"…והארץ ארץ חבילה:
והיא קשורה היטב והכל בה,
והיא קשורה חזק
והחוטים לפעמים מכאיבים"
(יהודה עמיחי, "אהבת ארץ")
*
ערב יורד על חוף ינאי.
השמש צונחת אל תוך המים האפורים ואוויר הקיץ החם מתחלף ברוח קרירה. רצועת החוף נפרשת ארוכה, ארוכה כלשון חתול, מחוספסת בחול זכוכיתי. שלושה אנשים אנחנו, מקופלי מכנס ומכונסים. מכירים זה את זה שלושים שנה ועדיין, הים מביא למבוכה. השיחה סובבת ומקיפה את החיים, העבודה, החלומות, התקוות. מילים כמו אהבה, בית, ילד, נבלעות ברוח המתגברת. ובין לבין שתיקה.
מתוך המים מזדקרים עמודי עץ. פעם הם היו רציף, או שובר גלים. העמודים רקובים אך איתנים. סביבם בועט הים וקוצף והם אינם משיבים לו מלחמה. הם ניצבים בשתיקתם, ורק המלח יכול להם.
אינגריד לפנינו, מקדימה אותנו בארבע רגלים קלות. מדי כמה דקות נכנסת אל המים, מתקרבת אלינו הפוסעים על החול, מתנערת מן הטיפות, וחוזרת חלילה על הסיבוב כולו.
שעת ערב מאוחרת. החוף אפלולי וקריר. מרחוק נשמעים קולות צחוק רמים וחבורה שלמה נכנסת בבגדיה אל המים. אנחנו מתקרבים ומגלים קבוצת נשים וילדים.
האושר שמסביבם נדבק, כמו המלח על קצה הלשון. כיסויי ראש ושמלות ארוכות, לבוש מסורתי. הילדים קופצים מיד אל המים, הנשים מפשילות מעט שמלה ומניחות את כפכפיהם על החול. צחוק וקצף מתערבבים באוויר.
"פעם ראשונה?" אני שואלת את אחת הנערות,
היא מחייכת ומהנהנת בחוזקה,
"פעם ראשונה".
כיצד ניראה ים?
איך נמתח האופק בין שמיים ומים?
איך נשמעים מיליוני קוב מים בבת אחת?
איך מרגיש גל?
הוא קר?
ומה טעם המים, באמת מלוח?
לא שאלתי מהיכן הגיעו, וכמה שעות נסעו עד שהגיעו אל החוף.
התבוננתי מהצד בקבוצת הנשים והילדים שהגיעה בפעם הראשונה אל הים והבנתי מהם כיסופים.
יד הנשלחת אל צדף. תחושת הגוף המתכסה מים.
*
*
"…והארץ קטנה מאוד,
ואני יכול להכיל אותה בתוכי,
סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי
ומיפלס הכינרת תמיד בתודעתי.
ולכן אני יכול לחוש אותה כולה
בעצימת עין: ים עמק הר.
ולכן אני יכול לזכור את כל אשר קרה בה
בבת אחת, כאיש שזוכר
את כל חייו ברגע מותו".
(יהודה עמיחי, "אהבת ארץ")
אמיליה 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.