת לה התמודדות עם משטח הדמקה של שולחן החג, הכורך לא פעם שחורים ולבנים יחד בעטיפת מרור אחת שרק חרוסת יכולה להמתיק.

כי במציאות המודרנית של שנת 2012 מתגלגלים כדורי קניידלעך שמנמנים על שולחן החג ופוגשים בתבשיל כבש, ונשאלת השאלה "היגור קניידל עם כבש, וחזרת מדמיעת עין, האם לצד חריימה תרבוץ?".

את השאלה הזו בדיוק שאלתי את עצמי כשבגרתי וגיליתי כי המרק עם כדורי קמח המצה המופלאים שאוכלים בביתנו בפסח אינו תבשיל מרוקאי מסורתי אלא מרק עתיק יומין המשוייך למחנה השני. אם כך, מאיפה מכירה סבתי מסעודה (אותה אנחנו מכנים ממה) מרק קניידלעך? ומדוע היא טורחת להכין אותו בכל ערב פסח מאז שאני זוכרת את עצמי.

על מנת לגלות את שורשי הקניידלעך ולהבין כיצד עשו את דרכם אל ליל הסדר שלנו יצאתי לטיול קצר בעבר, דבר לא מאד מקובל במשפחתנו האמוציונלית, אך לבקשתי המיוחדת נדדנו חזרה אל שנות השישים, בואכה עמק יזרעאל.

*

בזמן שגרו סבי וסבתי, הם וחמשת ילדיהם הקטנים במעברה הצמודה לשדות העמק, היה הדחק אורח של קבע. בימים של שמש היו חוצים הילדים את השדה הגדול שהשתרע מביתם ועד לקצה העיר בהליכה מתונה על אחד התלמים ומשתדלים להקפיד ולשמור על מצוות סבי שלא לפלח מעט מפירות השדה כדי להימנע מגזל מיותר. כך שבימים שהיו השדות מלאים התארכו שני הקילומטרים לבית הספר פי כמה.

הדחק כאמור היה, איך לומר, דוחק.

באין פתרון אחר הציעה סבתי את שירותי הבישול המופלאים שלה לכל דורש ולאחר כמה שנים של עבודת פרך בעבודות שונות ומשונות שבכולם כרוך כאב גב ויקיצה בשעות בהן השמש עדיין ישנה מצאה סבתי את משפחת גולדברג. אדון גולדברג היה מהנדס, גברת גולדברג שימשה כרופאה בבית חולים כרמל שבחיפה וסבתי מילאה את תפקידם בזמן שעבדו שעות ארוכות כסוכנת הבית. ניקיון, טיפול בילדים ובישול כמובן, הכל כלול.

היא למדה לבשל את מאכליהם הזרים ומדי פעם הגניבה אל התפריט מנה משלה. משפחת גולדברג התרגלה למנות העגל והכבש שהתפלחו לשולחנם וממה הכירה בזכותם הטבעית של המאכלים הבהירים להיאכל. היא אהבה את משפחת גולדברג ונדמה שמשפחת גולדברג אהבה אותה, אך היא לעולם לא תבין את בקשתם לבשל חמין ביום שלישי. עשר שנים ארוכות הייתה משפחת גולדברג המשפחה האחרת של סבתי במשך שמונה שעות בכל יום. כך חיה מסעודה מהמעברה חיים כפולים שזורים מרק צח, אטריות דקות ועוף לבנבן.

ובבוקר החג, כשהחלטתי לשאול איך לעזאזל התגנב לתפריט האסלי שלנו קניידלעך מפונפן של לבנים הודתה ממה תוך כדי גלגול, שהקניידלעך הם הדרך שלה לזכור את משפחת גולדברג שהייתה טובה אליה פעם, לפני עשרות שנים. איך כשרצו לעבור מן המעברה אל עיירת הפיתוח תל חנן וביקשו לקחת הלוואה הבנק לא אישר, אז אדון גולדברג לקח בשבילה משכנתא והוריד את התשלומים מהמשכורת השבועית שלה.

היא דמעה קצת כשנזכרה בו, באדון גולדברג ולי קפצו לראש כל סיפורי המעברה, עם הצריף הדולף והצפיפות, הדלות והקור והפקידים הלבנים המסרבים של הבנק ודמעות של עצבים טשטשו לי את המצלמה. כשניסיתי לחפור קצת יותר אמרה לי בקול נמוך בערבית המסתורית שלה ש"לא כל קופסא צריך לפתוח ולא כל שאלה צריכה תשובה. לפעמים הכי טוב לעזוב את הדברים בשקט ואם יש סבלנות, הכל מתערבב בבטן".

*

"מרק קליידלה", של ממה מסעודה:

מערבבת קמח מצה, שמן ומים יחד

מוסיפה ביצה אחת או שתיים

ועוד קצת מים

מעבדת היטב את הטיט האפרפר ומוסיפה תבלינים משלה,

אגוז מוסקט ופלפל שחור, מלח וטיפה סוכר והולכת אל הגז.

כאחת הפולניות מכדררת סבתי מסעודה שתזכה לשנים ארוכות של גלגול, את כדורי הקניידעלך

ויוצרת באופן מתמיה עשרות כדורים קטנים וזהים להפליא.

מהקערה אל סיר הפסח הענקי מקפצים להם הקניידלעך, הסיר מכיר היטב את הפרוצדורה משנים קודמות                ומתמלא לאיטו. הכדורים מצידם מתבשלים ומחכים לעבור אל סיר מרק הירקות שהוכן מבעוד מועד. הוא זה שיעניק להם את הטעם הייחודי ואת הצבעוניות לה הם זקוקים כל כך.

*

אוכל בכלל ואוכל של חגים במיוחד מעורר שאלות גדולות של זהות יהודית מהסוג שבמשך רוב ימות השנה אנחנו עושים מאמץ מיוחד לא לשאול. אנחנו משתדלים לא לגעת ובוודאי שלא לנסות לתת תשובות בכדי לא לעורר חס וחלילה פולמוס מהסוג שיביא את הלבנים לידי פיצוץ פנימי או את השחורים לפיצוץ חיצוני.

אז אנחנו לא מדברים על זה, לפחות לא בפומבי. כי זה לא פוליטקלי קורקט יותר לדבר על שחורים ולבנים. בחדרי חדרים זורקים הערות קטנות לאוויר, פה קינטור על הלבן בעבודה, שם יציאה על השחור בלימודים, מדי פעם מתפלקת איזה קללה וזהו, בגדול הכל סבבה. כי כולנו לכאורה כבר מעורבבים ושדים בבקבוקים, בעיקר של עראק הם פאסה, ובלה בלה בלה.

*

אני מכבדת את ממה, מוזגת מרק עם כדורים לקערה גבוהה, זוללת ומנסה לפתח סבלנות ולערבב הכל בבטן. עם האוכל זה בדרך כלל מצליח היטב, בטן מפלדה עם קיבולת גדולה ונכונות לטעום מכל הבא ליד. אבל בגזרת הלב והקופסאות מתקשה קצת להניח לדברים בשקט. כי סבלנות היא הפירמידה שלי, עבודת הפרך שבסופה התקווה לעבור בליבו של ים גדול שכבדרך נס נבקע לשניים.

על חתולים, שלג, זכרונות ילדות ומה שביניהם

שמעתי פעם איש טוען כי חתולים חכמים מכלבים, בעיקר מפני שלעולם לא הצליחו לשכנע שמונה חתולים לגרור אחריהם מזחלת שלג. אני שחובבת כלבים ושלג כמעט באותה מידה טוענת שדווקא בשל היותם חכמים כל כך מבינים הכלבים את חדוות ההתרוצצות בשלג ומוכנים להירתם לשם כך גם למזחלת כבדה.

*

לכבוד אהבת השלג ולכבוד צביקה שבא לביקור מאמריקה נסענו לחפש שלג. היינו שלושה, שתי בנות דוד ובן דוד אחד. באוטו שכור וזריז שהרשנו לעצמנו ללכלך בבוץ, בעטיפות של בזוקה וברכילות משפחתית. נסענו שעות ודיברנו על הכל, על אהבה ומשפחה, על זיכרונות ילדות וגם על סבתא שחולה.

אכלנו, צילמנו, טיילנו, שתינו, נזכרנו, התווכחנו, צחקנו ושכחנו.

הנה התמונות

וההגיגים.

*

מי ששואל את עצמו מהו המקום המופלא והלבנבן הזה ישמח בוודאי לשמוע שמדובר בחלקת אלוהים פרטית הממוקמת בנקודה צפונית ויפה מאד של ארץ ישראל. אי שם בקצה רמת הגולן שוכנים להם בשלווה מופלאה כפרים וישובים שזוכים מדי כמה חורפים לעטות שמלת חג לבנה.

כשהגענו אל התצפית היפה הזו השמש עמדה בראש השמיים והאופק צייר את הבתים והכרמים בצבעים זוהרים שגרמו לסחרחורת קלה. המחשבות הצפוניות והקרות שממלאות את הראש ברגעים האלו אינן דומות למחשבות החיפאיות או הירושלמיות הרגילות שמתרוצצות בראשי כך שמצאתי את עצמי מתחדשת בסט מחשבות לבן ונקי.

מחשבה אחת למשל ניסתה לפצח איך זה שאנחנו מרגישים מבוגרים מדי לנסוע אל אתר החרמון ולהשתולל יחד עם המעילים הצבעוניים והתזזיתיים המכונים ילדים, אבל עדיין מרגישים פרפרים של עונג כשעוצרים רגע ביער אודם הקסום, יורדים מהרכב אל השלג שבין העצים, מתחילים במלחמת כדורים אכזרית ואז רגע לפני שחוזרים אל האוטו מרשים לעצמנו להודות בקול רם כמה טוב להרגיש שוב עטופים וצבעוניים כמו ילדים.

*

*

למתבונן מרחוק נראית מג'דל שאמס כעיירת סקי צרפתית. גגות רעפים אדומים והמון המון לבן שנפרש בחגיגיות על ההר עד למרגלות הבתים ממש. כשמתקרבים אל היישוב וחוצים אותו מרגישים מיד שמדובר בכפר דרוזי, עם כל האלמנטים הנלווים, השלטים המצועצעים והתשתיות המפוקפקות. הנקודה היפה בישראל מוזנחת ועצובה, רטובה ועמוסה בשלג מלוכלך שאיש לא פילס על מדרכות צדדיות, כמו שיכול לקרות רק בישראל.

המשכנו להתבלבל בין הככרות שבישוב וניהלנו שיחה מדכדכת משהו על מה היה יכול להיות אילו. אילו הושקעו המשאבים הנכונים במקומות הנכונים, מה היה קורה אילו לאנשי מג'דל שאמס הייתה אמירה ודעה נחרצת ומחושלת כמו של אנשי נווה אטי"ב למשל שישובם אינו נופל מכל עיירת נופש או סקי באירופה. ישוב יפה ומצוחצח המחזיק באתר רווחי וגדול וכולו מוקפד עד אחרון שלטי העץ המורה מה הדרך הקצרה ביותר לצימר המפנק + ג'קוזי של משפחת גולדברג.

*

בנתיים ירדנו מההר ונסענו לבקר את אמיתי. יער האיילים שלו (ובו מבחר מרשים של מפריסי פרסה ושוסעי שסע כגון החבר שבתמונה) נמצא במרחק של כמה דקות נסיעה והבטחנו לצביקה מאמריקה שניקח אותו לראות במבי. היינו שלושה וכל אחד מאיתנו השאיר את אהובו בבית. ג'וני קאש שהתנגן באייפון יחד עם היער המכוסה שלג ובמבי הקטן גרמו לכולנו לדמוע קלות.

שלג גורם לגעגועים, זו אחת המסקנות אליה הגענו בטיול, וגם לאפצ'י.

*

בלילה חזרנו אל הבית בחיפה. מבט אחד על הכלבות המשוגעות שבחצר הבהיר לנו שבמקרה של סופת שלגים בחיפה לא כדאי לבנות עליהם. לעומת זאת אני חייבת להוסיף כאן כי החתולה שמתארחת מדי פעם בחלון המטבח שלי תעשה הכל תמורת פיסת נקניק מטוגנת או קציצת בשר מהסיר של שבת, באחריות, כולל גרירת מזחלת שלג.

ביקור של חסד

רק תמונה אחת.

של להקת חסידות לבנות, שחורות

שחגה מתחת לעננים

ומעל לראשינו

ביום רביעי מעונן אחד בפברואר.

חיים של אחרים

  בתוך ארגז קרטון בלוי נערמו להם בדממה חיים שלמים. זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לפגוש בקרטונים גדולים עמוסי חיים ישנים של מי שכבר הלך לעולמו וילדיו או אפילו נכדיו השאירו את מלאכת איסוף הרסיסים של חייו לסוחר המפנה תכולות בתים למחייתו.

קשה לי להודות בכך אך איפשהו אני יכולה להבין שלא בכולם פועם העבר בעוז ולא כל אחד מרגיש צורך לשמור על הנוסטלגיה בצמר גפן או לפחות באלבומים כרוכי עור. יש מי שעבורו אוסף התמונות והמכתבים של סבתא או סבא שלו הוא סך הכל גיבוב ניירות מיותר. זו מחשבה כואבת אך מציאותית. אני מתקשה להפנים אותה ומוחה דמעה בכל חיטוט שכזה, בעיקר למראה הפנים המתגלות בתוכו ובעיניים שלהן הבעה חיה כל כך.

לצערי אני חוטאת בסקרנות איומה ולא מסוגלת להשאיר את המכתבים חתומים. רק השבת ישבתי במשך שעה תמימה על המדרכה הרטובה בחזית החנות מלאת העתיקות ופתחתי מכתב אחר מכתב. יש בקריאת המכתבים תחושה של פולשנות לחייהם של אחרים, אך גם תחושה אחרת, טובה, שבעצם הקריאה הם זוכים לחיות שוב. לכמה רגעים בלבד זורחת על הדפים המקומטים קרן שמש.

קראתי על הטיול לניו יורק, ועל המלחמה ההיא של 67'. מכתב אל הדודה שנשארה בגרמניה ומכתבים אל הילד שבחר לחיות במדבר. אפילו מכתב אחד שמפציר באהובתו של הכותב להמתין שישוב עם כסף גדול כדי להפוך אותה לאשתו ואת המכתב שלה בו היא מספרת שפגשה מישהו אחר אבל היא עדיין חושבת עליו בלי הרף.

בסופו של דבר היו כל המכתבים צרורים יחד בחוט בד כחול כך שהם כניראה מצאו זה את זו והתחתנו ואת המכתבים קשרו יחד בערימה אחת. בין המכתבים היו פזורות מאות תמונות, קטנות וגדולות, תמונות פספורט והגדלות ישנות. מאחורי כל אחת מהן כמעט היה כתוב בעפרון תאריך, 1937, 1950, 1978… מספרים מהמאה שעברה, מהאלף הקודם. תמונות שצולמו במצלמות ישנות כל כך שלא טרחו להסתיר דבר.

חיבוק של אמא, פיפי בסיר או טיול לפינת החי, כולם חדים וספונטניים. איש לא חשב להביט בתמונה ולראות אם היא מטושטשת. האצבע לחצה ולאחר כמה שבועות חזרה הביתה מעטפה חומה ובה ריבועי נייר הכרום הקשים ועליהם מוטבעות פיסות זיכרון.

באיזה חוף מצולמת התמונה? בארץ או בחו"ל? מי הנשים האלו, חברות, אחיות, קרובות משפחה? שאלות שיישארו עלומות.  הרמזים היחידים טמונים בתפאורה. בגדי הים מעידים כי אלו שנות החמישים או השישים. החיבוק הנשי, הצחוק המשוחרר והראש המוטל אחורנית בחדווה. אין ספק שהן בליבו של בילוי נפלא בחוף הים.

מה יעלה בגורלו של ארגז התמונות והמסמכים, המכתבים ותעודות הזהות ואפילו הלידה והעלייה. האם מישהו ירכוש אותו ויצלול לפענח את מקורותיו? האם יושלך אל הפח ואל תהום הנשיה. אין לי תשובות טובות.

אחרי שעה בערך ניתקתי את עצמי מהארגז, את המכתבים צררתי חזרה בחוט הבד הכחול, קמתי מהמדרכה הרטובה, ניערתי את המעיל וצילמתי את התמונות שלפניכם.

המוכר קצת כעס אבל ביקשתי שיסלח והבטחתי שאכתוב כמה מילים על החנות* שלו תמורת הזכות לחטט מדי פעם בארגזי תמונות שכאלה. הוא נרגע וחייך ומזג לי קפה שחור כמו פיח לכוס פלסטיק בגובה שני סנטימטר שהרגיע קצת את התחושה הכבדה שממלאה אותי כשאני חוזרת חזרה לחיי אחרי ביקור בחיים של אחרים.

* החנות של אבו חסן, רחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית, חיפה.

הנה באה הרכבת

לפני למעלה מעשר שנים העלו לארץ את רעיון הרכבת החשמלית. זו שדוהרת ברחובות אירופה כבר למעלה ממאה שנים, מעל ומתחת לאדמה. אז נכון שאנחנו לא מאד מתקדמים ולפעמים לוקח לנו זמן לעכל, לדמיין, ובעיקר לבצע. אבל הנה עובדה, בסופו של עשור גם לנו, בעיר הקודש היא ירושלים יש היום רכבת של ממש, מבריקה, אפורה ודוהרת ברחובות העיר.

*

ירושלמים ידועים בכוח הלשון שלהם, בדרכם הציורית להעניק לנוסטלגיה חיים ולהפוך סיפורים חדשים יחסית לכאלה בעלי נופך נוסטלגי. לעומת זאת ירושלמים אינם ידועים ביכולתם להסתגל לשינויים, כך קרה שרעיון הרכבת מיסודו ערער ומירמר לא מעט ירושלמים שספקו כפיים ונאנחו, קיטרו וגידפו את עסקני העיר, פטרוני הרכבת ואת אם אימו של מי שהמציא את הרכבת אי אז לפני מאות שנים.

מכיוון שכך, נשזרו בעשור האחרון סיפורי רכבת רבים, חלקם מופרכים וחלקם תיאוריים ומוגזמים ומבדרים עד דמעות. ביניהם הסיפור הבא המשלב רומנטיקה, מירמור ירושלמי וניחוח נוסטלגי גם יחד.

סיפור רכבת ירושלמי:

בשנים הראשונות לבנייה, לאחר חודשים של כריית תעלות והפיכת מרכז העיר למפעל אבק עצום הניחו סוף סוף ובשעה טובה את פסי הרכבת לאורכו ולרוחבו של המסלול. מכיוון שהצליחו באורך נס לעמוד בזמנים היו הקבלנים מרוצים, הפועלים רצוצים והירושלמים המומים. חלפו כמה ימים והנה מי היה מאמין, טרקטורים גדולים הופכים את הפסים המונחים, את התעלות המלאות ומחזירים אל מרכז העיר את ענן האבק הגדול. מה קרה, מה אירע, איש לא אומר, אין איש מספר. לאחר כמה ימים עת התפזר לו ענן הספק והאבק.

הסתבר כי ערב ירושלמי קריר אחד יצא מהנדס העיר לטיול עם ארוסתו הטרייה בין תשתיות הרכבת הפעורות. הוא הביט ביופיה, היא הביטה בפסים ודמיינה את הרכבת הדוהרת, הוא אחז בידה והיא בידו ושניהם חייכו זה לזו. הלילה היה מושלם ורגשות האהבה חיממו את שניהם אך ברגע אחד בו ענן העיב על הירח העגול, נפרדה ידו של מהנדס העיר מידה של ארוסתו ובלי שאיש מהם הבחין בה נשמטה טבעת האירוסין אל העפר, טבעת עשויה זהב ומשובצת יהלום כחלחל. הענן הניח לירח, האיר בבהירות את דרכם הם המשיכו בטיולם.

בימים שלאחר מכן עבדו הפועלים במרץ, אטמו את התעלות, הניחו את הפסים ונשכבו לנוח בצד הדרך. לפתע פרץ מהנדס העיר את רצועות הניילון האדומות המכריזות "זהירות כאן עובדים" ובשאגה דרש לעצור את העבודות לאלתר. בבוקר שלמחרת תושבי העיר המופתעים השתאו למראה שלטי קרטון המספרים על תקלות בחשמל שגורמות לעיכובים.

האהבה כך אומרים בירושלים חזקה מכל טרקטור והירושלמים הזקנים טוענים עד היום כי לא תקלה ברשת החשמל של הרכבת היא שגרמה להסרת הפסים ולפתיחת התעלות אלא החיפוש אחר טבעת האירוסין של ארוסת מהנדס העיר. יש שיגידו שהסיפור מופרך ושייך למיתולוגיית סיפורי השוק, אך אני במו אוזניי שמעתי את אחד מזקני העיר מספר, כשכוס תה מהביל בידו כי אמת ונכון הסיפור על חיפושי הטבעת ועל שיערו של מהנדס העיר שהלבין מאבק ומצער.

*

ילד מניח ידיים קטנות על הזכוכית ותולה עיניים קרועות בנוף האורבני המשתקף בחלון "אמא, אם הגשר תלוי על חוטים באוויר זה אומר שהרכבת עפה?" אמא שלו, צעירה בשנות העשרים המוקדמות מביטה אף היא בחלון הרכבת שמטפסת בדיוק על גשר המיתרים עצום המימדים, ושולחת יד ספק מלטפת ספק מגוננת על כתפו של ילדה הקטן. בשלב הזה בטוחני שאין איש שלא נרעד מהתרגשות, בעיקר למראה בנייני האומה המזדגזגים (מלשון זיג-זג) בין המיתרים העבים. כן, הרכבת עפה, עפה על גשר שתלוי באוויר, ישר לתחנה המרכזית הומת האדם.

אכלת פלפל?

"חסר קצת פלפל, חסר קצת פלפל
חסר קצת פלפל שירתיח ויסעיר

חסר קצת פלפל, חסר קצת פלפל
והשכונה שלי היא הפלפל של העיר"

(אהוד מנור, נשבעת לכם)

*

פלפל ירוק או כמו שאנחנו טועים לכנות אותו "גמבה" מחכה לכם ממש עכשיו בירקניה הסמוכה למקום מגוריכם. נכון שהצבע הירוק-חיוור הזה חסר את הסקס אפיל של הפלפל האדום הלוהט ואין ספק שהוא רחוק מבן דודו הפלפל הארוך והחריף השורף כל חך ובכל זאת, הפלפל הירוק הזה פשוט מבקש שלא נשליך אותו הצידה וכמו כל קנקן מבקש שתסתכלו גם בתוכו.

אם אכן תקדישו לו מבט תגלו חלל פלפלי ירקרק, ריק ומזמין למילוי. אם כך לא ננום ולא נישן. מדובר במתכון שעובר במשפחה מדורי דורות ולפיכך נתכנסנו כאן היום צוות מוגבר, בבית המשפחה שעל ההר הפונה הימה. הצוות במקום: מנהלת המטבח המרכזי הרי היא אמא ולצידה הצ'יפ, מקבלת ההחלטות, הכמויות והמידות המדוייקות, ממה. (אני כאן על תקן הוגה, צלמת ובגדול מציעה הצעות ומעירה הערות שאיש עד כה אינו שת ליבו אליהם). עכשיו, המתכון מאד לא מורכב אך מומלץ להקדיש לו קריאה ראשונה ושנייה לחידוד.

שלב א':

במעבד מזון או בסכין קוצצים היטב לקערה גדולה מאד:

5   ענפי כרפס

6   גזרים

1/2 כרוב לבן  גדול

4 שיני שום (יותר או פחות, תלוי בכם).

שלב ב':

לכל הקצוץ קצוץ הזה מוסיפים כף גדושה של סחוג, כזה של החנות או של המהדרין תוצרת בית. שימו לב לעוצמת האש של הסחוג שבידכם ווסתו אותה על פי מידת החריפות הרצויה.

מוסיפים גם חצי כוס חומץ + מעט מלח + כפית פפריקה מתוקה או חריפה לפי הטעם

מערבבים הכל היטב!

שלב ג':

את הפלפלים השטופים והמיובשים במגבת או נייר סופג העבירו אל הגרדום וקטמו את ראשם, כמעט, כמעט עד הסוף כדי לא לאבד את "המכסה", אם הוא בכל זאת נחתך שמרו אותו בצד.

על הדרך רוקנו בעדינות גם את הגרעינים והבפנוכו הספוגי לבנבן.

שלב ד':

עכשיו מגיע החלק האומנותי באמת, מלאו כל פלפל היטב, דחסו בעזרת כפית את המילוי עד ראש הפלפל והניחו בצד. אל תשכחו לסגור את הפלפל הממולא עם "המכסה" שלו.

שלב ה':

 זה השלב בו אתם עתידים לרגוז מעט. הסוגייה שעולה כאן מוכרת לילדי שנות השמונים כאנקדוטה מבית עלילותיו של מר קיפי בן קיפוד המתגורר ברחוב סומסום. באחד הימים חושק קיפי בסוכרייה מהצנצנת הגדולה של גבי אך כאשר הוא מכניס את היד פנימה ואוחז בסוכרייה היד שלו מתגלה כגדולה מדי. כאן נחשף הפרדוקס המורכב ביותר בתולדות ערוץ 1. אם ישחרר קיפי את הסוכרייה יוכל להוציא את היד התקועה, אך יישאר ללא סוכרייה, אם לא יעזוב את המתוקה הקטנה, תשאר ידו תקועה בתוך צנצנת הזכוכית לנצח. עזרו ילדים לקיפי להגיע אל הפתרון.

ובחזרה אלינו – במידה ופתח הצנצנת שלכם אינו רחב מספיק תגלו גם אתם כמו קיפי שיש קושי מסויים להכניס פנימה יד שמחזיקה פלפל ממולא כל שכן להוציאה החוצה לאחר הכנסת הפלפל. אז על מנת שלא להרגיז אתכם באמצע הכנת הפלפלים המוחמצים אני אסגיר בפניכם את הסוד שלי – מלקחיים של על-האש. אוחזים בפלפל ומחליקים אותו פנימה בעדינות (גאוני!! תודה, תודה, אפשר לשבת).

תודו שהם חתיכים! (מימין למטה בתמונה – המלקחיים..)

שלב ו' (ואחרון):

אחרי שכל החבר'ה בתוך הצנצנת (גם אם הם לא מאד מסודרים זה בסדר, העיקר שיש להם "מכסה" על הראש), אנחנו עוברים בגאון לשלב האחרון והנחמד.

בכלי שניתן למזוג ממנו (כד פלסטיק, קערה גבוהה וכו')  נכין את הנוזל שימלא את הצנצנת.

והנוסחה היא:

כוס מים + כפית מלח שטוחה + כף חומץ = לשפוך לכלי

וכך חוזרים חלילה עד שממלאים את הקערה ומוזגים לצנצנת. מפסיקים כשנוזלים מכסים את הפלפלים ומשאירים שלושה סנטימטר רווח בין המכסה לנוזלים. מומלץ לטעום את הנוזל לפני שממלאים בצנצנת כדי לוודא שהוא לא מאד חמוץ ולא מאד מלוח, הרי בסופו של דבר הכל שאלה של טעם..

טיפ קטן אחרון – אם הפלפלים צפים בצנצנת (פלפלים נוטים הרי לברוח מצנצנות זכוכית) אפשר להכניס פנימה כוס חד פעמית מפלסטיק, לכוונן אותה על ידי כיווץ כך שתחזיק את הפלפלים בלחץ כלפי מטה. לא מסובך, האמינו לי, ראיתי במו עיני. עד כאן יש?

ואז… מחכים שלושה שבועות בסבלנות. לא מעט זמן, זה נכון אבל התוצאה כל כך מענגת שזה שווה את ההמתנה. חוץ מזה אם תכינו השבוע את הצנצנות יהיו לכם פלפלים מוחמצים בדיוק לחג החנוכה והאין זה נס בפני עצמו שהחלטתם למלא ולהחמיץ פלפלים באמצע החיים?

*

ועתה ניפרד. צוות המטבח ואני מאחלים לכם המון הצלחה ומחכים לדיווחים על הצלחות, רק על הצלחות. ובמילותיו של הקוסם האחד והיחיד, הגאון הבלתי מעורער, הקוסם מלכוש כמובן:

"אכלת פלפל, שתה מיץ"

http://www.youtube.com/watch?v=sYyggFs_NKU&feature=results_main&playnext=1&list=PL775E0D27A9222050

*